משה מוריס בלאיש: 'אלימות משטרתית' היא לא מילה גסה

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי fugas3 לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן]

רפ"ק ד"ר משה מוריס בלאיש (ראו תמונה למטה, משמאל) הוא קצין במטרת ישראל, שמילא תפקידי שטח שונים בתחום המבצעים. כיום הוא משרת במכללה הלאומית לשוטרים. בעל שישה תארים בתחום מדעי המדינה ומשפטים.

*  *  *

השיח הציבורי מייחס למונח 'אלימות משטרתית' משמעות לוואי שלילית, המתאר הפעלה של כוח לא מידתי ולא חוקי. גם מנגנוני הביקורת השונים מתייחסים לשימוש בכוח ע"י המשטרה כתופעה שלילית, שיש למגר ולהדיר (ראה למשל: טל-ספירו, 2011; יחזקאלי, 2016; לוריא, 2020).

לכאורה, ניתן להסכים עם תפיסה זו, כי כאשר אנו בוחנים את ההגדרה למונח 'אלימות', מדובר בהפעלה של כוח כפייני ופוגעני של גורם אחד על גורם אחר (הנדל, 2011). כלומר מדובר במעשים שפוגעים באחר, בדרך של כפייה, ומטבעם הם מעשים שליליים. המשמעות השלילית ברורה עוד יותר כאשר למונח 'אלימות' מוצמדת מילה נוספת כמו למשל: 'אלימות רחוב', 'אלימות נוער' או 'אלימות כלפי נשים'.

במאמר זה אטען, שאלימות משטרתית אינה שלילית, להיפך, היא חיובית הכרחית ומוסרית, על אף שהיא כופה פגיעה בזכויות היסוד של האדם. העירוב המושגי הזה קיים, אגב, רק בעברית; שכן באנגלית קרויה סמכות המשטרה להשתמש בכוח - Use of force by the police; לעומת שימוש לרעה בסמכות זו: Police brutality ו- Police Violance.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי fugas3 לאתר Pixabay]

המדינה המודרנית מבוססת על הסכם "האמנה החברתית" שלפיו בני האדם החליטו לעזוב את "מצב הטבע" - בו הם חיו בחופש מוחלט אך בחוסר ביטחון - לטובת חברה מאורגנת ובטוחה. בצעד זה ויתרה החברה על החופש להפעיל אלימות איש כנגד רעהו, והעבירה את כל מה שקשור להפעלת האלימות לידי הריבון, כדי שישמור עליהם מפני פגיעה.

[בתמונה משמאל: כריכת הגירסה העברית של ספרו של ז'אן ז'אק רוסו, 'האמנה החברתית', שראה אור בהוצאת רסלינג ב- 2006. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

מכאן, שלמדינה יש 'מונופול על האלימות', שתכליתו שמירת הסדר הציבורי וביטחון האדם; והיא עושה זאת בשתי דרכים: חקיקה ואכיפה. הפעלת אלימות באמצעות חקיקה מוכרת בספרות האקדמית כ"אלימות החוק" (Violence of the law) ואילו האלימות של האכיפה נקראת "אלימות הריבון" (sovereign violence; לביא, 2008).

אלימות החוק מתגלמת בספר החוקים עצמו, המסדיר את כללי ההתנהגות של החברה והפרוצדורות השלטוניות. חוקי המדינה הם אלימים, כי הם כופים על הפרט בחברה להתנהג בצורה מסוימת, בניגוד לטבעו החופשי, ובכך פוגעים בזכויות היסוד שלו:

  • בחוקי 'עשה', נכפה על הפרט לבצע מעשים הפוגעים בזכויות היסוד שלו, כמו למשל: החובה לשלם מיסים (פגיעה בקניין), או החובה להגיש סיוע לאדם הנמצא במצוקה (פגיעה בחירות).
  • בחוקי 'אל תעשה', נכפים על הפרט איסורים לבצע מעשים, שמעצם איסורם פוגעים בערכי היסוד. כמו למשל: האיסור להשתמש בסמים מסוכנים, או לנהוג תחת השפעת אלכוהול.

