תקציר: הפעם באירועים של החודש לפני: בוטלו גזירותיו של הקיסר אדריאנוס; חוליית מחבלים השתלטה על מלון סבוי בתל אביב; נפטר רבי אלימלך מלז'ינסק; פעולת כראמה; "הידיד" צ'רלס אורד וינגייט נהרג בהתרסקות מטוס בבורמה; נחתם בוושניגטון חוזה השלום בין ישראל למצרים; החל גירוש ספרד; "יום האדמה"; ועוד.

[בתמונה: פעולת כראמה - הכישלון הישראלי שבנה את תדמיתו של יאסר ערפאת... מימין לשמאל: קצח"ר אל"ם אהרן דוידי, מג"ד נח"ל מוצנח סא"ל טוביה (טיבי) שפירא (בשמאלו סיגריה), מפקד המבצע אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס. המקור: דובר צה"ל]

עודכן ב- 2 במרץ 2025

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של החודש לפני: 

• בוטלו גזירותיו של הקיסר אדריאנוס;
• חוליית מחבלים השתלטה על מלון סבוי בתל אביב
• נפטר רבי אלימלך מלז'ינסק
• פעולת כראמה
• "הידיד" צ'רלס אורד וינגייט נהרג בהתרסקות מטוס בבורמה
• נחתם בוושניגטון חוזה השלום בין ישראל למצרים
• החל גירוש ספרד
• "יום האדמה"

ועוד.

כ"ח אדר: לאחר מרד בר-כוכבא, בוטלו גזירותיו של הקיסר אדריאנוס

נאמר במגילת תענית (מגילה בה מפורטים מספר תאריכים המוגדרים כימים טובים לישראל ובהם אסרו חכמינו זיכרונם לברכה (חז"ל) להתענות (צום). במגילה מוזכרים 36 תאריכים ובהם חנוכה, פורים, ניצחונות שונים, בניית חומות ירושלים ועוד)

במגילה מוזכר תאריך זה כיום בו בוטלו גזירותיו של הקיסר הרומי אדריאנוס (ראו דיוקן משמאל). בתקופת מרד בר-כוכבא - וכן בתקופה שקדמה לו - הטיל הקיסר אדריאנוס מספר גזרות על היהודים שנשארו בארץ לאחר דיכוי המרד הגדול, שיש המכנים אותו מרד החורבן (70 לספירה) ובו נחרב בית המקדש השני. אדריאנוס החליט לבנות בירושלים עיר הלניסטית בשם "איליה קפיטולינה". כדי להנציח את ניצחון הרומאים על היהודים וכדי לדכא את הרוח היהודית, הטיל גזרות נגד קיום הדת היהודית כמו איסור על ביצוע ברית מילה, איסור על לימוד תורה, איסור על שמירת שבת ועוד. יש הסוברים שגזרות אלו היו חלק מהסיבות למרד בר-כוכבא (ויש הטוענים שהגזרות היו תוצאה של המרד).

[תמונתו של אדריאנוס משמאל היא נחלת הכלל]

איסור נוסף היה איסור סמיכה (הכוונה שאסור לגדול הדור (הרב הראשי) להסמיך אחריו את גדול הדור /גדולי הדור הבאים על מנת שימשיכו להורות וללמד תורה בעם ישראל, וכך מסופר בגמרא במסכת סנהדרין:

[התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "מרד בר כוכבא"]

"פעם אחת גזרה מלכות גזירה על ישראל: שכל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומים שסומכין בהם יעקרו. מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת-בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: "בני רוצו!" אמרו לו: "רבי, ואתה מה תהא עליך?" אמר להם: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין". אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונכיות של ברזל, ועשאוהו לגופו ככברה."  הצומת הנמצאת בצפון מזרח קריית אתא נקראת "צומת סומך" בדיוק על פי הסיפור לעייל.

[בתמונה: מחלף סומך היום... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Hanay. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

חיזוק נוסף על שנאתו של אדריאנוס ליהודים אנו מוצאים בסיפור הבא:

"יהודי אחד עבר לפני אדרינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו. אמר לו אדרינוס: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ואינו שואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו. אמרו לו סנקליטון (עוזרים) שלו: אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה: מי ששואל בשלומך – נהרג, ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ליעצני היאך אני צריך להרוג בשונאי?". (במילים פשוטות הקיסר לא אהב יהודים ולא משנה מה יעשו. מוכר!!!)

לאור האמור, הרי שביום שבוטלו הגזרות קבעו חז"ל שיום זה הינו יום טוב ואין להתענות בו.

5.3.1975 חוליית מחבלים השתלטה על מלון סבוי בתל אביב

בלילה זה חדרה חוליה בת שמונה מחבלים מארגון הפת"ח, בסירות גומי לחופי תל אביב, והשתלטה על מלון סבוי.

קרוב לחצות הלילה הבחין סיור שגרתי של שוטרים לאורך החוף בתל אביב, בשתי סירות גומי עולות על החוף ומהן יורדות שמונה דמויות כהות נושאות כלי נשק. השוטרים לא היססו ומיד פתחו באש לעבר הדמויות. המחבלים החלו לרוץ, תוך שהם יורים לכל עבר ומפזרים מטעני חבלה.

לאחר ריצה קצרה נכנסו המחבלים למלון סבוי (ראו הצילום משמאל) ברחוב גאולה בתל אביב, והתבצרו בו כשהם מחזיקים באורחי המלון כבני ערובה. קרוב לשש שעות ניהלו כוחות הביטחון משא ומתן עם המחבלים באמצעות מי שהפכה עם השנים לסמל של האירוע, כוכבה לוי ז"ל, שהתנדבה לתווך בין המחבלים לכוחות הביטחון, מאחר והיתה היחידה מבין אורחי המלון שדיברה ערבית.

[בתמונה: מלון סבוי וסביבתו. התמונה היא נחלת הכלל. המקור: דובר צה"ל]

כוכבה לוי ז"ל רכשה אט אט את אמון החוטפים והחלה לשוחח איתם. בשלב מסוים היא הצליחה לשכנע את המחבלים להוריד פצוע לכניסת המלון שם יוכלו לטפל בו. כוכבה לוי ז"ל סחבה את הפצוע החוצה והעבירה אותו לצוות הרפואי שהמתין ליד המלון, וחזרה מרצונה החופשי לתוך המלון, למרות שיכלה לברוח ולהישאר בחוץ.

אחרי שש שעות המתנה ארוכות, במהלכן התמקמו כוחות של סיירת מטכ"ל בפיקודו של עמירם לוין, הוחלט לפרוץ למלון ולשחרר את החטופים. מיד עם כניסת הכוחות נשמע פיצוץ עז שהרג ופצע רבים מבני הערובה. כל המבצע נמשך 12 דקות בלבד ולאחריו החלו הכוחות לסרוק את המלון. רק כמה שעות מאוחר יותר, נתגלו במלון עוד שני מחבלים, אחד נורה ונהרג והשני נתפס. בקרב זה נהרגו שבעה מהמחבלים והשמיני נלכד. בפעולה נהרגו שבעה בני ערובה, הלוחם איתמר בן דוד  ואל"מ עוזי יאירי שהגיע למקום חמוש בנשקו האישי, למרות שלא היה אמור ליטול חלק בפעולת הפריצה.

[לכתבה המלאה על כוכבה לוי ב- ynet, לחצו כאן]

11.3.1787 נפטר רבי אלימלך מלז'ינסק

רבי אלימלך נולד למשפחה יהודית עשירה אשר הייתה ידועה כגומלת חסדים גדולים, נותנת צדקה ודואגת לצורכי הקהילה. בסביבה זו גדל רבי אלימלך. כבר מגיל צעיר הוא ואחיו רבי זוסיה התגלו כתלמידים חכמים ואף התעסקו בתורת הנסתר (קבלה) על פי תורת האר"י ז"ל (שגר בצפת ונחשב למייסד תנועת הקבלה). כשהחלה תנועת החסידות להתפשט באירופה , הצטרפו רבי אלימלך ואחיו לתנועה זו. רבי אלימלך כתב ספרים רבים ואחד מהם "נועם אלימלך" נחשב לאחד מספרי היסוד של החסידות. רבי אלימלך נקבר בליז'ינסק וקברו משמש אתר עלייה לרגל בתאריך פטירתו. כמו כן, משלחות רבות של בני נוער אשר נוסעות למחנות ההשמדה בפולין נוהגות לבקר בקברו.

