גרשון הכהן: חקלאות ישראלית בגוש עציון: שליחות לאומית!

[מקור התמונה: דוברות גוש עציון. שם הצלם אינו מוזכר]

[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'סנכרון', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

המאמר מבוסס על דברים שנשא האלוף הכהן, בכנס על החקלאות בגוש עציון, בבית ספר שדה כפר עציון.

*  *  *

המתח - בין החובה להמשיך להתפתח ולבנות לאפשר לדור הצעיר עתיד בגוש עציון, לבין חובת שימור ערכי הנוף והמרחב החקלאי - הוא מתח קיומי מתמיד ומוכר. אין נוסחה וקריטריון להכרעה בדילמה זו, שאינה ייחודית לגוש עציון...

הבעיה היא שהיהודים - שידעו בעבר להתקיים מדור לדור, בסבך מתחים בלתי פתור - הושפעו יתר על המידה, מתפיסות ניהול וסדרנות מודרנית, שמבקשות הכרעה לכאן או לכאן.

ממשנתו של הרב יצחק גינזבורג (ראו תמונה משמאל) למדתי כיצד מתחים ראויים להכלה, מתוך יצירתה הדינמית של נקודת איזון, המסנכרנת ביניהם. להיות יהודי על פי תורתו, פירושו לנווט בין מתחים בלתי פתורים; מתוך היכולת להחזיק בהם ולסנכרן ביניהם.

[תמונתו של הרב גינזבורג משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ויקיתורה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

לוח השנה העברי,  הוא דוגמא לסנכרון בין שתי גישות, שעל פניהן אינן ניתנות ליישוב זו עם זו. אין נוסחה מתמטית, שמסדרת לוח אחד, שמאחד לוגית בין הגיון לוח השמש לבין הגיון לוח הירח. הלוח העברי מעונין בשימור שני ההגיונות:

  • יהודים מבקשים שפסח יהיה תמיד באביב כפי שמבטיח לוח השמש;
  • ומבקשים גם, שהפסח יחול תמיד באמצע החודש בליל ירח מלא, כפי שמבטיח לוח הירח.

חודש העיבור הוא המרכיב המסנכרן, המשמש מידי מספר שנים כ"קבוע מסנכרן" בין שתי השיטות.

[בתמונה: גם וגם... הלוח העברי מעוניין בשימור שני ההגיונות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Comfreak לאתר Pixabay]

זה בדיוק הכיוון אותו תיאר שר החקלאות אלון שוסטר בפתיחת דבריו, בהדגשת שתי המגמות המנוגדות לכאורה כמחייבות את המאמץ ליצירתה של נקודת איזון:

אין מחלוקת שאנו זקוקים להתרחבות ההתיישבות. אסור שיישובים יזדקנו ויהפכו לבתי אבות בלי מקום לדור צעיר וגני ילדים מלאים. בניגוד למגזר הכפרי הלא יהודי במדינת ישראל; במגזר הכפרי היהודי, הזדקנות היישובים והעדר התרחבות לזוגות צעירים הוא מצוקה נפוצה. גם במועצה אזורית עמק יזרעאל הצמיחה הדמוגרפית בשנה האחרונה הסתכמה בלא יותר מ- 1.25%. ובכל זאת, אנחנו רוצים ומוכרחים לשמר את מרחביי החקלאות.

כשמדברים על הבעיה תחת הכותרת: "החקלאות תנצח", (ראו משמאל את מודעת הכנס בגוש עציון); מתכוונים להדגיש,  שהחקלאות במדינת ישראל אכן נמצאת במאבק על קיומה.

אלישע שלם חבר קיבוץ רמת יוחנן , צנחן וותיק בן מעל 80, התייצב בבגדי עבודה, עם מזמרה בחגורה אל מול השר לשעבר, משה כחלון וצוותי תכנון שסיירו במטעי הקיבוץ לתכנון בניית אלפי דירות. אלישע שלם התריס בפני השר: "אתם הולכים לעשות מה שקעוק'גי וחייליו לא הצליחו ב-1948. אתם הולכים להחריב את המטעים ולעקור אלפי עצים. כל זאת  בשיטת הותמ"ל - ועדת תכנון למתחמים מועדפים לבניה למגורים. בשיטה הנוהלית הזו החריבו מרחביי מטעים משמעותיים לאורך כל רצועות החוף ועמק זבולון.