אלימות הריבון הנה הכוח הכפייני והפוגעני שמופעל על ידי סוכני האכיפה של המדינה כדי לאכוף את חוקי המדינה באמצעות: מאסר, חיפוש והטלת קנס וכד'. כך למשל, שוטר מוסמך לרשום דוח תנועה לנהג שעבר עבירת תנועה ופוגע לו בחופש הקניין, או שוטר שעורך חיפוש על גופו של חשוד ופוגע בכבודו ובפרטיותו. ראוי להדגיש, שאלימות הריבון אינה מופעלת רק כנגד פורעי החוק אלא גם נגד אזרחים נורמטיביים. למשל: בדיקת ביטחון שגרתית בכניסה לקניון פוגעת בחופש התנועה ובכבוד האדם, ומתן תנאים לאסיפה ותהלוכה פוגעת בחופש הביטוי, ההתאגדות והתנועה.

אלימות משטרתית

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Yannick Gingras לאתר flickr]

במדינות דמוקרטיות, אלימות החוק ואלימות הריבון נועדו לשמירה על הסדר הציבורי וביטחון של החברה, והם מוגבלים בסייגים של מידתיות וסבירות; כך, שעל אף שפעולות אלה הן אלימות לכל דבר ועניין, הם מקובלים ולגיטימיים בעיני הציבור. אין זה משנה אם החוקים נועדו למנוע מעשים רעים ולא מוסריים (Mala In Se), או חוקים שנועדו להסדיר פרוצדורות וסדר (Mala Prohabitea). אלימות החוק והריבון הם לגיטימיים, מוצדקים והכרחיים, כל עוד הם נעשים במידתיות, בפיקוח ובכפוף לכל הכללים, הסייגים והפרוצדורות החוקיות.

במדינת ישראל, נקבעו בפסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו סייגים להפעלת האלימות, "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש; או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

ניתן להבחין שפסקת ההגבלה מתייחסת בחלקה הראשון ל'אלימות החוק' (כלומר שניתן לפגוע בזכויות יסוד באמצעות חוק), ואילו בחלקה השני היא מתייחסת ל'אלימות הריבון' (כלומר שניתן לפגוע בזכויות באמצעות הסמכת סוכן). אלימות החוק חייבת לעמוד בשלושה סייגים: בחוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל, בתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. ואילו אלימות הריבון חייבת להיות מכוח ההסמכה מפורשת בחוק המסויג. כלומר שהמחוקק מכיר בצורך של המשטרה (כסוכנת של המדינה) להפעיל אלימות כדי להשליט סדר וביטחון. אולם כדי שהאלימות תהיה לגיטימית ומוצדקת הוא מתיר זאת בסייגים חוקתיים של תכלית, מידתיות וסבירות (כהן-אליה, 2012; קנאי 2005).

מכאן ניתן להבין, שלהבדיל מאלימות כנגד נשים, או אלימות רחוב שאסורים על פי חוק, האלימות המשטרתית היא חוקית, מוצדקת, הכרחית וכוללת בתוכה את כל הסמכויות החיוניות שהעניק לה הציבור כדי להשליט סדר (Cohen-Eliya, 2011). כלומר שאלימות משטרתית כוללת בתוכה את כל הסמכויות שמוקנות לה לפי חוק לרבות הפעלה של כוח פיסי מידתי. היא אינה כוללת בתוכה הפעלה של "כוח פיסי לא מידתי", כי זה נוגד את "האמנה החברתית" שבין הציבור למדינה ונוגד את מהותה והצדקתה. כל הפעלה של סמכות לא מידתית היא עבירה על החוק שיש להוקיע, היא יכולה להכנות "אלימות שוטרים לא מידתית", אך לא 'אלימות שוטרים', שמטבעה היא חיובית ומידתית.

[בתמונה: אלימות שוטרים לא מידתית שיש להוקיע... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן]

מקורות

  • טל-ספירו, אורי (2011), נתונים על אלימות שוטרים, הכנסת, מרכז המידע המחקר.
  • יחזקאלי, פנחס (27.5.2016) "אלימות משטרתית ואמון הציבור" באתר: ייצור ידע
  • לביא, שי (2008), "אלימות", חלל עבודה לקסיקלי.
  • לוריא, גיא (22.6.2020), "הדרך למאבק באלימות השוטרים" באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  • כהן אליה, משה "מידתיות ותרבות ההצדקה אצל אהרון ברק" משפט ועסקים, טו (ספטמבר 2012): 317- 336.
  • קנאי, רות "שמירה על מידתיות בענישה: סוגיה חוקתית או פלילית, משפטים לה, 147 (2005)
  • Cohen-Eliya, Moshe &Porat, Iddo "Proportionality and the Culture of Justification", American Journal of Comparative Law, 59, 2 (Spring 2011): 463-490.