אחד הרעיונות החשובים ביותר אותם ניסה רבי אלימלך לקדם היה על בסיס הנאמר בפרקי אבות "הווה דן כל אדם לכף זכות, והווה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" ולכן חיבר תפילה ברוח זאת.  וכך כתב: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך... אמן כן יהי רצון."

[בתמונה: קברו של הנועם אלימלך. התמונה צולמה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש ע"י talsardar]

21.3.1968 פעולת כראמה

כוחות גדולים של צה"ל, חיילי שריון וחי"ר תקפו מפקדות של ארגון הפת"ח ליד העיירה כראמה שבירדן, שם התמקמה מפקדתו של המנהיג הצעיר והאלמוני של ה"פתח", יאסר ערפאת. המתקפה באה כתגובה לסדרה של התקפות שביצעו ארגונים פלשתיניים נגד ישראל משטח ירדן. ראש הממשלה, לוי אשכול, הצהיר שמטרת המבצע הינה למנוע "גל חדש של טרור" נגד ישראל.

כוחות ארטילריה ירדניים הצטרפו ללחימה לצד הפלשתינאים. בפעולה נהרגו, לפי גרסאות שונות, בין 128 ל- 170 פלשתינאים, אבל גם צה"ל ספג אבדות כבדות, 28 חיילים נהרגו, 80 נפצעו וארבעה טנקים נשארו שלל לפלשתינאים. יאסר ערפאת הצליח להימלט. (בכל מהלך חייו, עד שמת לפני מספר שנים, הצליח מספר פעמים להימלט).

[בתמונה: פעולת כרמה. המקור: דובר צה"ל]

22.3.1944 הועלו לגרדום במצרים אליהו חכים ואליהו בית צורי

כחלק ממדיניות מחתרת הלח"י (לוחמי חרות ישראל) להמשיך ולהלחם בשלטון הבריטי הוחלט על התנקשות בלורד מוין שהיה ידוע כאנטי ציוני ואשר נתמנה למיניסטר המדינה במזרח התיכון, וממקום מושבו בקהיר היה אחראי לביצוע מדיניות "הספר הלבן". לצורך המבצע נבחרו אליהו חכים ואליהו בית צורי. הפעולה הצליחה אולם חברי הלח"י נתפסו והועמדו למשפט במצרים, הורשעו ונשפטו למוות בתלייה. עדים שהיו נוכחים בזמן התלייה סיפרו שיצאה נשמתם תוך כדי שירת התקווה.  אליהו חכים ואליהו בית צורי נקברו בבית העלמין במצרים וגופותיהם הוחזרו במסגרת חלופי שבויים בשנת 1975. הרב וויס , מי שהיה הרב הראשי הצבאי, סיפר מפי איש הרבנות הצבאית שהיה נוכח בעת החזרת הארונות, שהיה  על כל ארון שלט עם שמו של הנפטר. במעמד זה נכחו יצחק שמיר-ראש הממשלה לשעבר ומפקד הלח"י, וגאולה כהן, שהיתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית של הלח"י  "קול ציון המשתחררת". כאשר נפתחו הארונות התברר שגופותיהם נשתמרו כמעט בשלמותם. אז גם שמו לב שהכיתוב על הארונות לא תואם את הגופות ואכן לאחר הזיהוי  תוקן המצב והם נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

24.3.1944 "הידיד" צ'רלס אורד וינגייט נהרג בהתרסקות מטוס בבורמה

צ'רלס אורד וינגייט נולד בהודו למשפחה סקוטית וכמו אביו, שהיה קצין בצבא הבריטי, בחר אף הוא בקריירה צבאית. הוא רכש השכלה צבאית ושירת בהודו ובסודן, שם למד ערבית ומדעי המזרח. הודות לנסיונו הצבאי ולהיכרותו את המזרח התיכון נשלח בשנת 1936 לשרת בארץ ישראל כקצין מודיעין בדרגת קפטן (סרן), בתקופת "המרד הערבי" (1936-1939) שהופנה כנגד המנדט הבריטי. במהלך שהותו בארץ הפך וינגייט לתומך נלהב ופעיל ברעיון הציוני, בין השאר בשל מורשת התנ"ך שעליה חונך ולכן האמין בשיבת עם ישראל לארץ ישראל וכן בתחייה הציונית.

[תמונתו של אורד וינגייט משמאל, היא נחלת הכלל]

בנוסף למד וינגייט מהתנ"ך שיטות לוחמה וטכסיסי קרבות. הוא העריץ את פעילותם של מנהיגי ישראל וביחוד את גדעון השופט אשר ממנו למד את הסיסמא "ממני תראו וכך תעשו".

עקב התגברות פעילותן של הכנופיות הערביות החליט לסייע ליישוב היהודי ובהסכמת השלטון הבריטי הקים בשיתוף עם ארגון ה"הגנה" את "פלוגות הלילה המיוחדות" שהיו יחידות קומנדו מעורבות של יהודים ובריטים שניהלו לוחמת גרילה נגד הכנופיות הערביות. פלוגות אלו זכו להצלחה ברוב פעולותיהם. וינגייט הוא זה שקידם את המושג "לצאת אל מחוץ לגדר", כלומר לעבור מהתגוננות פסיבית לפעילות התקפית אקטיבית למניעת טרור. במילים אחרות, ההתקפה הינה ההגנה הטובה היותר וכל מי שמאמין בהתגוננות בתוך גדרות ובכיפות ברזל סופו להיפגע. בגלל יחסו האוהד לציונות וליהודים ובגלל לחץ הערבים, הרחיקו אותו הבריטים מהארץ ונאסר עליו לשוב לארץ ישראל. גם לאחר שיצא מהארץ נשאר אוהד נלהב של המפעל הציוני ועשה רבות לסייע להצלחתו.

וינגייט נהרג בתאונת מטוס בבורמה, בעת הכנת פעולתם הגדולה ביותר של כח הגרילה שהקים כנגד היפנים. מורשתו הצבאית, שהתבססה על יוזמה, תחכום, ניידות ולוחמת לילה, השפיעה על אופיים של ארגון הפלמ"ח וצה"ל. על שמו נקראים כפר הנוער הדתי "ימין אורד" שנמצא בהר הכרמל, המוסד לחינוך גופני "מכון וינגייט" שליד נתניה-שם מתקיימת מידי שנה אליפות צה"ל בכושר קרבי וכן רחובות רבים בערי ישראל.

26.3.1979 נחתם בוושינגטון חוזה השלום בין ישראל למצרים

לאחר ביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל, בחודש כסלו תשל"ח (1977), החל תהליך מייגע וממושך של שיחות שלום, שהתנהל במשך כמה חודשים ללא תוצאות של ממש ועם משברים לא מעטים בין הצדדים. נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, הזמין את שני הצדדים למעון הנופש הנשיאותי שלו בקמפ דיוויד, ליד וושינגטון ובמשך 13 ימים התנהלו שיחות בין משלחות ישראל ומצרים, בראשות מנחם בגין ואנוואר סאדאת.

בסופם, חתמו מנחם בגין ואנוואר סאדאת, יחד עם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, על הסכם מסגרת היסטורי ראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית (אלול תשל"ח - ספטמבר 1978). הסכם זה כלל את העקרונות לחוזה השלום, והוא הועבר להצבעה בכנסת. על בסיס הסכם העקרונות ניסחו במשך חצי שנה את חוזה השלום אשר נחתם במעמד חגיגי בוושינגטון. זכורה במיוחד התמונה בה שלושת המנהיגים לוחצים ידיים ביניהם.