למאבק על דרכי ההתפתחות של יישובי גוש עציון, יש שתי נקודות מבט:

  • הראשונה מבקשת להציב את התכנון במסגרת תפיסתית אדריכלית שעוצבה  במבט כולל לשימור ערכי מורשת ונוף במרחב.
  • נקודת המבט השנייה מבקשת לעגן את ערך המפעל החקלאי וחיוניותו במרקם הכולל של חיי הרוח והמעשה המושרשים במרחב.

אתחיל בתפיסת העקרונות לתכנון מרחב:

יש לנו בעיה קשה בעיצוב קווי המסד לתכנון המרחב. בין היתר, גם תוכנית המתאר הארצית החדשה: תמ"א 1 לוקה בעיוורון בסיסי, כיוון שאין בה התייחסות  תכנונית והתחלה של גישה להשתלבות מרחבי יהודה ושומרון ובקעת הירדן במרקם הכולל של התכנון הארצי. לענייננו, חייבים לראות את גוש עציון כמרחב, המחויב להשתלב במרקם התכנוני הכולל לארץ ישראל המערבית, כחולייה מרכזית בחיבור בין השפלה להר חברון ולמדבר יהודה. באופן מיוחד, חשוב להתמקד בהכרת תפקידו של מרחב  גוש עציון כעוטף את ירושלים מדרום. במסגרת הזו יש לשאול את שאלות היסוד התכנוניות.

"ירושלים הרים סביב לה " - מה יישאר מאותם ההרים? כמעט כלום לא נותר מהדימוי התנ"כי, ההולך ונמוג. התכנון האדריכלי להתפתחות המרחב חייב להתקיים בהשראת "ירושלים הרים סביב לה" וזה אומר שיש להתמקד בהמשגת קווי המתאר שמגדירים איך  זה צריך להיראות: איך צריך להיראות האופק? לזה מכוונים בציפייה מתכנון אדריכלי למרחב כל כך ייחודי עתיר נכסי מורשת. וכמובן, החקלאות היא חלק מנכסי המורשת במרחב. מי היה בונה בצרפת נדל"ן על גני וורסאי, כי צריך להרחיב שכונה?

תחשבו על קבר רחל. הייתה לנו תמונת מורשת חקוקה היטב בתודעת הזיכרון הלאומי, המבנה היה נטוע על אם הדרך, במרחב פתוח בין גבעות הזיתים. מה נשאר? המבנה כיום עדין עומד, אך מזמן חדל להיות אותו המקום. התלות של המבנה במרחב הסובב אותו, היא המכוננת בתפיסה הבסיסית את היחס שבין ההיכל בבית המקדש, לבין העזרה. תארו לכם שמשמרים את ההיכל בלי לשמר את העזרה. חז"ל הסבירו, שהזיקה בין ההיכל לעזרה, דומה לזיקה שבין כל הר הבית לירושלים, וזו גם הזיקה המתקיימת בין ירושלים לשאר ארץ ישראל.

[בתמונה: תחשבו על קבר רחל. הייתה לנו תמונת מורשת חקוקה היטב בתודעת הזיכרון הלאומי, המבנה היה נטוע על אם הדרך, במרחב פתוח בין גבעות הזיתים. מה נשאר? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Patrick Gray לאתר flickr]

ברמה הכי פשוטה, זה כמו הזיקה האדריכלית בין הכיכר האדומה והקרמלין. אם יבנו על הכיכר האדומה, לא יראו את הקרמלין. ארמונות הקרמלין ימשיכו להתקיים בתור בניין, אבל ללא הזדקרותם מתוך המרחב הריק של הכיכר, עוצמתם תדעך. הזיקה הנכונה בין המרחב הבנוי למרחב הריק היא המחוללת את עוצמת הרושם.

בואו נדמה איך נראית הכניסה לירושלים ממערב. מה רואים במבט הראשוני מן הדרך העולה מתל אביב? ובכן מה שרואים תחילה הוא הר המנוחות - בית קברות ענק וחסר יופי ומימינו שכונה צפופה: "הר נוף". זו אינה  תמונת הכניסה המתאימה לירושלים "משוש תבל".

האם ככה רוצים לראות גם את הכניסה לירושלים מדרום? בשאלה הזו חייבים לבחון גם מה היינו רוצים לעצב כמבט ראשוני למי שעולה אל הר חברון משפלת יהודה. מה יהיה המראה הראשון שיזדקר לנגד עיני העולה במעלה הדרך מעמק האלה אל גוש עציון. האם זו התמונה הרצויה, מסה  של בתים בגבעת  משואות יצחק? סוג של שכונה בביתר עילית?

