גדעון שניר: נאום הממליך – עבאס

[התמונה היא צילום מסך]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

ללא ספק, נאום מנסור עבאס הוא נקודת ציון חשובה ביחסי  המיעוט הערבי במדינת ישראל, המכה גלים חיוביים בחברה היהודית בישראל; וזוכה לתגובות מעניינות מכול הכיוונים בעולם הערבי ובתקשורת הזרה, תחת הכותרת "ממליך  המלכים". לזכותו יאמר, שזיהה קונסטלציה ייחודית בחברה היהודית השסועה והמפולגת, בה מפלגה ערבית, תחת הדגל של התנועה האיסלמית, הנמצאת בעמדה של  "לשון מאזניים" (הנחשק  כול כך בפוליטיקה הישראלית כנושא דיווידנטים), שיש בכוחה לקבוע את הקו המדיני של מדינת ישראל.

הנאום של מנסור עבאס היה לטעמי מלאכת מחשבת שנגעה לליבם של רבים מאזרחי המדינה, וזכתה לתשבחות רבות. כבר בעצם הגדרת עצמו: ערבי, מוסלמי, אזרח מדינת ישראל - הוא  שבה את לב מאזיניו, בשיח מפוכח, פרגמטי, שתחילתו וסופו  נושא שלום ואחווה. מנגינה שהיהודים כול כך מצפים לה ומברכים עליה, ובצדק רב.

יחד עם זאת, ראוי לבחון לא רק את הנאמר בנאום  אלא גם את מה שלא  נאמר בו, שלעיתים הוא יכול להיות חשוב עוד יותר מהנאמר. עבאס נזהר (בחכמה) שלא לשרבב את העניין הפלסטיני, כפי שכול חברי המפלגה המשותפת מדגישים את זהותם זו בכול הזדמנות. אילו עשה כך - היה זה סותם את הגולל על מאמציו. זו אמנם טקטיקת נאום נבונה, אך אין בה כדי לשנות במאומה את הזיקה הלאומנית שבסיס אמנת התנועה האיסלמית בישראל. לא שהייתה למישהו צפייה לשמוע ברקע את הימנון המדינה (חו"ח), אך בלט בהיעדרו דגל המדינה של האזרח עבאס, נוכח דגלי התנועה האיסלמית הירוקים, שיש בהם כדי לצנן במשהו את ההתלהבות מדבריו. שלא לדבר על ההתנגדות לנורמליזציה עם  מדינות ערב שכנות, שעבאס לא מצא לשנות - אף שיש בכוחם  לסייע מאד לקידומם של ערביי ישראל כמובילים ומגשרים בין העולמות.

עבאס הדגיש את סוגיית האי שוויון האזרחי, ועל רצונו לזכות את המגזר בזכויות הפרט המלאות המוקנות לכול אזרח במדינה ובכול תחומי החיים: תשתיות, מגורים, בנייה, עבודה, ביטחון ואחרים. ללא ספק אלו הן דרישות לגיטימיות הראויות להיענות. אך במדינה דמוקרטית, זכויות אזרח הולכות יחד עם חובות אזרחיות (לפחות לכאורה במדינת ישראל..) . נכון שהמגזר הערבי פטור משירות צבאי חובה, אך הוא אינו פטור משירות לאומי אזרחי, ולא שמענו על כך מילה, שכן המוכנות להצטרף לשירות הלאומי נחשבת להכרה במדינת ישראל ומוסדותיה, ועד שזה לא קורה - מותר לאזרח הנושא בחובה זו, להטיל ספק בכוונות האמיתיות של הנואם.

מעניינת תגובתו של הרב קנייבסקי המוצא יותר תמימות דעים עם הקהילה הערבית - מאשר עם הקהילה היהודית החילונית, בכול הנוגע לשמרנות דתית, הימנעות משירות צבאי, הסתייגות מתנועת להט"ב, שדווקא המפלגות החרדיות הן השותפות הטבעיות שלמפלגת השלטון, אז למה לא מנצור עבאס?

[בתמונה משמאל: הרב קנייבסקי - הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית מאמץ את מודל ההשתתפות החרדית בשלטון... התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: ציר ואדי ערה כמשל... התמונה נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי תמר הירדני]

לסיכום: ללא ספק אנו עדים לצעד נועז, אם לא פריצת דרך חשובה לשיפור היחסים בין שתי הקהילות. אך כדי שהמלאכה תושלם, צריכים אנו לראות הדדיות ושותפות אמיתית, וכן, להפסיק לפחד מלנסוע בכביש ואדי-ערה, כמשל.

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *