[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי LNLNLN לאתר Pixabay]
[המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
העליונות שהשיג צה"ל על אויביו, היא גורם משמעותי ביציבות הביטחונית שהוענקה למדינת ישראל בשנים האחרונות. אלא שיציבות זו ארעית ביסודה. היא איננה מובטחת לא רק מפני שאויבי ישראל לא נטשו את חזונם לפגוע במדינת ישראל עד כדי לייחל לחיסולה, אלא בעיקר מכיוון שעל פי טבעו של הקיום האנושי, הכול נתון תמיד לשינוי ולתפניות מפתיעות.
רבים ביננו גם בימין וגם בשמאל, נוטים לראות את עליונות צה"ל על אויביו, כהישג בר קיימא מובטח לעד. אומרים שהמדינה כבר הוקמה, וימי תש"ח עם איומי ראשית הדרך חלפו.
[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]
אבל המלחמה היא תופעה דינמית ולעיתים, דווקא מתוך עליונותנו המבצעית המובהקת, האויב מפתח רעיונות חדשים במאמץ לעקוף ולשלול את תחומי העליונות שבידינו. כך נהג נשיא מצרים סאדאת, אנוואר סאדאת (ראו תמונה משמאל) לקראת מלחמת יום הכיפורים. כך עושים חיזבאללה וחמאס בפיתוח שיטות לחימה חדשניות.
[בתמונה משמאל: אנוואר סאדאת. דווקא מתוך עליונותנו המבצעית המובהקת, הוא פיתח רעיונות חדשים, במאמץ לעקוף ולשלול את תחומי העליונות שבידינו... התמונה היא צילום מסך מסרטון הוידאו: اغتيال الرئيس المصري محمد أنور السادات - ذاكرة في التاريخ - في مثل هذا اليوم -6- 10-2017] מאז ראשית ימי המלחמה, לא נוצר ארגון צבאי שהצליח לאורך זמן להיות תמיד בלתי מנוצח. כך גם בתנ"ך. למלכות שלמה הייתה עוצמה אזורית כלכלית וצבאית עם כוח מחץ נייד: "אלף ארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים". העם חגג: "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו". חמש שנים לאחר מות שלמה הכול חלף. שישק מלך מצרים עלה על ירושלים למלחמה. הצבא הגדול שהוכן בימי שלמה והביצורים שהוסיף רחבעם, לא מנעו את התבוסה.זו נקודת המבט התנ"כית על ארעיותה של יציבות. זה סיפור על מאבק קיומי נמשך והולך, בתהליך מעגלי - במהלך קבוע בסיבוב חוזר ונשנה: מיציבות ורוגע אל הסתאבות, לנפילה; ולפעמים, לישועה ולהתבססות מחודשת. ואז הארץ שוקטת לתקופה, לפעמים ארבעים שנה, וחוזר חלילה. פרט לנבואות אחרית הימים, זו גישת התנ"ך לכורח החיים בתודעת מאבק מתמיד.
[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]
רוני הירשנזון אב שכול, כתב : "אני אוהב את הארץ הזאת ואת המדינה הזאת. שתי מצבות סטנדרטיות בהר הרצל, של אמיר ואלעד בניי, מחברות אותי לאדמה הזאת. אופף אותי עצב עמוק, הקושי הגדול ביותר הוא חוסר התקווה. מנהיגים ללא חזון מציעים לנו 'לחיות על חרבנו'. זה מה שמצפה לילדינו ולנכדינו? זו תבוסתנות זו פחדנות..." (מכתבו פורסם על ידי שלום ירושלמי, 'מקור ראשון', 22.1.16)
זעקת האב השכול קורעת לב. כולנו עמו בהערכה וכבוד. אבל ראוי לברר היכן ישנה בכלל אפשרות לקיום ריבוני בלי חרב ביד? תשאלו את הבריטים שכבר אלף שנים לא חדלו מלחימה בכל רחבי תבל וגם בשנים האחרונות המשיכו לאבד חיילים בלחימה.