[בתמונה: לחיצת יד משולשת בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין), נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית, 26 במרץ 1979.התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו ידוע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

28.3.2002 מבצע חומת מגן

"לחיילי צה"ל ולמפקדיו ניתנו הוראות ברורות: להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים, ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית."  מילים אלו נאמרו על יד ראש הממשלה דאז אריאל שרון לאחר חודש נוראי של פיגועים בהם נהרגו 131 (מאה שלושים ואחד) אזרחים וחיילים בשטחי ארץ ישראל כשהשיא היה הפיגוע במלון פארק בנתניה בה ישבו משפחות לחוג את ליל הסדר.

במהלך המבצע נכנסו כוחות צה"ל לערים הפלשתינאיות שהיו על פי הסכם אוסלו תחת הרשות הפלשתינאית (שטח A)  ובניהם: בית לחם, שכם , ג'נין ורמאללה שם ישב יאסר עראפת . בג'נין נתקלו הכוחות בהתנגדות עזה  ובבתים ממולכדים. במהלך הקרב נהקגו ביום אחד 13 מחיילינו. הקרב בג'נין נתן חומר תעמולה לאויבינו כשהפיצו שמועות על טבח שלאחר בירור הפרטים התברר (שוב)  שהתקשורת העולמית נתנה במה לתעמולה הפלשתינאית (ראה ערך דיר יאסין במלחמת השחרור, הסרט ג'נין ג'נין ועוד. מבחינה צבאית, מבצע חומת מגן היה הצלחה. ישראל הצליחה תוך זמן קצר, במחיר דמים לא גדול יחסית לנפגעים בפיגועי ההתאבדות, לבלום את גל הטרור, להפסיק את אווירת הטרור ששלטה ברחובות ישראל, ולרסק את הרשות הפלסטינית ואת ארגוני הטרור עד היסוד ברוב שטחי הגדה. במבצע נכבשו חמש מתוך שש הערים הפלסטיניות הראשיות ביו"ש, ועוד מספר רב של כפרים, ונשבר המחסום הפסיכולוגי שעצר את צה"ל מלהיכנס לשטחי הרשות. בנוסף, ישראל הרגה או עצרה בכירים רבים בארגוני הטרור

28.3.1969 נפטר "רב האסירים" הרב אריה לוין

הרב לוין נולד ב-ו' בניסן תרמ"ה (1885) ברוסיה ובגיל צעיר נתפס לרעיון הציוני ועלה לבדו לארץ ישראל. וכך הוא כתב על רגע מרגש זה "והנה בראותי מרחוק את ארץ הקודש אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, נעשיתי לאיש אחר לגמרי. נרעשתי ברגש נורא מאוד מרוב שמחה ועיני זלגו דמעות. אמרתי, אמותה הפעם, אשר זיכני השי"ת להיכנס לארץ אבות. .... ירדתי על החוף ודרכתי על אדמת הקודש, הרגשתי על כל צעד ושעל שאני דורך בכף רגלי על אדמת הקודש".

כאן הפך לאחד מתלמידיו הנאמנים של הרב הקוק וכל דרכו ואמונתו היה בקשר שבין עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. כל זמנו ומרצו היו קודש להיטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלכאים ונדכאים (כגון בבית החולים למצורעים בשכונת טלביה בירושלים), לעודד ולהמריץ חלשים ולהיות אוזן קשבת לכל אדם. את כינויו כ"רב האסירים" קיבל כשלקח על עצמו להיות רב לכל האסירים ובעיקר לאסירי המחתרות. מסופר על הרב שכאשר אשתו חשה כאבים ברגלה, הלכו למרפאה ואז אמר הרב לוין לרופא "שהרגל שלנו כואבת"

לאחר מלחמת השחרור הושבו לישראל מהשבי הירדני גופותיהם של ל"ה החיילים שנהרגו על ידי פורעים ערבים מכפר צוריף כשהם בדרכם לסייע לגוש עציון הנצור. בשל פגעי הזמן לא הצליחו אנשי הרבנות הצבאית לזהות מי הוא כל אחד מבין ל"ה הגופות ונשארו 12 גופות לא מזוהות. על פי המסופר בספרו של שמחה רז "איש צדיק היה" נערך גורל על פי קביעתו של רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, שסבר כי יש הצדקה לכך. לפי תיאורו, בעת עריכת הגורל, לאחר שהופיעו מספר פסוקים כלליים כמו "בקרובי אקדש", ו"לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" שרומז על הל"ה, החלו להופיע אחד עשר פסוקים הרומזים לסדר הקבורים, כמו "וממטה בנימין בגורל" (יהושע כ"א ד) כרומז לחלל בנימין בוגלבסקי, "הלוא בן ימיני" (שמואל א כ"א) כרומז לחלל עודד בן ימיני, וכיוצא בזה. ואכן לפי התשובות שעלו בו נקבע של מי הגופות ולפי תוצאות אלו הובאו הקדושים לקברם.

ר' אריה לוין נפטר ביום ששי אחר הצהרים ונקבר בבית הקברות בסנהדריה . רוב חייו התגורר ר' אריה לוין בדירת חדר צנועה בשכונת משכנות ישראל בירושלים ולאחר פטירתו הוסב שם הרחוב לשמו ונקרא רחוב "רבי אריה" וגם זאת בהתאם לצניעותו

30.3.1492 החל גירוש ספרד

בצו האינקוויזיציה הנוצרית החל גירוש היהודים מספרד. הצו נחתם על ידי פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, והוא קבע את גורלם של היהודים. על פי הצו, על כל היהודים שלא הסכימו להמיר את דתם, לעזוב את היהדות ולהתנצר או לעזוב את ספרד תוך ששה חודשים, עד ז' באב שנת רל"ב (1492). החלטתם של פרדיננד ואיזבלה לגרש את היהודים מספרד הושפעה מהטפותיו הארסיות של ראש האינקוויזיציה הכומר טורקמדה ונומקה בכך שהגרוש יביא לשילובם של היהודים שהתנצרו בעם הספרדי. דון יצחק אברבנאל, שהיה שר האוצר של מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, ניסה ללא הצלחה לבטל את צו הגירוש.

בגירוש הגדול נאלצו לעזוב את ספרד כ-180,000 יהודים. רבים ממגורשי ספרד הגיעו תחילה לארץ הקרובה, פורטוגל, אך לאחר שש שנים נאלצו גם שם לבחור בין גירוש ובין התנצרות בכפייה. משם עברו היהודים והתיישבו בצפון אפריקה (מרוקו, טוניס, לוב), באיטליה, בהולנד ובלגיה, אך עיקר ההתיישבות היתיה בשטחי האימפריה העותומנית (תורכיה), שם ייסדו קהילות גדולות וחשובות באיסטנבול, סלוניקי, רודוס וארץ ישראל (בעיקר בצפת). צו הגירוש נגד היהודים בוטל בידי ממשלת ספרד רק ב- 1860.

[בתמונה: איזבלה מקסטיליה ופרדיננד מאראגון. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Agustinas de Madrigal והוא נחלת הכלל]

30.3.1976 "יום האדמה"

בשנות השבעים הופקעו קרקעות מהערבים על ידי צה"ל לצורך אמונים (שטח אש 9 ליד כרמיאל), בנימוק בטחוני וכן על ידי המנהל האזרחי לצורך הקמת ישובים יהודיים כגון הערים נצרת עלית, כרמיאל בשנות ה-60 ובשנות ה-70, עבור המצפים בגליל. תושבי היישובים הערביים בצפון הפגינו נגד ההפקעות והיו תקריות אלימות בין כוחות הביטחון לבין האוכלוסייה הערבית. בתאריך זה נאבקו הערבים והשביתו את המגזר הערבי כולו כנגד הפקעת הקרקעות, מה שנקרא כיום "יום האדמה" שבו התקיימה התפרצות זעם של ערביי ישראל באיזור הגליל התחתון ליד הכפרים עראבה, סכנין ודיר חנא.

