דורון מצא: שתי שפות – שתי קריאות

[בתמונה: כשייגמר נשף המסכות הישראלי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ArtTower לאתר Pixabay]

ד"ר דורון מצא הוא אנליסט, מרצה, חוקר ומומחה בתחום הסכסוך הפלסטיני- ישראלי, ערביי ישראל והחברה הישראלית.  זהו מאמר דעה מפרי עטו.

[לבלוג של דורון מצא: מימרא - מחשבות בהירות על מציאות מורכבת, לחצו כאן]

*  *  *

שתי שפות - שתי קריאות: מורה נבוכים להבנת הפוליטיקה הישראלית

הפוליטיקה בישראל מדברת בשתי שפות שונות:

האחת, השפה המודרנית המסורתית

זו תופסת את הפוליטיקה במונחים קלאסיים אנכיים. מה זה אומר?

  • שהרוב בדמוקרטיה הוא הקובע;
  • שמפלגה שזכתה למירב הקולות בבחירות, היא זו שמרכיבה את הממשלה;
  • שהפוליטיקה מוגדרת דרך רעיונות (שמאל וימין) ואם יש לאחד הצדדים רוב, הוא זה שינהל את הביזנס;
  • שהפוליטיקה היא מגרש משחקים למנהיגים סמכותניים בולטים;
  • שהפוליטיקה היא גילום של תהליכים והתקדמות איטית והבשלה לאורך זמן;
  • שהפוליטיקה היא עניין של יכולות; ובעיקר, של תפיסות עולם מגובשות;
  • שהפוליטיקה מתנהלת לפי הכלל של "רק אחד אוכל"; כלומר, רק אחד מכהן כראש ממשלה;
  • שבסוף התהליך או הקדנציה, ניתן להגדיר הצלחה או כישלון על בסיס הרעיון והאידיאולוגיה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

השנייה, שפה פוסט מודרניסטית חדשה

זו תופסת את הפוליטיקה במונחים עכשווים - אופקיים. מה זה אומר?

  • שהפוליטיקה אינה מתארגנת כפירמידה שבראשה עומד מנהיג נבחר הנהנה מרוב, אלא על בסיס מבנה רשתי, שבו שותפים גורמים שונים;
  • שההסכמות בין הגורמים הללו אינן מבוססות רעיון, אלא מדובר בהסכמות אד הוק, רגעיות;
  • שאין יותר אידיאולוגיות (ימין ושמאל הופכים לחול וחול);
  • שאין רק אחד שעומד בראש הפירמידה, ומכיוון שאין פירמידה אלא רשת, יכולים להיות שניים ואף שלושה ראשי ממשלה;
  • שאין משמעות לרוב ציבורי, אלא לקונסטלציה פוליטית; וזה אומר שגם '"מיעוטי יכולת" (קרי מנדטים) יכולים להפוך לאדוני המערכת;
  • שהפוליטיקה החדשה היא פוליטיקה של אקזיטים ומינוף הזדמנויות; ולא של תהליכים ארוכים;
  • שהפוליטיקה החדשה היא הרבה יותר פרסונאלית; זה אומר, שאין למעשה אמת מידה המגדירה בסוף התהליך (קדנציה) כישלון או הצלחה כי אין רעיון מסדר.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Alexas_Fotos לאתר Pixabay]

את האסכולה הראשונה מייצגים כיום תומכי "גוש הימין" ואת האסכולה השנייה מייצגים כיום תומכי "גוש השינוי". שתי אסכולות, שתי גישות שמהן נגזרות הפרשנויות השונות למציאות הפוליטית בישראל. לפעמים, בגלל שמדובר בשתי שפות זה כאילו צד א; אינו מבין את צד ב;, ולהיפך. דיאלוג בין חרשים; שכמובן, מאופיין - איך לא - בקיטוב עצום. אבל אולי עכשיו, נבין על מה ולמה הקיטוב הזה, דרך הפלטפורמה הרעיונית שהצעתי.

מוזמנים לחשוב על זה ולמקם את עצמכם בתוך או בין שתי האסכולות.

One thought on “דורון מצא: שתי שפות – שתי קריאות

  1. ניתוח יפה ומעניין – אבל אין פה חלוקה דיכוטומית שלפיה גוש הימין הוא לגמרי בצד של התפישה המסורתית-מודרנית וגוש השינוי הוא הפוסט-מודרני.

    ביבי עצמו הניע את המערכת הפוליטית חזק מאד בכיוון הפוסט מודרני כאשר שחט אינסוף פרות קדושות (יש שיגידו היזנה את המערכת הפוליטית באופן כוחני ומאד פוסט מודרני):
    – אין ממש אידאולוגיה: לקח תמיד אנשים מהשמאל גם כשהיה יכול ימין מלא, וביצע מדיניות שאיננה ימין (למשל עצירת בניה ביו"ש, תמיכה במערכת המשפט, מבצעים מדשדשים מול החמאס כמו צוק איתן, לחיצת יד לערפאת, נאום בר-אילן, אי פינוי חאן אל אחמר ועוד ועוד)
    – פעל בניגוד להבטחות הבחירות שלו (למשל בחלק מהנושאים הנ"ל – נניח ערפאת) ללא היסוס
    – הכניס לעולם את המונח ראש ממשלה חליפי, עיקר את משרד החוץ מתוכן ועוד.
    – הכל פרסונלי, הכל ניתן להגמיש (תקציב המדינה? כלי אישי ותו לא) והרעיון היחיד זה שרידות פוליטית

    בנט למד מביבי דברים מסויימים. אבל הוא רחוק מאד עדיין מהשימוש הציני של ביבי במערכת הפוליטית ובציבור הבוחרים.

    אני מבין שהעולם משתנה, אבל כמו רובם של הניסויים הפוסט מודרניים, חלק גדול משחיקת הנורמות תהיה גול עצמי (ביבי כבר מתחיל להפנים קצת) – והדברים יחזרו לשיווי משקל בהמשך.

    זה כי יש אמיתות שלא משתנות כנראה. למשל:

    – ספינה עם כמה רבי חובלים שמושכים לכיוונים שונים לא יכולה להגיע ליעד רלבנטי כלשהו.
    – הציבור לא לגמרי מטומטם והוא יעניש את מי שמבזה אותו לאורך זמן
    – אנשים חייבים אידאולוגיה, איזה רעיון מסדר, ואיזו קבוצת התייחסות. כמו קבוצת כדורגל אפילו.
    – הסכמות אד הוק דינן להתפוצץ במהרה. משילות לא ניתן להשיג בצורה כזו, במדינה שחייבת לא רק לנהל את מה שקורה בעוד יום אלא גם מה שיקרה בעוד חודש ועוד שנה ועוד 10 שנים.

    יש בפוליטיקה ובכלל בחיים צורך לשלב בין גמישות מחשבתית והתנהלותית לבין מצפן, ערכים, אמיתות שלא משתנות.
    קשה להשיג את השילוב "הנכון", אבל זו בדיוק האמנות המצופה מנבחרי הציבור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.