השאלה העקרונית היא מי בכלל יכול להבטיח לבני אדם את שימור היציבות? ניהול הנדסי אחראי יכול למנוע למשל תאונות במערכת הרכבות. אולם בשעה שמדובר בתופעות האדם והחברה, המאמץ לשימור היציבות מתגלה כשונה מהותית מכל מודל ייחוס מתחומי ההנדסה. לא רק שמעת לעת הסדר היציב מאוים מחדש, אלא שלא פעם טבעו והגיונו של האיום המתהווה מתגלה כחדש, מפתיע ובלתי מוכר. האמת הפשוטה הזו ידועה היטב לאנשי עסקים ומנהלי חברות. תשאלו את מנהלי אגפא וקודק מה קרה להצטיינות שלהם בפיתוח מצלמות כשהופיעה המצלמה הדיגיטלית.
[הכרזה: ייצור ידע]
מומלץ להתבונן כיצד בתרבות המזרח - בכלל זה ביהדות התנ"כית, בתרבות האסלאם, בתרבות הסינית וגם הרוסית - דווקא תודעת אי היציבות היא הנתפסת כמצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, היא מוסברת כתוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכול פתוח, הכול בר חלוף. ובכל הצלחה טמון פוטנציאל כישלון ליום המחרת.
בהפנמת הבנה זו, במאמץ מתמיד להתחדשות כוחות המאבק בחומר ובתעצומות הרוח, תלוי עתיד עצמאות ישראל.
[המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן]
אני לא נביא ולא בן נביא, אבל התחושה היא שיש מעבר לאופק הקרוב הר געש גדול.
דומה למה שהיה במלחמת יום כיפור. משהו קיים שם, מרגישים אותו, אבל הוא נסתר. תקופת השקט שלפני התפרצות הר הגעש.
אז היה מולנו סאדאת, עם מוטיבציה ונחישות גדולה, אמצעים כולל כ"א בלתי מוגבל, וחסות מעצמתית.
היום מולנו איראן – מעצמה אזורית, עם שליטה אדירה במרחב המזה"ת (עירק, סוריה, לבנון, תימן, עזה), עם יכולות טכנולוגיות ומדעיות מתקדמות, עם מוטיבציה דתית-לאומנית ונחישות להשתלט בכוח הזרוע על המרחב ולהשמיד את ישראל, עם תחכום רב, וכ"א בלתי מוגבל.
מול סאדאת ואסאד עמד עם ישראל נחוש ומאוחד, עם צבא חזק אך שאנן, עם קונספציות שגויות מהיסוד כמו קו ברלב ואי-המענה לקידום הטילים בסיני.
היום אנחנו מפולגים (להערכתי מעט פחות בציבור ויותר בקרב הפוליטיקאים, אבל עדיין…), ושוב – צבא קפוא עם קונספציות שגויות המתבססות על ריכוזיות במקום על ביזור.
למשל – הסתמכות על בסיסי חיל האוויר שיהיו מופגזים קשות במשך חודשי הלחימה הצפויים לנו.
למשל – בעורף יש מחסני חירום ריכוזיים ענקיים שלא רק שיופגזו אלא שגם לא ניתן יהיה לגשת אליהם כי הדרכים יהיו הרוסות ומסוכנות ביותר.
דוגמא אחרונה – משך השירות הקצר מדי (חיוני 3 שנים מלאות לגברים), כאשר המחשבה בהנהגה זה שצריך "צבא קטן וחכם", כמו שבטעות חשב הרמטכ"ל ברק. ושאפשר לגמור את המלחמה הבאה מהר, עם הצבא הסדיר בלבד ובלי מסת המילואיניקים המנוסים. צבא שיהיה לו אתגר אדיר כאשר יצטרך להתפזר בעימות מול אינסוף גזרות (כל המדינות שמנינו בתוספת איראן עצמה, ביבשה באוויר ובים, ובתוספת ממדי התת-קרקע, הרחפנים וטילי השיוט ברמת קרקע קרובה, והחלל כולל אינסוף טילים ורקטות מכל הסוגים כולל מדוייקים וכבדים).
מה שצריך היום זה עוז לתמורה בטרם פורענות.
אני מקווה שתהיה ממשלה חדשה ויציבה במהירות, למרות הנתונים הבעייתיים של הבחירות. ומנהיגות אמיצה בדרג המדיני ובדרג הצבאי, שתיפקח עיניה ותשנה מוסכמות. וחיבור ולכידות במקום פיצול ושנאה בתוך העם.