במבט אדריכלי כולל, חייבים לשוות לנגד עיננו את דרך האבות. אמת המידה לבחינה צריכה להיות השאלה, כיצד נצליח לשמר משהו שיאפשר גם לדורות הבאים להתחבר, אל מה שראה אברהם בדרכו עם יצחק אל העקידה בהר המוריה. האם נצליח לשמר מה שראה יעקב ביציאתו מבאר שבע בדרכו לחרן, ומה שראה בדרכו חזרה אחרי קבורת רחל בדרך אפרתה?

בתמונה: הכיכר האדומה - זה כמו הזיקה האדריכלית בין הכיכר האדומה והקרמלין. אם יבנו על הכיכר האדומה, לא יראו את הקרמלין. ארמונות הקרמלין ימשיכו להתקיים בתור בניין, אבל ללא הזדקרותם מתוך המרחב הריק של הכיכר, עוצמתם תדעך. הזיקה הנכונה בין המרחב הבנוי למרחב הריק היא המחוללת את עוצמת הרושם... מקור התמונה: Photo by Lubov Tandit from Pexels]

כשמדברים על שימור נכסי מורשת, לזה מתכוונים. כמו שצריך לשמר את נוף הר הצופים במורדותיו ממזרח ומערב כדי להצליח לדמיין את ירמיהו עולה מענתות לירושלים, וכמו שאמר לורד בלפור בנאומו בהנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים: "זה המראה אותו ראו לראשונה בני ישראל בכניסתם לארץ, מהנקודה הזו עמדו הרומאים ותכננו את המצור על ירושלים". יש נקודות תצפית וקו אופק הראויים להשתמר למשמרת נצח.

צריכים לחשוב גם, מהו גוש עציון במורשת הקרובה שלנו. אותו גוש עציון שקדם למלחמת העצמאות; ומה שצריכים לשמר במרחב הגוש כזיכרון  לעמידת הגבורה במלחמה. בילדותי, עוד לפני שחרור הגוש במלחמת ששת הימים, שמעתי את הוריי בדיבוריי כמיהה לגוש עציון. הכרתי בעל פה את שירו של חיים גורי על נפילת הל"ה: "הנה מוטלות גופותינו". כשהשתתפתי בעלייה המחודשת לכפר עציון באלול תשכ"ז, הדהדו בי המילים:

"כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר, ראה לא נקום להלך בדרכים, לאורה של שקיעה רחוקה, לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער...". זהו בעיני התיאור הממצה את חווית גוש עציון. זו הרוח הפראית המכה עם ערב בגבעת הסלעים, זה אודם השקיעה הנשקף בקבלת שבת מבתי כפר עציון.  בנייה רוויה תיקח לנו את השקיעה הרחוקה ואת הרוח העוברת ביער. תכנון אדריכלי חייב  להכיר אינטימית את החוויה הזו, לתת לה מקום במרקם הנופי שאותו מבקשים לשמר בשימור לדורות; והמרחב החקלאי הוא חלק משמעותי במרקם הזה. לא ארחיב יותר, אך אסכם ואומר:

[בתמונה: תצפית מכביש 367 על "גבעת הקרב" של הל"ה, נ.ג 573. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יהודית גרעין-כל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

בדיוק כמו שפירנצה וגבעות טוסקנה, מכוננים זה את זה בזיקה הדדית, כך חייבים לתפוס את הזיקה החייבת להישמר בין ירושלים למרחבי ההרים סביב לה. אין דרך לדמיין את יפי ארמונות פירנצה בלי המרחב החקלאי של טוסקנה, וכך אי אפשר לתאר את נשגבות ירושלים הבנויה, בלי המרחב הכפרי החקלאי הסובב אותה. אם נבנה את הכל ברצף  צפוף מבאר שבע עד ג'נין, איך ניגע בסיפור שמספרת לנו הדרך העתיקה בה הלכו האבות, דוד והמכבים?

