[בתמונה: דיני מלחמה... "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם"... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Francisco Anzola לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן]

עודכן ב- 16 באוגוסט 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת שופטים, בפרק כ' בעיקר, מופיע מקבץ של חוקי מלחמה המשולבים בחוקים נוספים. חוקי המלחמה פותחים בקריאה שלא לפחד מעוצמתו הצבאית של האויב גם אם יש ברשותו סוסים, רכבים רבים וחיילים לרוב:

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם" [1]. גם בספר יהושע ובמקומות נוספים, המוטיב הזה חוזר על עצמו כדלקמן:" וַיֵּצְאוּ הֵם, וְכָל-מַחֲנֵיהֶם עִמָּם--עַם-רָב, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב; וְסוּס וָרֶכֶב, רַב-מְאֹד" [2]. ראוי לציין כי עד ימי דוד לפחות, לא היו בנמצא רכבים בידי הישראלים, כך שהפחד מפניהם היה מובן.

[לקובץ המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן]

[בתמונה: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה"... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Cyril Fluck לאתר flickr]

מנגד, בכדי להחדיר אומץ בבני ישראל, בפרשתנו מודגש כי ה' הולך לפני הלוחמים, והדבר חוזר על עצמו פעמים רבות במקרא: "לֹא תַעֲרֹץ, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא"; "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ"[3]. אחד הביטויים המובהקים לכך שהאל הולך לפני הלוחמים מומחש בכך שארון ברית ה' יוצא חלוץ לפני העם:" וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:  קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ"; "וַיָּבֹא הָעָם, אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה, וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" [4].

בטרם צאת הלוחמים לקרב, משמיע הכוהן באוזניהם דברי עידוד וזירוז, ולפי המשנה כוהן זה נמשח באופן מיוחד לצורך מעמד זה:" משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר שנאמר והיה כקורבכם אל המלחמה וניגש הכוהן (דברים כ ב) זה כוהן משוח מלחמה ודיבר אל העם (שם) בלשון הקודש ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם (דברים כ ג) על אויביכם. לא על אחיכם לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תיפלו בידם ירחמו עליכם כמו שנאמר להלן ויקומו האנשים אשר ניקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל (דברי הימים ב כח טו) על אויביכם אתם הולכים שאם תיפלו בידם אינן מרחמין עליכם אל יירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם..." [5].

טקס משיחת הכוהן, בדומה למשיחת המלך במקרא, דורש דיון נפרד ואין מקומו כאן. בתמצית ניתן לומר כי משיחת הכוהנים היא מנהג קדם ישראלי, זאת אנו יודעים מתוך הארכיונים שנמצאו בעיר אמאר [6], ששכנה על נהר הפרת ונחרבה סביב ראשית המאה ה - 12 לפני הספירה. באחת התעודות שנמצאו שם, מצוי תיאור של משיחת כוהנת הבעל המיועדת בשמן המשחה, משיחה שמסמלת - שם כמו גם במקרא שלנו - השגבה והקניית זוהר של קדושה המשתקף בברק שמן הזית [7].

[בתמונה: עץ הזית - השגבה והקניית זוהר של קדושה המשתקף בברק שמן הזית... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Patrick Gaudin לאתר flickr]

לאחר נאומו של כוהן משוח מלחמה, מכריזים השוטרים, שהיו ככול הנראה ממונים על גיוס הלוחמים [8], על שחרור מהמערכה לפי תבחינים שונים – כל מי שנטע כרם, בנה בית חדש, אירס אישה וכן כל מי שפוחד לצאת לקרב: "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ.  וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ.  וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ:  פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה.  וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ" [9].

הכרזת שחרור ללוחמים הפוחדים מהמערכה הצבאית אנו מוצאים גם בדבריו של גדעון:" וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ" [10]. גם במקורות חיצוניים אנו שמעים על מתן פטור ממלחמה, שניתן על ידי יהודה המקבי:" ויאמר לבוני בתים ולמארשי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל איש לביתו על פי התורה"[11].

בנוסף לאמור בפרשתנו בפרק כ', הפטור לאיש שנשא אישה מופיע בשנית בהמשך הפסוקים באופן הבא: "כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה חֲדָשָׁה--לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא-יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל-דָּבָר:  נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח, אֶת-אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-לָקָח"[12]. חז"ל הסיקו מכך שיש במתן הפטורים מיציאה למלחמה, שני מצבים כלליים שונים, כדלקמן: "אלו שאינן זזין ממקומן:  בנה בית, וחינכו; נטע כרם, וחיללו; הנושא את ארוסתו, והכונס את יבמתו. שנאמר נקי יהיה לביתו, שנה אחת (דברים כד, ה), זה ביתו; יהיה, זה כרמו; ושימח, את אשתו, זו אשתו; אשר לקח, להביא את יבמתו. אין מספקין מים ומזון, ואין מתקנין את הדרכים"[13]. כלומר יש כאן כאמור שני דינים שונים. מי שהחל במעשה ולא השלימו אינו משתתף במערכה אלא עובר לשרת כתומך לחימה. לעומתם מי שהשלים את המעשה, כלומר סיים לבנות בית או נשא אישה, הללו אינם זזים ממקומם והם פטורים מכל חובות שירות במשך שנה שלמה.