במהלך היום הוכרזה שביתה כללית, ראשי הועד הארצי להגנת האדמות הערביות איבדו את השליטה על ההמונים שהחלו בעימות אלים עם זרועות הביטחון. במהלך ההתפרעויות נהרגו 6 ערבים, נפצעו 70 ונעצרו 300. מאז האירוע, נוהגים ערביי ישראל וערביי השטחים לציין את האירוע כל שנה. במהלך השנים הפך יום זה גם להזדהות ערביי ארץ ישראל עם ערביי יהודה ושומרון ותמיכה באינתיפאדה, תוך כדי הנפת דגלי אש"פ וכן להפגנות נגד הקיפוח הערבי בארץ.

[בתמונה: שוטר ביום האדמה. התמונה: משטרת ישראל]

30.3.1936 תחנת השידור הראשונה בארץ ישראל הוקמה על ידי המנדט הבריטי

תחנת הרדיו הוקמה על ידי שלטון המנדט על מנת לשדר בעיקר חדשות. במקביל לשידורים אלו הוקמו רשתות שידור על ידי המחתרות אשר העבירו את תמונת המצב האמיתית ולא היו משדרים "חדשות מטעם". עם קום המדינה, הפך הרדיו לחלק ממערך ההסברה הממשלתי - תחילה תחת משרד הפנים, ולאחר מכן כמחלקה במשרד ראש הממשלה. בתחילה נקרא הרדיו הממלכתי "קול ירושלים" ובשנת 1950 הפך להיות "קול ישראל". בשנות השבעים, עם הופעת הטלוויזיה, נקראו השידורים "שידורי ישראל" וכמה שנים לאחר מכן, הוחזר השם והיה ל "קול ישראל".

בתחילת דרכו, עבד הרדיו תחת פיקוחו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון שראה ברדיו מכשיר לגיוס לאומי, להתגייסות עממית ולהרמת מוראל ומשרדו שלט ברדיו ביד רמה. שני עוזרי ראש הממשלה, טדי קולק ויצחק נבון, שלטו בפועל בתוכן השידורים, והכתיבו הודעות וידיעות להנהלת הרדיו שישבה במשרד ראש הממשלה וכן עסקו בתיקון שגיאות עברית לקריינים. ברבות הימים הפך קול ישראל לישות עצמאית אם כי הממשלה עדין ממנה את המנהלים. כיום ישנן מספר רשתות במסגרת קול ישראל ובהם רשת א', רשת ב', רשת ג', קול המוסיקה , ערוץ 88 והרדיו האיזורי. עד לפני מספר שנים מי שרצה להתקבל ולעבוד כקריין ברדיו, נאלץ לעבור בחינות רבות ורק לאחר סינון רציני נבחרו הקריינים אשר דיברו עברית צחה ונכונה. בשנים האחרונות עם פתיחת התחרות לרדיו האזורי חדלה העברית מלהיות השפה התקינה של המגישים.

[בתמונה: קבוצת חניכי "השומר הצעיר" בני העלייה החמישית, על סיפון אניה בדרכם לארץ ישראל, 1934... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ארכיון עין השופט. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

עודכן ב- 2 בפברואר 2025

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

‏הפעם באירועים של לפני: 

• החלה העלייה החמישית;
• הקמת היישוב מחולה בבקעת הירדן;פרסום דוח ועדת כהן;
• רכישת רוב המגילות הגנוזות;
• לכידת ורצח אבהרהם שטרן (יאיר), מפקד הלח"י.

3.2.1930 החלה העלייה החמישית

עליה זו היא הגדולה שבעליות שלפני קום המדינה ובמהלכה הגיעו למעלה מרבע מיליון אנשים בין השנים 1930 ל- 1939. בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933, התגבר זרם העולים. בעליה זו הגיעו לראשונה אלפי עולים ממרכז אירופה וממערבה. תרומתם של עולי גרמניה ואוסטריה, שהיוו כרבע מכלל העולים, להתפתחות היישוב הייתה משמעותית ביותר. בניגוד לעליות הקודמות בה התיישבו העולים בישובים הקטנים, הרי שבעליה זו 80% מהעולים התיישבו בערים. כישוריהם והכסף שהביאו עמם נתנו תנופה להתפתחות הערים וצביונן שונה ללא הכר. למעלה ממחצית העולים שפנו לעיר, נקלטו בתל אביב.

בשנת 1933 נסתיימה בחיפה בניית הנמל המודרני הראשון בארץ. ירושלים התפתחה בקצב מהיר עקב הגידול הדמוגראפי והרחבת הבנייה. אוכלוסיית העולים התאפיינה בריבוי מקצועות חופשיים ואקדמיים מגוונים כגון רופאים נגנים וכו' (רוב נגני התזמורת הפילהרמונית שהוקמה, היו מבין אנשי העלייה החמישית). שאר 20% מהעולים פנו להתיישבות החקלאית וייסדו מושבות, מושבים וקיבוצים חדשים.

[בתמונה: אנשי העלייה החמישית - בבית אריזה לתפוזים במושבה הרצליה, בין העומדים מימין אנשי ארגון "בני בנימין", 1933. התמונה היא נחלת הכלל]

4.2.1997  אסון המסוקים בשאר ישוב

בתאריך זה המריאו שני מסוקי יסעור של חיל האוויר מבסיס מחניים ליד ראש פינה. המסוקים יצאו לעבר מוצבי צה"ל בדרום לבנון ובהם לוחמים בדרכם לשהייה בלבנון. לפני חציית גבול ישראל לבנון, היו צריכים שני המסוקים להיפרד, ולהיכנס בנפרד לשטח לבנון. לפני מתן אישור לחציית קו הגבול, ערכו הטייסים בדיקת כיבוי אורות. כנראה ובמהלך הבדיקה לא הצליחו הטייסים לראות זה את זה והתנגשו. 73 לוחמים ניספו: שמונה אנשי צוות אוויר ו- 65 חיילים וקצינים.

אחד מהמסוקים נפל ליד בית ששימש כבית הארחה (צימר) ושלמרבה המזל היה ריק באותה שעה. טייס המסוק השני ניסה לבצע נחיתת אונס אולם התרסק בשדה פתוח בפאתי הישוב, ליד בית הקברות של קיבוץ דפנה. למקום האסון הוזנקו מיד כוחות חילוץ ופינוי מכל אזור הגליל. בשטח הוצב חדר פיקוד מיוחד ממנו ניהלו את פעולות החילוץ. מעל מקום האסון נורו פצצות תאורה שבחסותן פעלו הרופאים, אנשי יחידת זיהוי החללים של הרבנות הצבאית, וחיילי היחידה לסילוק פצצות. היה זה האסון הכבד ביותר בתולדות חיל האוויר, ויום זה  הוכרז כיום אבל לאומי.

[בתמונה: לזכרם של חללי אסון המסוקים... המקור פייסבוק. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

6.2.1968 הוקם הישוב מחולה, היישוב הראשון בבקעת הירדן

לאחר מלחמת ששת הימים, בכדי לקבוע את גבולות המדינה כפי שנקבע עוד בימי תל-חי ש"במקום בו תחרוץ המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם ייקבע גבול המדינה היהודית", כפי שיישובי חומה ומגדל קבעו  את גבול הצפון, אזור בית שאן והנגב המערבי לפני הקמת המדינה ומתוך תפיסה ביטחונית שחשוב שמדינת ישראל תהיה על קו הגבול שעל נהר הירדן, הוקם היישוב מחולה.