12 thoughts on “משה מוריס בלאיש: 'אלימות משטרתית' היא לא מילה גסה

  1. Pingback: הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: תרבות, סטייה, אלימות ושחיתות שוטרים באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  3. אתה משחק בסמנטיקה. אם ברצונך להצדיק אלימות על ידי המדינה בכלל או על ידי המשטרה בפרט – המונח הראוי הוא שימוש בכוח סביר. בעקרון שימוש בכוח לא סביר או ללא הצדקה היא אלימות. לכן, אלימות היא מגונה ואסורה ושימוש בכוח סביר – מותר. לא יעזרו "ההתעמלויות" המילוליות.

    • זכותך לחשוב כך, וזה בסדר.
      מאידך, למונח אלימות יש הרבה הגדרות
      אחת ההגדרות המקובלות היא: הפעלה של כוח כפייני הפוגע בזכויות. היות וכל פעולה משטרתית פוגעת בזכויות, לשם השמירה על הסדר הציבורי אזי זו אלימות.
      אלימות מידתית, להבגיל מאלימות לא מידתית

    • אינני מסכים
      אלימות היא הפעלה של כוח כפייני הפוגע בזכויות. מכאן גם הקונוטציה השלילית של המונח.
      המשטרה פוגעת בזכויות יסוד בכל פעולה מידתית שהיא מבצעת, לשם השמירה על הסדר. מכאן שכל פעולה משטרתית חוקית היא גם אלימה. זאת להבדיל מאלימות לא מידתית שאינה חוקית. אני טוען שחובה להוסיף את שם התואר: לא מידתית

  4. Pingback: למי שייכת המשטרה? - אמון ולגיטימציה משטרתית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  5. חידודים למאמר המצויין…
    הכוח והסמכויות שנתנה המדינה בידי משטרת ישראל מצויים בבסיסה של האמנה החברתית הלא כתובה בין המדינה לתושביה.
    מושכלות היסוד של מדינת חוק מושתתים על כך שאזרחי המדינה מוותרים על כוחות וזכויות המוקנים להם מכוח "המצב הטבעי" לטובת עיצוב "מצב מדיני", שבו ניתן לריבון מונופול להשתמש בסמכויות, בהן אף סמכויות פוגעניות, במטרה לשמור על הביטחון האישי והאינטרס הציבורי.
    זוהי תפיסת היסוד של הוגי האמנה החברתית, כדוגמת ג'ון לוק, תומס הובס וז'אן ז'אק רוסו. על פי תפיסה זו, המעבר למצב המדיני מתאפשר רק כאשר הפרטים בחברה מוותרים על כוחם הטבעי לשמירה על גופם, רכושם וכבודם שלהם ושל אחרים ולהענשת אלו אשר פגעו בהם ואוצלים כוחות אלה למדינה.
    המדינה תפעל להגן על השותפים לאמנה החברתית, ובמידת הצורך תעניש את אלו אשר הפרו את החוק ופגעו בבני החברה. במצב המדיני הפרט מוותר אמנם על חלק מחירויותיו הטבעיות, אך זוכה הוא בחירות מדינית ואזרחית, ואין הוא עוד חי בחברה שבה כל דאלים גבר, אלא בחברה שבה כוחם של החוק והצדק עדיף על כוח הזרוע והאלימות.

    משטרת ישראל היא בעלת תפקיד מרכזי בהגשמת האמנה החברתית. מוטלת עליה משימה כבדת משקל: להגשים את שלטון החוק במובנו הבסיסי ביותר ולשמור על גופם, רכושם וזכויותיהם של תושבי המדינה מפני מפרי החוק.