בעניין הרחבת האחיזה ונוכחות היהודית שמבקשים להציב במרחב: בראייה אדריכלית כוללת צריכים לרכז מסה רצינית של התיישבות במגמה שמושכת את גוש עציון מזרחה, ליצירת רצף מאפרת לתקוע-נוקדים עד מעלה אדומים. במישור אדומים קיים מרחב פנוי לקליטת עשרות אלפי יחידות דיור; ובמרחב הזה יוכרע עתידה של האחיזה היהודית סביב לירושלים. מדובר  על תכנון כולל  לחזון ירושלים כמטרופולין.

ובמכלול השאלות האלה,  נחשוב, מה יישאר לנו במרחב בלי שימור החקלאות?

איך נסביר לדורות הבאים  מה מבטאות המילים: "לכה דודי נצא השדה, נלינה בכפרים נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן", איזה גפן תפרח לנו? איפה יהיה לנו כפרים ללון בהם?

גם הכפר וואלג'ה במורדות נחל רפאים, לא יישאר כפר, ובלי טרסות חקלאיות לא תהיה נביעת מעיינות; וכן הלאה. איך נתחבר לבשורת האביב בשיר השירים: "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע... התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח..."? לא במקרה, לחורשה שנטעו ראשוני כפר עציון במורד הואדי ממזרח למחנה הקיבוץ קראו "חורשת שיר השירים". זו תמונת המורשת מהרי גוש עציון בגווני הצבעים בין הכרמים והמטעים בתקופות השנה: בין לבלוב האביב לשלכת הסתיו. מה יישאר אם הכול יוחלף בבתים?

לגבי החקלאות עצמה: משה סמולנסקי - שהיה פרדסן ברחובות, דודו של ס' יזהר - קבע את משפט המחץ: "אם חקלאות כאן מולדת כאן!".

 

[מקור התמונה: Photo by Jannis Knorr from Pexels]

ליהודים באמת יש בעיה. הם אף פעם לא אהבו אדמה. זה התחיל בחטא המרגלים, ההולך ונמשך מאז עד ימינו. החטא נבע מכך, שטוב היה להם להתענג בשלוות המדבר, במעבר בין חנייה לחנייה, בתלישות מכל חובה לחיבור למקום. הכניסה לארץ איימה עליהם בחשש מהמעבר לישיבת קבע, ולחיי עמל.

א.ד. גורדון (ראו תמונה משמאל) כתב לפני יותר ממאה שנה: "אם לא נעבוד את האדמה בידינו שלנו ממש, לא תהיה אדמה שלנו. לא רק במובן  הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני. הארץ לא תהיה שלנו ואנחנו לא נהיה עם הארץ, אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה" (האומה והעבודה).

[תמונתו של א"ד גורדון משמאל היא נחלת הכלל]

בהתייחסות לדבריי שלמה נאמן ראש המועצה, שסיפר שהוא מחפש צעירים לחוות חקלאיות חדשות וצריך להביא אותם מבנימין ומשומרון, ההסבר פשוט: רוב התושבים של גוש עציון ובמיוחד בצידו המערבי הם בורגנים טובים שלא החזיקו טורייה בחייהם.

הייתי מכניס אותם למחנות עבודה כציווי רוחני. כמו שכתוב: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדך את אבניה ואת עפרה יחננו".(תהילים, ק"ד). זאת הדרך היחידה לטהר את עם ישראל  מתלישות חיבורו למקום, לתקן אותו מאותו פגם שורשי, כמעט מולד שעליו מתפללים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו". זה אנחנו שהתרחקנו מעל אדמתנו ולכן גלינו מארצנו. ואת זה צריך לתקן. ולכן את החקלאות צריך לשמר ולפתח בעזרת מערכות חינוך -כפי שציין ראש המועצה - עם חיבור ערכי שאינו תלוי רק בשיקולי עלות תועלת ובכפיפות לתוכנית עסקית.

תלמדו מהדרוזים: במה שהשקיעו בהכשרת קרקע, במאה שנה של דובדבן, הם לא יחזירו את ההשקעה. אך הם לא עושים זאת בשביל שיקולי עלות תועלת כמו שמחייבים אצלנו בתודעת התבונה הכלכלית!

מכאן גם חשיבותה של מצוות ביכורים: כיוון שבלי מצוות התלויות בארץ, היהודים הם כמו בלון בלי חוט שקושר אותו לקרקע. לאחר מתן תורה, יהודי יכול כביכול,  לקיים את זהותו התורנית בכל מקום בעולם. לשם כך נכפף ענין מצוות השמיטה וכלל מצוות התלויות בארץ, להר סיני, לומר ליהודי כי לא יוכל להיות יהודי שלם אלא באחיזה ממשית באדמת הארץ המובטחת.

[בתמונה: תלמדו מהדרוזים: במה שהשקיעו בהכשרת קרקע, במאה שנה של דובדבן, הם לא יחזירו את ההשקעה. אך הם לא עושים זאת בשביל שיקולי עלות תועלת כמו שמחייבים אצלנו בתודעת התבונה הכלכלית! תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Pixabay לאתר fexels]

לא שמעתי על יהודים שלא ישנים בלילה כיוון שכתוב: "ראשית ביכורי פרי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך"ואם אין ליהודי פרי אדמתו בארץ הקדושה, איך יקיים את המצווה?

יולי זלסקין, יהודי מברית המועצות שהיגר לארה"ב, כתב ספר שנקרא "המאה היהודית" ובו הסביר מה שהיה חוזר ואומר גם שמעון פרס, עד כמה היהודי הוא הנייד האולטימטיבי, בקיום שמעל ומעבר להזדקקות למקום קבוע. כך כתב במבוא לספרו:

" העידן המודרני הוא העידן היהודי. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני נייד, בעל מורכבות אינטלקטואלית. מעודן מבחינה גופנית, גמיש בעיסוק המקצועי. מודרניזציה פירושה ללמוד כיצד לטפח אנשים ולא שדות או עדרים, מודרניזציה במילים אחרות פירושה שכולם הופכים ליהודים... אף אחד אינו מושלם בלהיות יהודי יותר מאשר היהודים עצמם, בעידן ההון הם היזמים היצירתיים ביותר, בעידן הניכור הם הגולים המנוסים ביותר...". את הדפקט המורשתי הזה, ביקשנו לתקן בארץ ישראל, יש לכך תנאים ברורים ושוב נטשנו אותם.

יותם בני (ראו תמונה משמאל למטה), היה לפני יותר מעשר שנים חייל באבטחת ישובים בבת עין. בהיותו בבת עין כתב שיר לשדות הלחם הישראלי:

" החיטה צומחת שוב,

זה לא שבאמת אכפת לה.

 והאדמה שלקחה יפים ממני וממך,

תמשיך לקחת באדישותה.

והגשם הראשון שירד לפני יומיים,

ובין ערביים תנשב הרוח.

וחול וים והאדם והאדם,

אבל החיטה נעקרה, בנו עליה נדל"ן ,

לא  תזרע עוד בדמעה,

ולא ישירו את שירה.

את הקמח יביאו מאמריקה,

וגם את השלום, ואת הכסף ואת ההזדמנויות.

והאדמה, מה יהא עליה?

תמשך אחר החיטה.

 אחר מי שעמל וזורע ,

אחר מי שחורש וזורע.

ושמו לא אורי, לא אחי הצעיר יהודה.

את חלומם , חלומנו טמנו באפר.

נותר רק אחד שאוהב את אדמתו,

מוחמד.

הוא חרש והוא זרע והוא קצר.

[בתמונה: למי היום החיטה צומחת שוב? התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Pixabay לאתר fexels]

אם אנחנו לא נתחבר לאדמה ונשמר אותה כמו בית המקדש שמחובר יחד  להיכל ועזרה, לא יהיה לנו פה קיום. נהיה עלה תלוש, כעלה נידף לא נחזיק מעמד.

מרחב גוש עציון בהיבט הזה, מחויב בתכנון אדריכלי מסנכרן של כלל הצרכים, כולל הצרכים של שימור תמונת הנוף המסורתית, ותנאים לנגיעה ממשית בקרקע עבור כל אחד מהצעירים והצעירות שנולדים במרחב הזה.

ולכל אחד מאלה שיבואו להתארח, מבקשי דרך ומבקשי חווית  "נלינה בכפרים" - בואו נחשוב לאיזה כפרים עוד אפשר ללכת ובאילו דרכים יגיעו אליהם. שימור הארץ הקדושה בנכסיה הייחודיים למען הדורות הבאים, במיוחד במרחב גוש עציון, הוא משימה נעלה ושליחות מחייבת.  

למי החיטה צומחת היום שוב?

[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'סנכרון', לחצו כאן]

 

מקורות והעשרה

2 thoughts on “גרשון הכהן: חקלאות ישראלית בגוש עציון: שליחות לאומית!

  1. Pingback: סנכרון באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: חקלאות וביטחון לאומי באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *