[בתמונה: פגיעות מייצרת אמפתיה. התמונה היא צילום מסך מתוך הסרטון שצולם ושותף על ידי יאיר לוי - פלורליסט]

[לאוסף המאמרים על תורות הפעלה במשטרה (דוקטרינה), לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה. פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

*  *  *

את אחד המאמרים הקודמים הקדשתי לטקטיקה של המשטרה הבריטית אותה כינינו "פגיעות מייצרת אמפתיה".

משמע, טקטיקה של איפוק מוקצן ומוגזם לכאורה, של השוטרים, גם במחיר סיכון חייהם; והימנעות משימוש בכוח עד כשכלו כל הקיצין ממש.

האסטרטגיה שמאחורי הטקטיקה היא להראות תמיד לציבור – בעל הבית של המשטרה – בלב נקי, שהמשטרה – שמודעת לכך שהיא הגורם שתורם יותר מכל למפלס האלימות ברחוב - ונחושה לעשות הכל כדי להימנע משימוש בכוח במרחב הציבורי. 

כך מרוויחה המשטרה את אמון הציבור. ולא רק האמון. גם הלגיטימציה  עולה. זאת כיוון, שכשהמשטרה נתפסת כחלשה, אנשים חרדים לסדר החיים התקין שלהם שהתערער; ואז, עולה הלגיטימציה  להפעלת כוח במרחב הציבורי, בעת הצורך.

[להרחבת המושג: 'אמון הציבור במשטרה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'לגיטימציה משטרתית', לחצו כאן]

אז, זה עובד התיאוריה הזו?

החיים מזמנים לנו, מסתבר, מקרי בוחן כל העת, לבחון אותה במבחן המציאות.

את מקרה הבוחן האחרון צילם יאיר לוי - פלורליסט; והוא שותף בפייסבוק Daniela Zargari Aharoni ב- 8 בנובמבר 2020. נראה בו מפגין אוחז רמקול המקרב את הרמקול לראשו של השוטר שמולו, צורח עליו ומבזה אותו. השוטר מכיל ומתעלם. לצפיה, לחצו על הלחצן כאן:

[לצפייה בסרטון של יאיר לוי - פלורליסט, לחצו כאן]

נו, מה דעתכם?

אני מודה שהאינסטינקט הראשוני שלי הייתה רצון להיכנס בו במפגין. שהרי, זו תקיפת שוטר ברורה, כניסה לתוך המרחב האישי שלו; וצעקות מבזות ברמקול לתוך פניו; תגובה שראויה, לכאורה, למענה תקיף. שום עובד ציבור לא ראוי ליחס כזה.

אבל, צריך לזכור. הרעיון הוא לא מי יוצא פרייר; ומי היה צריך לשבור למי את העצמות. נקודת המוצא היא שהכל מצולם, וכשהמשטרה מנהלת אירועים מקומיים עם מפגינים מול מצלמות; היא נושאת עיניה לכלל הציבור בישראל. אותו היא צריכה לשכנע. המפגין הבודד איננו רלוונטי בהקשר הזה.

אז מי הרוויח בזירה הציבורית? המפגין או השוטר? שלחתי את הסרטון לרבים ובחנתי בתשומת לב את התגובות, גם אלי וגם לטוקבקים בשיתופים השונים בפייסבוק. דומה שדי לקרוא את הטוקבקים כדי להבין שהמשטרה ממש לא הפסידה באירוע הזה. נהפוך הוא. גם אנשים שתומכים במחאה לא סברו שגסות הרוח והצעקות הללו ברמקול לתוך פרצופו של השוטר סייעו במשהו לעניינם המשותף.

עכשיו, בואו ונרחיב את היריעה; וננסה להבין, מה הייתה התגובה הציבורית אם השוטר היה מתנהג כמו שרציתי שיתנהג בדקה הראשונה, ומפעיל כוח. ברור שהמפגין ביצע פרובוקציה כדי להיעצר; ואז, היו הדברים מתגלגלים ומצולמים; ועכשיו, בעיניים בוכיות, ומתחת לכל מיקרופון רענן, הוא היה מאשים את המשטרה, באלימות ובטיפשות ארגונית, ואז, מישהו אחר היה צריך לתת הסברים.

אז דומה שלמרות האינסטינקט הראשוני שמטעה אותנו בדרך כלל, הטקטיקה של "פגיעות מייצרת אמפתיה" הוכיחה את עצמה גם במקרה הזה – והפעם בדרך החיוב, לטובה; לשוטר הזה מגיע באמת יישר כוח ענקי; ואת הסרטון הזה צריך ללמד במכללה לשוטרים...

אבל צריך לזכור: זה ניצחון טקטי של שוטר חכם - שחסך מהמשטרה הסתבכות בעוד פרשייה שבה הייתה צריכה שוב להצטדק – אבל, בלי רווח אסטרטגי. התנהגות מחוז ירושלים בהפגנות בלפור ברמה האסטרטגית הייתה רחוקה מלהיות חכמה, בלשון המעטה. היא הרחיקה ממנו את אמון הציבור ומנעה ממנו לגיטימציה .

ביחסי משטרה בדמוקרטיה, כדי להשיג אמון ולגיטימציה  צריך אסטרטגיה עקבית; והדרך לשם עוד ארוכה.

לשיחה המוקלטת:

[לאוסף המאמרים על תורות הפעלה במשטרה (דוקטרינה), לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), ‘קונפליקט הלגיטימציה’ בקרב משטרות בדמוקרטיות, ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), אמון: התנאי האולטימטיבי לכל אינטראקציה חיובית…ייצור ידע, 15/6/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אמון הציבור במשטרה, ייצור ידע, 24/6/14.