[בתמונה: הכאוס בקאבול... התמונה היא צילום מסך]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת עולם קטן. הוא מועלה באישורם ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על אפגניסטן ועוללותיה, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏.

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

את ניצחון הטאליבאן באפגניסטאן סיכם המזרחן מוטי קידר במילים פשוטות:

"15 באוגוסט 2021 ייזכר לתמיד בעולם האסלאמי כיום ניצחון האסלאם על הנצרות. ניצחון האמונה על הכפירה, וניצחון המסורת על המתירנות. האירועים מזרימים דם חדש לעורקי הג'יהאד ואת התוצאות נראה ברחבי העולם, כולל בישראל."

.

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

להבנת ארבעים השנים האחרונות של המאבק האסלאמי באפגניסטאן, ראוי להתבונן במורשתו של עבדאללה יוסוף עזאם

עבדאללה יוסוף עזאם נולד בכפר סילת אל חארת'ייה ליד ג'נין, לאחר מלחמת ששת הימים עבר לירדן, הצטרף לתנועת האחים המוסלמים והשתתף בלחימת ארגוני הטרור הפלסטיניים נגד ישראל בבקעת הירדן. לאחר לימודים באל אזהר במצרים, שהה תקופה קצרה בסעודיה הגיע לאיסלמבאד. שם יצר קשר עם מנהיגי המורדים - ה"מוג'אהדין" - באפגניסטאן. כמנהיג רב השראה, הוביל עשרות אלפי מאמינים אסלאמיים מתנדבים, מכל קצוות העולם האסלאמי, ללחימה בהרי אפגניסטאן. בתוכם תלמידו הקרוב אוסאמה בין לאדן. הוא חוסל עם שני בניו בנובמבר 1989.

בניגוד ללורנס איש ערב ולנשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר שביקשו לאחד את הערבים למאבק משותף על בסיס לאומי וכשלו, עבדאללה עזאם הצליח לקבץ מוסלמים ממדינות שונות בבשורת שליחות  דתית. זו הייתה פעם ראשונה בעידן המודרני בו התאגדו מוסלמים ללא קשרי חמולה ושבט, בהיענות למצוות הג'יהאד.

את חזונו המשיג בפשטות: "אנחנו נילחם, ננצח את אויבינו ונקים מדינה אסלאמית על פיסת אדמה, כמו אפגניסטאן... הג'יהאד יתפשט האסלאם ילחם במקומות אחרים, האסלאם ילחם ביהודים בפלסטין ויקים מדינה אסלאמית בפלסטין ובמקומות אחרים. אחר כך יתאחדו מדינות אלה למדינה אסלאמית אחת."

[מקור התמונה: התקשורת הערבית. הכרזה: ייצור ידע]

בחזונו, שהשפיע רבות גם על תנועת חמאס, סימן עזאם את הלחימה באפגניסטאן כנקודת בראשית לתנופת מאבק אסלאמי, עד לשחרור כל אדמות פלסטין. ניצחון כוחות הטאליבאן באפגניסטאן הוא בהיבט זה,  השראה להתעצמות המאבק בהמשך הדרך.

בהליכתו לאפגניסטאן, לא נטש לרגע את שאיפת נעוריו לשחרור "פלסטין הכבושה".  במבט אמוני מפוכח טען כנגד הנהגת אש"פ כי כל עוד יובילו את מאבקם בהיגיון חילוני, לא ישיגו ניצחון. המאבק באפגניסטאן היה עבורו הזדמנות אסטרטגית לחיבור מחודש בין החזון הדתי לבין המעשה הצבאי והפוליטי. האמין בפשטות כי בגילוי ההקרבה וכוח האמונה, עם ההישגים בשדה הקרב, תיפרץ הדרך לצורת מלחמה חדשה ולהתגייסות מיליוני מאמינים.

חייבים להדגיש, מדובר באדם מאמין  שעוצמתו אמנם מגיעה מן הסיטרא אחרא. ובכל זאת עם כל ההבדל בין אמונתו לבין אמונתנו באלוהי אברהם יצחק ויעקב, קשה שלא לראות את הניצחונות שהושגו במרחבי הלחימה כנגד הסובייטים והאמריקאים, כמבטאים במהותם את ציווי התורה: "כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ה' אלוהיך עמך..."

זה מה שלא הבין הנשיא ביידן כשהבטיח בראיון טלוויזיוני לפני כחודש כי הממשלה האפגנית הנתמכת ע"י ארה"ב לא תקרוס. "בגלל שלצבא האפגני יש 300.000 חיילים מצוידים היטב... ויש להם גם חיל אוויר. לעומתם, הטליבאן מונה רק 75,000 חיילים..." ניצחון הטאליבאן הוא בהיבט זה, שיעור עולמי בתהפוכותיה של תופעת המלחמה, בתלותה העמוקה בעוצמת הרוח וברצון האל.

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

בכוח האמונה יכלו לוחמי הטאליבאן לשאת את המפלות הקשות שספגו מידי האמריקאים בכל השנים הראשונות למלחמה. את נחיתותם המוחצת בשדה הקרב למול העוצמה האמריקאית, ידעו להכיל בשנות המצוקה הראשונות בביטוי המוכר באמונה האסלאמית: "מרחלאת אל איסתדעף" ופירושו: "שלב חולשה". (מה שמתארים יהודים להבדיל, במילים "ואמונתך בלילות".) מדובר מבחינת האסלאם, בשלב המחייב מתוך הכרת המציאות, המתנה סבלנית -  "סאבר"- זה  כוח ההמתנה לשעת רצון שאכן תגיע בשעתה. כאן מתמצית האסטרטגיה האמונית' כתלויה בתבונת העיתוי - בציפייה לאות מבשר על ניצני הישועה, בבחינת "עת הזמיר הגיעה..." האמריקאים לעומתם לא יכלו להתמיד בנשיאה בנטל המאבק.

את הציפייה האמונית של הטליבאן לשעת תפנית אסטרטגית, לא יכלו האמריקאים לתפוס. הם סרבו להכיר שישנם בני אדם שאינם מתפתים לבשורת השגשוג האמריקאית. מדובר במאבק תרבותי הומניסטי, בשאלת היסוד מהו אדם ומה חשוב לו  בחייו.

לתבוסה האמריקאית השפעה ישירה למצבה של מדינת ישראל. בשורת הניצחון בeאבול, עושה את הדרך שסימן עבדאללה עזאם  מכאבול לירושלים, לאיום ממשי על מדינת ישראל. כמו הממשל התלוש שבנו האמריקאים באפגניסטאן, שלמרות השקעות עתק, התגלה במבחן הלחימה כקנה רצוץ, כך גם ממשל הרש"פ ומנגנוניו הביטחוניים, יקרסו בבוא העת מול כוחות אסלאמיים מאמינים. גם לצה"ל מזומן שיעור גדול: עם כל עליונותו הארגונית והטכנולוגית, אין לו סיכוי לנצח אם לא יוביל את לוחמי ישראל בכוחה של אמונה גדולה.

לעיון עומק בתורת עבדאללה עזאם מומלץ ספרם של ד"ר אסף מליח וד"ר שאול שי - "מeאבול לירושלים". ראו תמונת כריכה משמאל.

[בתמונה משמאל: ספרם של אסף מליח ושאול שי, מכאבול לירושלים, שראה אור בהוצאת מטר, ב- 2009. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הערה קטנה שמזמינה עיון גדול...

הטליבאן מזהים עצמם כצאצאי שבט ראובן. יש בהם הנושאים שמות המזכירים שמות עבריים. בספר הזוהר על ברכת יעקב לראובן נכתב:

"עתידים בני ראובן לערוך שתי מלחמות בארץ...'וראשית אוני', שהם יהיו ראשונים לפני אחיהם למלחמה, 'יתר שאת' בגלות אשור, ששם גלו בני גד ובני ראובן ראשונים... ולא חזרו עד עתה. (יתכן כי כך התגלגלו עד להרי אפגניסטאן) 'ויתר עז', בזמן שמלך המשיח יתעורר בעולם, שהם יצאו ויערכו מלחמות בעולם, וינצחו ויתגברו על האומות, ובני העולם יפחדו מהם וירעדו לפניהם... ועתידים להיכנס ולערוך מלחמות בארץ הקדושה ובירושלים..."

[לאוסף המאמרים על אפגניסטן ועוללותיה, לחצו כאן]