תקציר: צריך לזכור. הרעיון הוא לא מי יוצא פרייר; ומי היה צריך לשבור למי את העצמות. נקודת המוצא היא שהכל מצולם, וכשהמשטרה מנהלת אירועים מקומיים עם מפגינים מול מצלמות; היא נושאת עיניה לכלל הציבור בישראל. אותו היא צריכה לשכנע. המפגין הבודד איננו רלוונטי בהקשר הזה…

אין זו הפעם הראשונה שפציעת שוטר מרגיעה את השטח, כי היא יוצרת אמפתיה למשטרה, בדעת הקהל. גם במאי 2015 הביאה תמונת שוטר פצוע לדעיכת הפגנות קשות של יוצאי אתיופיה:

[לאוסף המאמרים על תורות הפעלה במשטרה (דוקטרינה), לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה. 

*  *  *

ב- 2 בספטמבר 2023 בערה דרום תל אביב. 170 איש נפצעו, מתוכם כ- 40 שוטרים, חלקם אף בינוני וקשה. במהלך הפרעות השתמשה המשטרה באש חיה, אבל עובדה זו לא עוררה ביקורת. להיפך: האזרחים - ואפילו התקשורת - גילו אמפתיה רבה למשטרה. מדוע?

א. כי האריתראים נמצאים בתחתית שרשרת המזון. המהומות שיצרו מפריעים לארגונים המבקשים לאפשר למסתננים כניסה לישראל, ואין להם לובי שירעיש עולמות בעבורם.

ו- ב', וזה העיקר: כי פגיעות משטרתית מייצרת אמפתיה. בכל פעם שהמשטרה משלמת מחיר כבד בשוטריה, היא זוכה לאהדה ציבורית וללגיטימציה נוספת לפעילותה.

מספר ימים לפני כן נפצע שוטר אחר, גם הוא בראשו, בהפגנות 'צדק לרפאל' של יוצאי אתיופיה. נתיבי איילון נחסמו, ובמהומה שנוצרה, הושלך חפץ חד לעבר שוטר שנפגע בראשו. חמישה שוטרים נוספים נפצעו. מארגני המחאה נקלעו לעמדת התגוננות בדעת הקהל, וטענו כי "מדובר במסתננים שניסו לפגוע גם במפגינים"; אולם, יתכן ופציעת השוטרים מסמנת את קץ ההפגנות הללו, לעת עתה.

אין זו הפעם הראשונה שפציעת שוטר מרגיעה את השטח, כי היא יוצרת אמפתיה למשטרה, בדעת הקהל. גם במאי 2015 הביאה תמונת שוטר פצוע לדעיכת הפגנות קשות של יוצאי אתיופיה:

יש משטרות שעושות שימוש בכלל הזה בתורת ההפעלה (בדוקטרינה) שלהן

תורת ה'שיטור בחברה דמוקרטית' מלמדת אותנו כי משטרה לא תוכל לפעול באפקטיביות, בהיעדרם של שלושה תנאים חיוניים: הוגנות באכיפה, שיקול דעת באכיפה, שקיפות ואחריותיות. אם אלה יתקיימו באירוע ספציפי, תהנה למשטרה מאמון ציבורי ומלגיטימציה להפעלת כוח, ולהיפך. 

אדגיש: משזכתה משטרה בחברה דמוקרטית באמון ובלגיטימציה, הם לא יזקפו לזכותה לנצח. בכל פעולה שתבצע, עליה לבדוק אם יש ברשותה אמון ולגיטימציה מספקים לצורך פעילותה, כשם שלא נצא לנסיעה ארוכה ברכבנו כששעון הדלק מסמן לנו שהמיכל אינו מלא דיו.

"פגיעות מייצרת אמפתיה" / "שמשון הנעבך"

את תורת ההפעלה של המשטרה הבריטית אכנה "פגיעות מייצרת אמפתיה" או, אם תרצו, "שמשון הנעבך". את המושג, "שמשון הנעבך", טבע ראש הממשלה השלישי של ישראל, לוי אשכול (ראו תמונה משמאל), שהסביר שזוהי התדמית הנכונה למדינת ישראל: "מצד אחד יורק אש ותופת, ומצד שני, מורטים לו את השערות בשעווה זולה"; וכואב לו; פגיעות, כאמור, מייצרת אמפתיה; ואז הוא מעורר אהדה.

אז מה שטוב למדינת ישראל, טוב מסתבר גם לשוטרי בריטניה; ואפשר לקנא בהם. מי אצלנו, למשל, מדבר על תורת הפעלה ועל תפקידה של משטרה בחברה דמוקרטית? [להרחבת המושג: 'תורת הפעלה' (דוקטרינה), לחצו כאן].

על פי תורת ההפעלה הזו הפעלת כוח מחייבת לגיטימציה, בכל אירוע ואירוע בנפרד. לגיטימציה מחייבת לא רק לצמצם אלימות למינימום; אלא גם להראות שהמשטרה עושה ככל יכולתה לצמצם אלימות למינימום. הלגיטימציה וצמצום האלימות – הן שתי המטרות של השוטרים; כשבכל אירוע, פניהם אל הציבור הרחב, לא אל העבריינים או המפגינים.

תורת הפעלה מוטמעת כל כך בקרב השוטרים בבריטניה; עד כי כשהגיעה תקופת הפיגועים הגדולה בשנות התשעים של המאה הקודמת, ניתנה לשוטרים הבריטים האופציה לשאת נשק; ולמרות הסיכון האישי, רובם סרבו מבחינה אידאולוגית.

הנה דוגמה המומחשת בסרטון:

אל מול מפגיני ה- "BLM) "Black Lives Matter), נערכה המשטרה הבריטית בשני דרגים. הדרג הראשון הוא של שוטרים קהילתיים (Police Community Support Officers - PCSOs), "רגילים": לובשי חולצות לבנות, ללא נשק, ללא אלימות, שמנסים לעצור את תנופת המפגינים בידיים חשופות.

רק כשברור לכל (בעולם דיגיטלי, כל האירועים מצולמים) שפני המפגינים לעימות אלים, השוטרים הקהילתיים) פשוט מנתקים מגע. אם תרצו, 'בורחים', כשהמפגינים מזנבים בהם. אבל כשהשוטרים בורחים, והמפגינים אחריהם, הם בעצם, מובילים את המפגינים למקום שבו ערוכים כבר שוטרי היס"מ; והם כבר נראים אחרת ומצוידים אחרת.

עתה מגיע הרגע להשתמש בכוח, אבל, ברור לכל צופה בטלוויזיה שהמשטרה עשתה הכל גם במחיר פציעת שוטריה, כדי למנוע שימוש בכוח. הסיפור האמתי איננו עם המפגינים, פנטים ככל שיהיו, אלא על דעת הקהל; על אמון הציבור במשטרה; ועל הלגיטימציה שהוא נותן לכוח שהופעל. דווקא "הצלחות" המפגינים: שוטר שותת דם; רכב משטרה הפוך; ביזה - כל אלה מעוררים אצל הזרם המרכזי של הציבור תחושה של חוסר ביטחון, והוא "חוזר" ותומך במשטרה, ומבין שבינו לבין הכאוס אין שום משטרה אחרת...

בואו נראה (זה מחייב אתכם ללחוץ ולעבור ליו-טיוב, כיוון שהסרט סומן למבוגרים בלבד):

ואם אינכם מאמינים לי שזו שיטה כדי למנוע אלימות וליצור לגיטימציה, הנה אירוע נוסף, הפעם מול עבריין בודד:

האם 11 שוטרים בחולצות לבנות אינם יכולים להשתלט על משתולל עברין אחד? כמובן שכן. אבל אין להם שום עניין להשתמש בכוח. אם הם נתפסים כ'חלשים', זה בדיוק מה שהם מבקשים ליצור: פגיעות עד לרמה של גיחוך!

.

זה עבד, אגב, גם אצלנו בשני הגלים האחרונים של מהומות האתיופים, כשתחושת הכאוס חלחלה לציבור, שדחק במשטרה לפעול. כשהחלה המשטרה את ההתמודדות עם הפגנות האתיופים היה מעמדה הציבורי בשפל המדרגה. דווקא ההתאפקות מול ההשתוללות יצרה דאגה ציבורית מכאוס ודרישה ליתר תקיפות משטרתית נגד המפגינים.

דוגמה שלישית: שתי שוטרות. רק אחת מבצעת מעצר. השניה מחזיקה באלה (שמסמלת את הכוח שהמשטרה יכולה, ואיננה מפעילה) אבל נרתעת ברגע שהחשוד מפעיל כוח ובורח; ואנשים מצלמים ומעלים... (משפט זוטא על אלימות משטרתית כבר לא יהיה פה...) (ותודה לתלמידי, אביעד כהן, שהתעלה על מורהו...):

גם אצלנו (מהסיבות הלא נכונות): הצילום הזה היה אחת הסיבות לדעיכת הפגנות האתיופים במאי 2015...

את אחד המאמרים הקודמים הקדשתי לטקטיקה של המשטרה הבריטית אותה כינינו "פגיעות מייצרת אמפתיה".

משמע, טקטיקה של איפוק מוקצן ומוגזם לכאורה, של השוטרים, גם במחיר סיכון חייהם; והימנעות משימוש בכוח עד כשכלו כל הקיצין ממש.

האסטרטגיה שמאחורי הטקטיקה היא להראות תמיד לציבור – בעל הבית של המשטרה – בלב נקי, שהמשטרה – שמודעת לכך שהיא הגורם שתורם יותר מכל למפלס האלימות ברחוב - ונחושה לעשות הכל כדי להימנע משימוש בכוח במרחב הציבורי. 

כך מרוויחה המשטרה את אמון הציבור. ולא רק האמון. גם הלגיטימציה עולה. זאת כיוון, שכשהמשטרה נתפסת כחלשה, אנשים חרדים לסדר החיים התקין שלהם שהתערער; ואז, עולה הלגיטימציה להפעלת כוח במרחב הציבורי, בעת הצורך.

[להרחבת המושג: 'אמון הציבור במשטרה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'לגיטימציה משטרתית', לחצו כאן]

אז, זה עובד התיאוריה הזו?

החיים מזמנים לנו, מסתבר, מקרי בוחן כל העת, לבחון אותה במבחן המציאות.

את מקרה הבוחן האחרון צילם יאיר לוי - פלורליסט; והוא שותף בפייסבוק Daniela Zargari Aharoni ב- 8 בנובמבר 2020. נראה בו מפגין אוחז רמקול המקרב את הרמקול לראשו של השוטר שמולו, צורח עליו ומבזה אותו. השוטר מכיל ומתעלם. לצפיה, לחצו על הלחצן כאן:

[לצפייה בסרטון של יאיר לוי - פלורליסט, לחצו כאן]

נו, מה דעתכם?

אני מודה שהאינסטינקט הראשוני שלי הייתה רצון להיכנס בו במפגין. שהרי, זו תקיפת שוטר ברורה, כניסה לתוך המרחב האישי שלו; וצעקות מבזות ברמקול לתוך פניו; תגובה שראויה, לכאורה, למענה תקיף. שום עובד ציבור לא ראוי ליחס כזה.

אבל, צריך לזכור. הרעיון הוא לא מי יוצא פרייר; ומי היה צריך לשבור למי את העצמות. נקודת המוצא היא שהכל מצולם, וכשהמשטרה מנהלת אירועים מקומיים עם מפגינים מול מצלמות; היא נושאת עיניה לכלל הציבור בישראל. אותו היא צריכה לשכנע. המפגין הבודד איננו רלוונטי בהקשר הזה.

אז מי הרוויח בזירה הציבורית? המפגין או השוטר? שלחתי את הסרטון לרבים ובחנתי בתשומת לב את התגובות, גם אלי וגם לטוקבקים בשיתופים השונים בפייסבוק. דומה שדי לקרוא את הטוקבקים כדי להבין שהמשטרה ממש לא הפסידה באירוע הזה. נהפוך הוא. גם אנשים שתומכים במחאה לא סברו שגסות הרוח והצעקות הללו ברמקול לתוך פרצופו של השוטר סייעו במשהו לעניינם המשותף.

עכשיו, בואו ונרחיב את היריעה; וננסה להבין, מה הייתה התגובה הציבורית אם השוטר היה מתנהג כמו שרציתי שיתנהג בדקה הראשונה, ומפעיל כוח. ברור שהמפגין ביצע פרובוקציה כדי להיעצר; ואז, היו הדברים מתגלגלים ומצולמים; ועכשיו, בעיניים בוכיות, ומתחת לכל מיקרופון רענן, הוא היה מאשים את המשטרה, באלימות ובטיפשות ארגונית, ואז, מישהו אחר היה צריך לתת הסברים.

אז דומה שלמרות האינסטינקט הראשוני שמטעה אותנו בדרך כלל, הטקטיקה של "פגיעות מייצרת אמפתיה" הוכיחה את עצמה גם במקרה הזה – והפעם בדרך החיוב, לטובה; לשוטר הזה מגיע באמת יישר כוח ענקי; ואת הסרטון הזה צריך ללמד במכללה לשוטרים...

אבל צריך לזכור: זה ניצחון טקטי של שוטר חכם - שחסך מהמשטרה הסתבכות בעוד פרשייה שבה הייתה צריכה שוב להצטדק – אבל, בלי רווח אסטרטגי. התנהגות מחוז ירושלים בהפגנות בלפור ברמה האסטרטגית הייתה רחוקה מלהיות חכמה, בלשון המעטה. היא הרחיקה ממנו את אמון הציבור ומנעה ממנו לגיטימציה.

ביחסי משטרה בדמוקרטיה, כדי להשיג אמון ולגיטימציה, צריך אסטרטגיה עקבית; והדרך לשם עוד ארוכה.

[לאוסף המאמרים על תורות הפעלה במשטרה (דוקטרינה), לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן]

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על תורות הפעלה במשטרה (דוקטרינה);
• הרחבה על 'אמון הציבור במשטרה';
• אוסף המאמרים על אמון ולגיטימציה משטרתית;
• אוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית';
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• הרחבת המושג: 'הוגנות באכיפה';
• הרחבה בנושא 'שקיפות משטרתית';
• הרחבה בנושא 'אחריותיות משטרתית';
• הרחבה על אמון הציבור במשטרה;
• הרחבת המושג: 'לגיטימציה משטרתית'.
• הרחבת המושג: 'כאוס';

מקורות והעשרה

• ד"ר פנחס יחזקאלי על פגיעות משטרתית ואמפתיה ציבורית:

• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), ‘קונפליקט הלגיטימציה’ בקרב משטרות בדמוקרטיות, ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), אמון: התנאי האולטימטיבי לכל אינטראקציה חיובית…ייצור ידע, 15/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אמון הציבור במשטרה, ייצור ידע, 24/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הוגנות באכיפה – המשטרה מסמלת את החוק, ייצור ידע, 12/6/18.
• משה מוריס בלאיש (2021), סמכות ושיקול דעת באכיפה, ייצור ידע, 13/8/21.
• פנחס יחזקאלי (2018), שקיפות משטרתית – אור השמש מנקה…, ייצור ידע, 11/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2015), אחריותיות משטרתית – חובת המשטרה לדין וחשבון ציבורי על מעשיה, ייצור ידע, 15/11/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), אמון במשטרה, ייצור ידע, 24/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), לגיטימציה, ייצור ידע, 5/5/14.