    אולם, על כל שוטר לזכור, הסמכויות שניתנו למשטרת ישראל הן בבחינת שטר ושוברו בצדו.
    המשטרה רשאית להשתמש בסמכויות אלה אך ורק על פי המותר בחוק, ותוך שמירת זכויותיו של הפרט בחברה.
    ככלל, כל סמכות משטרתית כפופה למגבלות חוקתיות. אין כוח ללא מגבלה. אין סמכות בלי אחריות.
    מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית אשר מעמידה את זכויותיו של הפרט ואת כבודו כאדם במרכז פעולותיהם של כל גופי השלטון. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן בנורמה חוקתית על-חוקית זכויות אדם בסיסיות, אשר חובה על כל רשויות השלטון – ובכלל זה משטרת ישראל – לכבדן ולשמרן.

    פגיעה בזכויות אלה אפשרית במגבלות מסוימות שנקבעו בחוק, אשר נוגעות לתכלית הפגיעה ולמידתה. מגבלות אלה חלות בראש ובראשונה על הפעלת סמכויות פוגעניות על ידי משטרת ישראל. וכך ציין בית המשפט העליון באחת הפרשות:
    "שוטרי ישראל, מלאכתם קשה ואחראית, מלווה לא אחת סיכונים והתנכלויות, והינם ראויים לכל אהדה שיכולים בתי המשפט לתת להם. אך במה דברים?
    כל עוד הם זוכרים וערים לכך שהסמכות והמרות שהוענקו להם, רק לצרכי ביצוע התפקיד ניתנו ואסור שיעשה בהם שימוש לרעה. עליהם לשנן זאת לעצמם השכם והערב, דווקא משום שמלאכתם מחייבת לעתים קרובות נוקשות ואפילו שימוש בכוח. המעבר מ'כח סביר' לאלימות מיותרת הוא מהיר ומפתה וחלילה להם לעבור את הגבול".

    אין ספק שיש לתת בידי שוטרי משטרת ישראל, העושים לילות כימים להבטחת ביטחון תושבי המדינה, את הכלים הראויים להתמודד עם עבריינים, אך אסור כי כלים וסמכויות אשר מטרתם לסייע למשטרה בעבודתה יהפכו קרדום לפגיעה בלתי מידתית בזכויות האדם.
    בסופו של יום, איזון ראוי בין שמירה על זכויות האדם ובין שימוש אפקטיבי בסמכויות ובאמצעים העומדים לרשותה של המשטרה יגביר את אמון הציבור במשטרת ישראל ויחזק את יכולותיה להגשים את התפקידים החשובים המוטלים על כתפיה.

    עמד על כך שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן באחת הפרשות:
    "בפרפראזה על דברי הנשיא א' ברק בפרשת הוועד הציבורי נגד עינויים ניתן לומר כי זה גורלה של משטרה במדינה דמוקרטית, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות שנוקטים העבריינים ומפרי החוק פתוחות לפניה.
    לא פעם נלחמת המשטרה במדינה דמוקרטית כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של המשטרה במדינה דמוקרטית על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפיסת הביטחון של המדינה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה."

    ולסיום ראוי לזכור:
    "Power tends to corrupt, and absolute power corrupts absolutely".
    (Lord Acton 1887)
    משפט זה: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט", שנכתב כאמור בשנת 1887 ע"י לורד אקטון מעורר שאלה מהותית, האם אכן שוטרים המקבלים סמכות להשתמש בכוח נוטים לנטוש את ערכי המוסר ולהשתמש בכוחם ובסמכויותיהם באופן עברייני???

  6. על כך אני בדיוק מלין, שזה לא אמור לפגום, אלימות משטרתית צריכה להיות מונח חיובי ולא שלילי.
    תודה על תגובתך

    • אני מקווה שלא מלמדים את זה במכללה לשוטרים.
      תבדיל בן סמכויות שימוש בכוח , ובן ניצולם לרעה והפיכתם לאלימות….

      • במאמר אני טוען שכל פעולה משטרתית היא אלימות. הבעיה נעוצה בקונוטציה השלילית של המילה אלימות ועל כן אני מבין את טענתך.
        לכן אני מדגיש שביחס למשטרה אלימותת היא מונח נייטלי ולא שלילי. זאת בניגוד לאלימות לא מידתית שהיא שלילית ואין מקומה במשטרים דמוקרטים.

      • אנחנו בכלל נגד אלימות אבל למשטרה יש עבודה לעשות ולפעמים צריך להשתמש בכוח אבל לא באלימות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.