הישוב מחולה השייך לאיגוד המושבים של תנועת הפועל המזרחי, נמצא בצפון בקעת הירדן ומפריד בין בקעת הירדן לבקעת בית שאן. מקור השם הינו "אבל מחולה" המוזכר בתנ"ך בנhצחונו של גדעון השופט במדיינים "וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה, צְרֵרָתָה  עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה, עַל טַבָּת". בנוסף גם אלישע הנביא ממשיכו של אליהו הנביא נולד במקום זה " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, (לאליהו) לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ ..." וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

[תמונת היישוב מחולה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יעקב. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

8.2.1940 פורסמה הפקודה להקמת גטו לודז'

(מתנצל מראש על כך שהארכתי בנושא)

גטו לודז' היה השני מבין הגיטאות שהוקמו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה. כבר בימי הביניים היו שליטים אשר כינסו את כל היהודים במקום אחד. הידוע והראשון שבהם היה הגטו בוונציה שבאיטליה. על הבסיס הרעיוני הזה החליטו הגרמנים, כחלק מחשיבה שלהם על הפתרון הסופי, לאמץ מודל זה. מטרות הקמתן של הגטאות כפי שהוסבר על ידי הגרמנים היה למנוע הפצת מחלות מדבקות על ידי היהודים, ריכוז היהודים כדי לפקח על תנועותיהם, הפרדה בין האוכלוסייה המקומית ובין היהודים. בנוסף, כוונת הגרמנים היתה שעל ידי צפיפות היהודים במקום, תחל תמותה גדולה. ואכן התושבים בגטו סבלו ממחלות, מרעב ותמותה גדולה וכמובן היה קל יותר לרכז אותם ולשלוח אותם הן למחנות ההשמדה והן למחנות העבודה בכפייה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלודז'-העיר השנייה בגודלה בפולין, כ – 672,000 תושבים, מתוכם כ- 233,000 יהודים ולמעלה מ- 60,000 גרמנים. לודז' היתה עיר תעשייתית גדולה וכונתה מנצ'סטר הפולנית. היהודים היו גורם חשוב בתעשיית העיר,מהם עסקו במקצועות ייצור שונים, בעיקר בענפי הטקסטיל.  ב- 8 בספטמבר 1939, הגיעו כוחות הכיבוש הנאצי לעיר ומיד החלו במסע רדיפות נגד היהודים. רבים נתפסו ברחובות ונלקחו לעבודות כפייה שונות שהיו מלוות בדרך כלל השפלות קשות והתעללות פיזית. בו בזמן פרסמו הגרמנים שורה של צווים בדבר נישולם של היהודים מחיי הכלכלה, כגון הגבלת כמות הכסף המותרת ואיסור לעסוק בענפי ייצור שונים, כגון טקסטיל ותעשיית העור. הגרמנים אסרו גם על התפילה בציבור ואילצו את היהודים לפתוח את עסקיהם בשבת ובחג. כמו כן,חויבו  היהודים לענוד על זרועם סרט שרוול צהוב, שהוחלף בתוך זמן קצר בטלאי צהוב.

 ב- 8 בפברואר 1940 פורסמה הפקודה הרשמית על הקמת הגטו והחל תהליך העברת היהודים. בתחילה החלו הגרמנים בהעברה מסודרת ומתוכננת של היהודים על פי רחובות ואזורים, אבל עד מהרה התברר להם שהתהליך יימשך זמן רב והם החליטו לזרז את ההעברה על-ידי טרור שהגיע לשיאו בין 6 ל- 7 במרס 1940.באותו הלילה פרצו הגרמנים לדירותיהם של היהודים והעבירו אותם אל הגטו תוך נקיטת צעדים קשים של אלימות, ובתוך כך נרצחו כמה מאות יהודים. היום ההוא כונה "יום חמישי העקוב מדם". לאחר מכן עברו כמעט כל היהודים אל הגטו.

[בתמונה: הגשר להולכי הרגל מעל רחוב זגיירסקה שהצטרף לשני חלקי גטו לודג'. הרחוב עצמו לא היה חלק מהגטו. 1940. קרדיט: Bundesarchiv, R 49 Bild-1733 / Holtfreter, Wilhelm / CC-BY-SA 3.0]

ב- 1 במאי 1940 נסגר הגטו רשמית. שטח הגטו הוקף גדרות שלאורכן הוצבו זקיפים מיחידות המשטרה והם נצטוו לירות בכל מי שיתקרב אל הגדר. רבים מתושבי הגטו נורו מאש הזקיפים הללו. הגטו בודד לגמרי מן העיר והיהודים נותקו מן העולם החיצוני. בהתחלה היו ניסיונות להבריח אל הגטו בעיקר מצרכי מזון, אבל עד מהרה פסקו, בייחוד עקב הנפקת כסף מיוחד לגטו, כסף שהיה חסר כל ערך מחוץ לגבולותיו. הגרמנים אילצו את היהודים למסור להם את כל הכסף המזומן שהיה בידיהם ובתמורה קיבלו כסף של גטו. כך גזלו מן היהודים את כל כספם, ואלה נעשו תלויים בהם לחלוטין. כמו בשאר הגיטאות גם בגטו לודז' הוקמה מועצת היהודים – "היודנראט", שבראשו עמד חיים רומקובסקי  כפי שנקרא "המלך חיים", ששלט בגטו ועל פיו "יישק כל דבר", והיה מבחינת הגרמנים האדם הנכון אשר "סיפק את הסחורה". רומקובסקי האמין שעל ידי עבודה יוכלו היהודים להתקיים ולהציל את עצמם ולתת מענה למצוקה הכלכלית החריפה שאליה הגיעו. ואכן הגטו בלןדז' הצטיין בארגון העבודה, בהישגי הייצור ובהיקפו

לאחר שהתברר לגרמנים שאי אפשר לגרש את היהודים מלודז' ויש להוסיף ולהחזיק את הגטו, הוחלט להרחיב את בתי החרושת, והיהודים חויבו לממן בעצמם את אחזקתם בעיקר על-ידי העבודה. עד אותו הזמן פעלו בגטו כ- 17 מפעלים בעיקר מפעלי חייטות, ההזמנות היו ארעיות ומספר העובדים קטן. לצורך הרחבת העבודה בגטו הוחלט להביא אל הגטו מכונות שונות, לדאוג לקבלת הזמנות חדשות ורבות בעיקר משלטונות הצבא ולהפעיל את כל המפעלים שהיו בגטו ולא פעלו עד אותו הזמן. תמורת העבודה המפרכת שנעשתה בתנאים קשים מנשוא קיבלו היהודים מעט אוכל ושכר זעום.

הגרמנים העניקו לרומקובסקי סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים הפנימים, ובעיקר בארגון העבודה. רומקובסקי הבין את חשיבותה של העבודה להמשך קיומו של הגטו וכבר באפריל 1940, לפני סגירת הגטו, הציע במכתב לראש העיר להעסיק אלפי עובדים בגטו ועל ידי כך לממן את החזקת הגטו. באחד הנואמים שנשא אמר "שבגטו יש מכרה זהב... יש לי 40,000 ידיים עובדות". כל השנים הטיף לתושבי הגטו להשתלב בתהליך העבודה. מאמץ רב ותושיה הושקעו בארגון העבודה, ובתוך זמן קצר נפתחו בתי חרושת רבים.

בינואר 1942 החלו הגירושים למחנה ההשמדה חלמנו, ע"פ רשימות שוועד היהודים ("היודנרט") נאלץ להכין, ועד חודש מאי 1942 הוצאו מלודז' ונרצחו בחלמנו 55,000 יהודים. בתחילת ספטמבר 1942 ערכו הגרמנים את "אקציית הזקנים והילדים" – שילוחם של 20,000 ילדים, זקנים וחולים להשמדה בחלמנו. העצוב מכל הוא שראש היודנרט, רומקוסקי, נאלץ לשכנע את המוני אנשי הגטו למסור את הילדים והזקנים בלא התנגדות, כדי שהאקציה-הגירוש, יעבור בשקט ובלי קורבנות רבים עוד יותר.

[בתמונה: הגירושים מגטו לודג'. התמונה היא נחלת הכלל]

"... על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…" (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף) … אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?" אך כיוון שלא היינו מודרכים על ידי המחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים ביותר אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…

לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ- 9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.

יש לנו בגטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: "תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים". אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים, אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ומי מותר להציל. השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו הכי להצילו…  לאחר אקציה זו נפסקו הגירושים מהגטו עד לחיסולו ב-1944.

[לנאומו של רומקובסקי מתוך האתר של סמינר הקיבוצים, אוסף תעודות מהשואה, לחצו כאן]

[בתמונה: ילדים בגטו לודג'. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 101III-Schilf-002-30 / Schilf / CC-BY-SA 3.0]

8.2.1988 פורסם דו"ח וועדת כהן

ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-1 בנובמבר 1982, כדי "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה", בראש השנה תשמ"ג לאחר מבצע שלום הגליל. בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן. להקמת הוועדה קדמה הפגנה המונית בתל אביב, אשר אורגנה על ידי תנועת "שלום עכשיו" ומפלגת העבודה (הפגנת ה- 400 אלף).

[בתמונה משמאל: עמוד הפתיחה של דו"ח ועדת כהן. התמונה היא נחלת הכלל]

הוועדה הוקמה כדי לחקור מדוע לא עצר הפיקוד הישראלי את הפעולה. אחדים מחברי הממשלה אשר הרגישו כי מיותר לחקור רצח אשר ישראל לא היתה מעורבת בו והתנגדו להקמת הוועדה. ראש הממשלה, מנחם בגין, העדיף להקים ועדה פחות מחייבת. הוועדה קבעה שהאחריות הישירה לטבח מוטלת על כוחות הפלנגות הלבנוניים, וכל אחריות אינה מוטלת על מדינת ישראל או על הפועלים מטעמה. עם זאת, מצאה הוועדה טעם לפגם בהתנהגותם של הדרג המדיני והדרג הצבאי.

שר הביטחון דאז, אריאל שרון ז"ל, נמצא אחראי להתעלמות מהסכנה לפעולות נקם ולמרחץ דמים מצד הפלנגות באוכלוסיית מחנות הפליטים, לאחר רצח הנשיא הנבחר בשיר ג'מאייל, לאי הבאה בחשבון את הסכנה הזו, כאשר איפשר לפלנגות להיכנס למחנות, ולאי נקיטת אמצעים מתאימים למנוע או להקטין את הסכנה.

הוועדה המליצה, ששרון יסיק מסקנות אישיות, ואכן, הוא הועבר מתפקידו כשר הביטחון והוחלף על ידי משה ארנס, אך נשאר בממשלה כשר בלי תיק. (העיתונאי אורי דן ז"ל חברו של שרון טבע אז את המשפט שכל מי שלא רצה את שרון בזמנו כרמטכ"ל קיבל אותו כשר ביטחון וכל מי שכרגע לא רוצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו בעתיד כראש ממשלה!!!). גם ראש הממשלה מנחם בגין, שר החוץ יצחק שמיר, הרמטכ"ל רפאל איתן ז"ל וכן קצינים נוספים, נמצאו אשמים בכך שלא הפעילו שיקול דעת בעת מתן האישור לפלנגות להיכנס למחנה הפליטים. במבט לאחור חלוקות הדעות האם נכון היה להקים את הוועדה או לא.

 [לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן] 

[בתמונה: שר הביטחון אריאל שרון מימין וראש הממשלה מנחם בגין בתקופת מלחמת שלום הגליל. התמונה: לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו מוזכר]

12.2.1954 מדינת ישראל רוכשת את רוב המגילות הגנוזות

ידוע הסיפור על נער בדווי צעיר שבשנת 1947 רעה את צאנו באזור ולפתע נעלמה לו עז שנפלה לאחד הבורות שבאזור. תוך כדי זריקת אבנים הוא שמע צליל של פגיעת אבן בכד חרס וכשירד למערה גילה מספר כדי חרס וקנקנים ובהם מגילות קלף. האגדה מספרת שבסך הכל רצה להשתמש בקלף לתיקון הסנדלים שלו ואולם הוא הראה את המגילות לכמה מחבריו שאחד מהם היה כנראה קצת משכיל מהאחרים וזיהה אותיות הדומות לארמית כפי שראה במנזר הסורי-אורתודוכסי בבית לחם. הבדואים הוציאו 7 מגילות ומכרו ארבעה מהן לאב המנזר בבית לחם תמורת סכום של כ-100$ (עשו את השנתית שלהם). אב המנזר לא הבין את החשיבות והעביר את ארבעת המגילות לספריית המנזר בעיר העתיקה. שלושת המגילות האחרות נמכרו לסוחר עתיקות בבית לחם.

[בתמונה משמאל: קטעים ממגילה 4Q175 - תצוגה במוזיאון לארכאולוגיה של ירדן בעמאן. הקטע נפתח בפתיחה הנפוצה ביותר בתנ"ך: "ויאמר ה' אל משה לאמר", כששם ה' לא נכתב כמקובל בספרי תורה במילה "יהוה" אלא ב-4 נקודות. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Berthold Werner. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

שלושת המגילות האחרות הגיעו לישראל בסיפור מדהים מבחינת העיתוי. ב-28 לנובמבר 1948, יום לפני הכרזת המדינה (כ"ט בנובמבר) הצליח פרופסור סוקניק (אביו של יגאל ידין) לאמת את המגילות בתנאים קשים ושאכן הוא מחזיק בידיו את הקשר של הציונות לעבר. לאחר מו"מ מהיר רכש את המגילות עבור המדינה שרק הוכרז עליה. ארבעת המגילות האחרות (שבגללן אנו מזכירים אותן השבוע) נקנו על ידי מדינת ישראל בסכום של 250,000$ ומצאו את מקומן בהיכל הספר שהוקם לכבודן (נמצא בירושלים ליד מוזיאון ישראל)

לאחר מלחמת ששת הימים ועד לימינו אנו היו משלחות רבות ש"הרימו" כמעט כל אבן במדבר יהודה, ואכן נמצאו מגילות נוספות גם בקומראן וגם במערות נוספות לכיוון דרום, מערות בואדי מורבעת (תחילת הדרג'ה) וכמובן בנחל חבר- מערת האיגרות ומערת האימה. ככלל נמצאו כ-850 קטעי מגילות חלק ניכר מתוכן המגילות נמצא גם בגניזה הקהירית שאישרה חלק מהמסקנות לגבי המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה.

12.2.1942 נתפס ונרצח בת"א מפקד הלח"י "יאיר" (אברהם שטרן)

"יאיר" - אברהם שטרן (ראו תמונה משמאל), היה המפקד הנערץ של ארגון המחתרת לח"י (לוחמי חרות ישראל). בגיל צעיר הצטרף להגנה, פרש, והצטרף לארגון האצ"ל על רקע חילוקי דעות עם הנהגת ההגנה ביחס לבריטים.

[בתמונה משמאל: אברהם שטרן (יאיר). נרצח על ידי הבולשת הבריטית בדירה בשכונת פלורנטין בתל אביב, ב- 1942. התמונה: ארכיון הארווארד]

בתחילת מלחמת העולם השניה התקבלה החלטה באצ"ל להקפיא במקצת את הפעולות נגד הבריטים, החלטה לה התנגד שטרן, ולכן הנהיג קבוצה של פורשים והקים את מחתרת הלח"י אשר המשיכה בפעולות התקפיות כנגד הבריטים (ואף פתח במגעים עם האיטלקים והגרמנים מה שהעמיד את הלח"י כקיצונית מבין ארגוני המחתרת). הבריטים הציעו פרס כספי גדול של 1,000 לירות שטרלינג למי שיביא לתפיסתו ואכן הוא נרדף הן על ידי האנגלים והן על ידי היהודים. תמונתו התנוססה במודעות ובעיתונים. יאיר נדד ממקום למקום ובידו מזוודה ובה מיטה מתקפלת וספר תנ"ך, לן במקלטים וברחובות אפלים, היות והימצאות בדירה, הייתה בגדר סכנה.

בדצמבר 1941 אסרה המשטרה הבריטית חברים מהמחתרת, ידידים ועוזרים קרובים של יאיר. משהתהדק המצור על יאיר, הוצע לו מקלט, אך הוא סירב. חששו היה, שייחשב הדבר להפסקת המאבק שהכריז ולפירוק המחתרת. הבולשת הבריטית הצליחה לגלות את מקום מחבואו של יאיר.

ביום חמישי, 12 לפברואר 1942, כ"ה בשבט תש"ב הגיעו שוטרים בריטים לבית ברחוב מזרחי 8ב' בשכונת פלורנטין בת"א בשעה 11.00 לערך והקיפו את הבית מכל עבריו. קציני משטרה עלו לגג הבניין, חדרו לחדר בו שהה יאיר ומצאו אותו כשהוא מתחבא בארון. לאחר שנתפס הוציאו משם אשה צעירה, שהייתה מביאה ליאיר מזון ואשר הייתה נתונה למעקב אשר גילה את מקום מחבואו. אל הדירה הובאו שתיים מדיירות הבניין שתשמשנה עדות למהלכו החוקי של החיפוש. מפקח הבולשת, מורטון, אשר נקרא לדירה, הציג בפני שתי השכנות את תמונת יאיר והנשים נתבקשו לזהותו. הנשים לא זיהו את התמונה ויאיר הושאר תחת שמירה בבית.

מאוחר יותר נורה ע"י המפקח מורטון, בראשו מאחורי גבו כשהוא כבול בידיו. מורטון תירץ את הרצח, בהתנגדותו  של יאיר למאסר ובנסיון לברוח. אברהם "יאיר" שטרן נקבר בבית העלמין בנחלת יצחק עוד באותו היום, בחסות בלשים, צנחנים ושריון בריטי, שהקיפו את בית העלמין. סיבות תפיסתו לוטות בערפל עד היום. אברהם שטרן חיבר סיפורים ושירים כשהידוע שבהם "חיילים אלמונים", הפך להמנון האצ"ל והלח"י. בנו שנולד לו לאחר מותו הינו שדרן הטלוויזיה יאיר שטרן. הנהו שר בסרטון למטה:

13.2.1945 נפטרה הנרייטה סאלד

(נלקח מאתר http://www.amalnet.k12.il/meida/masa/articles/jews0159.asp?bit=1&tat=6)

הנרייטה סאלד (ראו תמונה משמאל) נולדה בשנת 1860 לאב שהיה רב בעיר בולטימור בארצות הברית, והייתה הבת הבכורה מ-8 בנותיו. היא הייתה האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים קונסרבטיביים בניו יורק, שאליו התקבלה בתנאי שלא תדרוש הסמכה לרבנות. את פעילותה הציבורית החלה כבר בשנות השמונים של המאה ה-19, כאשר ייסדה בית ספר שסייע לילדי המהגרים היהודים מרוסיה וממזרח אירופה להשתלב בחברה האמריקנית. היא הייתה סופרת, משוררת, מתרגמת ועורכת והקדישה זמן רב לפעילות ציבורית, במיוחד בנושאים יהודיים וציוניים.

[תמונתה של הנרייטה סאלד משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אלכסנדר גנן - הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

בשנת 1909 ערכה ביקור ראשון בארץ ישראל והעוני הרב שפגשה ברחובות נגע לליבה. על כן יסדה בשנת 1912 את ארגון הנשים הציוניות "הדסה" שעסק בפעולות עזרה וסיוע בעיקר בתחומי הבריאות והרווחה. היא ניהלה את הארגון גם לאחר עלייתה ארצה, בשנת 1920, ועד מהרה כלל הארגון גם מרפאות ובית חולים. בשנות ה-30 החלה להיות פעילה ב"עליית הנוער", ארגון שנוסד על ידי רחה פרייאר וסייעה בהצלתם וקליטתם של ילדים יהודים מגרמניה בארץ ישראל. היא כונתה "אם עליית הנוער" ועל כן מציינים במדינת ישראל את יום האם ב-ל' בשבט, יום הולדתה של הנרייטה סאלד. להנרייטה סאלד שנפטרה בשנת 1945, לא היו לה ילדים משלה, אולם היא הייתה אם לרבבות ילדים אחרים. על כך אמרה: "הייתי מחליפה הכל - תמורת ילד אחד משלי". על שמה בית הספר לאחיות בתל אביב, רחובות רבים בארץ וכן היישוב כפר סאלד שבצפון.

14.2.1896 הרצל מפרסם את ספרו "מדינת היהודים"

ספר זה הוצג לראשונה בחלון הראווה של חנות קטנה בווינה בשמו המלא – "מדינת היהודים: ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים" (ראו תמונת כריכ משמאל).

[בתמונה משמאל: שער חיבורו של הרצל: 'מדינת היהודים', שיצא לאור ב- תרנ"ו 1896. התמונה היא נחלת הכלל]

הספר נכתב בגרמנית ונדפס תחילה ב- 3,000 עותקים, אך תוך כמה חודשים הפך לרב מכר, ותורגם לעברית, אנגלית, רוסית, צרפתית, רומנית ובולגרית. בחיבורו "מדינת היהודים" מציג הרצל פתרון לבעיית היהודים – ומציע פתרון חדשני ומהפכני לבעיה זו, תכנית להקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בהסכמת המעצמות של אותה תקופה וכחלק מן הפוליטיקה הבינלאומית. הרצל הדגיש, כי פתרון לאומי מדיני של בעיית היהודים הוא הפתרון היחידי, והוא צורך חיוני לעם היהודי. הרצל הבין, כי האנטישמיות באירופה מושרשת כה עמוק בלב העמים, עד שאין לצפות לביטולה בזמן סביר כפי שהוכח במשפט דרייפוס.

הרצל גם הכיר בכישלון רעיון האמנציפציה, שהבטיח ליהודים שוויון זכויות אזרחי וחברתי אך לא התממש במציאות של אנטישמיות גוברת ושנאת יהודים. הרצל האמין, שהיהודים יוכלו להשתלב בעולם ולהתקבל בקרב העמים רק בתנאי אחד: שהם יתאחדו ויפעלו למען הקמת מדינה יהודית ריבונית! רק אז ורק כך יוכלו היהודים להשתלב במשפחת העמים. עם פרסומו של הספר הגיעו תגובות שונות: רוב היהודים במערב אירופה, גם המשכילים וגם החרדים דחו את "מדינת היהודים" של הרצל כרעיון מרחיק לכת ובלתי מעשי. גם בקרב המנהיגים ואנשי הרוח במזרח אירופה היו תגובות שליליות ולגלגניות לתכניתו של הרצל. אך רבים מאוד מ"חובבי ציון וגם צעירים וסטודנטים יהודים, קיבלו בהתלהבות את הרעיון שביטא "מדינת היהודים". כשנה לאחר פרסום "מדינת היהודים" גם המלגלגים הבינו כי טעו. הספר "מדינת היהודים" לא נכתב מלכתחילה כחיבור שנועד לפרסום לכלל הציבור, אלא כקובץ מסמכים שכתב הרצל לנדבנים יהודים גדולים, ובהם הברון הירש ומשפחת רוטשילד שבתחילה דחו את רעיונותיו. אז החליט הרצל, כי עליו לפנות אל העם היהודי כולו ולשם כך התחיל הרצל בעבודת העריכה של המסמך.

"מדינת היהודים" של הרצל (ראו תמונה משמאל) היא תכנית תמציתית אך מפורטת למדינה היהודית הנכספת, והיא מקיפה את כל תחומי החיים: חברה ועבודה, תעשייה והתיישבות, משטר וחוקה, צבא, דגל, תרבות, שפה, דת ועוד.

[תמונתו של בנימין זאב הרצל משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Carl Pietzner והיא נחלת הכלל]

הרצל מעלה את השאלה, היכן תקום מדינת היהודים? האם בישראל או בארגנטינה?  אך מדגיש כי ארץ ישראל היא "מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת. שֵם זה כשלעצמו עשוי להיות בשביל עמנו קריאה כובשת לבבות" להלן שני קטעים מספרו המתייחסים למגורי העובדים ושעות העבודה (לקרוא, ולגחך במקצת על הנאיביות): מעונות הפועלים... יוקמו בניהול עצמי. אינני מתכוון בשום פנים לקְסַרְקְטִינֵי הפועלים (=מגורים דמויי מחנה צבא) העגומים של כרכי (=ערי) אירופה, ולא לבקתות העלובות… אלא בתים נפרדים על גינותיהם… הנוף יעורר את הכישרון הרענן של אדריכלינו הצעירים… בית הכנסת יעמוד בו נשקף למרחוק, כי הרי רק האמונה העתיקה היא שליכדה אותנו. (בניגוד לכל המצטטים את הרצל שטוענים שדגל בהפרדת הדת מהמדינה) וכן בתי ספר לילדים, בתים מאירי פנים, בהירים, יפים לבריאות, עם כל אמצעי ההוראה החדישים.

בנוסף לכך בתי ספר להשתלמות מקצועית... בתי בידור לעם... יום העבודה הרגיל הוא יום בין שבע שעות! (כנראה החוזה לא חזה את שיעבוד ההי-טק)  אין זאת אומרת, כי רק שבע שעות ביום ייגדעו עצים, תיחפר אדמה, תוסענה אבנים... לא, יעבדו ארבע עשרה שעות. אבל גדודי העבודה יחליפו אלה את אלה מידי שלוש וחצי שעות… כשלוש וחצי שעות רצופות יכול אדם בריא לבצע עבודה מרוכזת מרובה. לאחר הפסקה של שלוש וחצי שעות אותן הוא מקדיש למרגוע, למשפחתו, להשתלמותו המודרכת, הריהו שוב רענן לחלוטין. כוחות עבודה כאלה יכולים לחולל פלאות... מאידך, מי שעובד יותר משבע שעות, מקבל בעד עודף הזמן עודף שכר בכסף מזומן (שעות נוספות) ... אנו רוצים לעודד את השאיפה לחיסכון... עודף הזמן שמעל ליום שבע השעות אסור שיארך יותר משלוש שעות... והעולם אך אז יראה, עד כמה עם חרוץ אנחנו... הנשים לא תורשינה בשום פנים לעבוד עבודה קשה... נשים הרות פטורות מכל עבודה... את הילדים אנו מחנכים כבר מלכתחילה, כפי שאנו מבקשים שיהיו...(לקרוא ו...).

18.2.2003 נפטר איסר הראל ממפקדי "המוסד"

איסר הראל (הלפרין) (ראו תמונה משמאל) נולד ברוסיה ב-1912, ועלה לארץ בשנת 1930. בשנת 1942 הצטרף לארגון ה"הגנה", ועבד ב-"שירות הידיעות" (הש"י) . עם הקמת צבא הגנה לישראל, נענה לבקשתו של דוד בן-גוריון ומונה לראש שירותי הביטחון בדרגת סגן-אלוף. בשנת 1952 מונה לתפקיד ראש המוסד המרכזי למודיעין וביטחון, ושימש בתפקיד עד 1963. בתקופתו היו כל זרועות המודיעין כפופות למוסד. לאחר פרישתו פוצלו הגופים.

[תמונתו של איסר הראל משמאל היא נחלת הכלל]

חלק מהפעולות עליהם היה אחראי, אסורות עדיין לפרסום, אולם ידועים מספר אירועים בהם היה מעורב. הראל היה  מעורב בלכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. כזכור, לאחר הקמת המדינה, התקבלה החלטה בממשלות ישראל לנסות ולאתר פושעי מלחמה נאציים ולהביאם לדין בישראל. לאחר שאיייכמן התגלה בארגנטינה תחת זהות בדוייה בשם ריקרדו קלמנט (בבית ברחוב גריבאלדי), הורה איסר הראל על לכידתו והבאתו לארץ. כמו כן היה פעיל בהשבתו של הילד החטוף יוסי שוחמכר,("איפה יוסלה") שנחטף על ידי סבו והוברח לארצות הברית היות והוריו רצו להוציאו ממסגרת החינוך החרדי.

בשנת 1965 מונה כיועץ לראש הממשלה לענייני ביטחון ומודיעין וב-1969 נבחר להיות חבר בכנסת השביעית של מדינת ישראל, מטעם "הרשימה הממלכתית". הראל פרסם ספרים רבים שבהם סיפר על אירועים ביטחוניים שהיה קשור בהם או שהיה לו מידע עליהם, ובכללם על פרשת "העסק ביש", חטיפת אייכמן ועל תקופת שירותו כיועצו של אשכול. נפטר בגיל 91.

24.2.1921 הקמת הרבנות הראשית בארץ ישראל

הרבנות הראשית הוקמה בתחילת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. כבר בימיה הראשונים עמדו בראשה שני רבנים:הרב הספרדי הנקרא בשם "הראשון לציון", שזהו המשך של "החכם באשי" מימי השלטון התורכי בארץ, כשלצידו עומד הרב הראשי האשכנזי.

את הקמת הרבנות יזם הרב אברהם הכהן קוק (ראו תמונה משמאל) שהיה גם מי שעמד בראשה בתחילת פעילותה.

[התמונה משמאל של הרב קוק היא נחלת הכלל]

הרב קוק ביקש לראות ברבנות הראשית הנהגה רוחנית כוללת ליישוב בארץ-ישראל ולעם ישראל בכל רחבי התפוצות. כנגד הרב קוק עמדו חוגים חרדים שלא קבלו את מרות הרבנות הראשית (עד היום, למרות שמעורבים (בוחשים) היטב בכל נושא מינוי רבנים ודיינים) , גם חוגים חילוניים עמדו נגד הרבנות ורצו לראות בה גוף המשיב רק לפונים אליו.

במועצת הרבנות שנים-עשר רבנים - מחציתם אשכנזים ומחציתם מעדות אחרות. המועצה נבחרת לתקופה של חמש שנים. מועצת הרבנות הראשית משמשת גם "בית דין גבוה לערעורים".

על פי החוק, הרבנות הראשית עוסקת בפסיקת הלכות, בהענקת כושר לרבנים ולדיינים, בפיקוח על הכשרות, בשיפוט ובפסיקה בכל הנוגע לדיני אישות (נישואין וגירושין).

26.3.1970 נפטר המשורר נתן אלתרמן

המשורר נתן אלתרמן (ראו תמונה משמאל) נולד בוורשא בשנת 1910 בבית ציוני לאומי אשר הקפידו בו לדבר בשפה העברית. בשנת 1925 בהיותו בן 15 עלה לארץ והחל את לימודיו בגימנסיה הרצליה. בסיום לימודיו נסע לצרפת שם למד אגרונומיה, מקצוע שלא עסק בו מעולם.

בשנת 1934 הצטרף למערכת עיתון "הארץ" שם החל לפרסם טור פוליטי וגם שירים ופזמונים. במלחמת העצמאות לחם יחד עם אנשי הפלמ"ח בנגב ואף פרסם את שירו הידוע "מגש הכסף".

[תמונתו של נתן אלתרמן, משמאל, היא נחלת הכלל]

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף לאנשי ארץ ישראל השלמה והיה אחד מדובריה הבולטים. בנוסף לשירים כתב אלתרמן מחזות ידועים. על פועלו קיבל בשנת תשכ"ח את פרס ישראל. (לא יכולתי שלא לצרף את מילות השיר "מגש הכסף" אשר יותר מכל מבטא את תרומתם של הנופלים במערכות ישראל להקמת המדינה).

... והארץ תשקוט עין שמיים אודמת, תעמעם לאיטה על גבולות עשנים

ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת... לקבל את הנס האחד אין שני

היא לטקס תיכון היא תקום למול סהר, ועמדה למולם עוטה חג ואימה

אז מנגד ייצאו נער ונערה, ואט אט ייצעדו הם אל מול האומה

לובשי חול וחגור כבדי נעליים, בנתיב יצעדו הם הלוך והחרש

לא החליפו בגדם לא מחו עוד במים, את עקבות יום הפרך וליל קו האש

עייפים עד בלי קץ נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים

דום השניים ייגשו ועמדו לבלי נוע, ואין אות אם חיים הם או ירויים

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם, ואמרה: מי אתם מי אתם

והשניים שוקטים יענו לה: אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים

כך אמרו ונפלו לרגלה עוטי צל, והשאר יסופר בתולדות ישראל

[לאוסף המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים 'החודש לפני' של קובי ביטר
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.
• הרחבה על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון.

מקורות והעשרה

• קובי ביטר (2020), אירועי החודש לפני, ייצור ידע, 1/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 30/8/19.