[בתמונה: מי שהשלים את המעשה ונשא אשה, פטור במשך שנה... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Marcelo Sales לאתר flickr]

אבל חז"ל מסייגים את הפטורים הללו בהמשך הדברים במשנה ז', באופן הבא:" במה דברים אמורים, במלחמת הרשות [14].  אבל במלחמת מצוה--הכול יוצא, אפילו חתן מחדרו, וכלה מחופתה". לשון אחר, הפטורים הללו ניתנים רק במלחמת הרשות אבל במלחמת מצווה הכל נוטלים בה חלק כולל חתן וכלה.

יושם אל לב כי המקרא איננו מדבר כלל על הפן של מוסריותה של המלחמה עצמה, אלא מקבל אותה כעובדה ללא התייחסות מוסרית. זו דעתו של הפילוסוף היהודי אמריקני, פרופ' מייקל וולצר: (ראו תמונה משמאל): "המקרא איננו מכיר בהבחנה היסודית ביותר העומדת ביסוד הדיון בסוגיית מוסר מלחמה, קרי ההבחנה שבין מלחמה צודקת למלחמה אסורה. המושג מלחמה אסורה לא קיים במסורת היהודית המבחינה רק בין מלחמה הנחשבת מלחמת מצווה ובין זו הנידונה כרשות בלבד. נכון שאפשר ללמוד ממקורות היהדות על דרך ניהולה המוסרי של הלחימה עצמה, ובפרט מהחובה ההלכתית להשאיר רוח רביעית פתוחה בשעת הטלת מצור. אולם הדיון בשאלת ה- jus ad bellum ההצדקה לפתיחה במלחמה [15], כלל לא קיים. היות שקטגוריה יסודית זו חסרה, אין לראות במסורת היהודית שותפה של ממש למרחב הדיון המוסרי בשאלת טיבה של המלחמה הראויה"[16].

[בתמונה משמאל: הפילוסוף היהודי אמריקני, פרופ' מייקל וולצר. התמונה היא נחלת הכלל]

על דבריו אלה של וולצר התפתח דיון ארוך ומעמיק ששווה התייחסות נפרדת. אולם אין ספק כי דבריו אלה משקפים את התפיסה שאין במלחמות במקרא שום היבט מוסרי.

אחרית דבר

 פרשת שופטים מתייחסת לחוקי המלחמה וקובעת כי ניתן לשחרר חלק מהמגויסים בגלל סיבות שונות. ברם סיבות אלה כדוגמת נשיאת אישה, בניית בית ועוד, קיימים רק בזמן של מלחמת הרשות. לעומת זאת במלחמת מצווה, על כולם לשאת בנטל כולל חתן מחדרו וכלה מחופתה.

[בתמונה: על כולם לשאת בנטל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Dave Gill, Premier Weddin לאתר flickr]

קיימת מחלוקת גדולה מהי הגדרתה של אותה מלחמת מצווה שבה על כולם להיות שותפים, ולצורך הדיון נביא את דעתו המסכמת של הרמב"ם, שאומר כי יתכן שבזמן הזה יש רק סוג אחד של מלחמת מצוה, והוא עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם: "ואיזו היא מלחמת מצוה--זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם" [17], ולפי תבחין זה יש לתת פטור מגיוס ולא על פי שום תבחין אחר, כדוגמת תורתו אומנותו.

[לקובץ המאמרים על פרשת שופטים, לחצו כאן]

מקורות והערות

[1] דברים, פרק כ', פסוק א'.

[2] יהושע, פרק י"א, פסוק ד'.

[3] דברים, פרק ז', פסוק כ"א, ופרק כ"ג, פסוק ט"ו בהתאמה.

[4] במדבר, פרק י', פסוק ל"ה ;  שמואל א', פרק ד', פסוק ג' בהתאמה.

[5] משנה, סוטה, פרק ח' משנה א'(נוסח הרמב"ם).

[6] Time at Emar: The Cultic Calendar and the Rituals from the Diviner's Archive Daniel E. Fleming

[7] ישראל קנוהל, מחלוקת משיח, דביר, 2019, עמוד 66.

[8] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, 1999, ת"א, עמוד 155.

[9] דברים, פרק כ', פסוקים: ה' – ח'.

[10] שופטים, פרק ז', פסוק ג'.

[11] ספר מקבים א', פרק ג', פסוק נ"ו(מהדורת כהנא).

[12] דברים, פרק כ"ד, פסוק ה'.

[13] משנה, סוטה, פרק ח', משנה ג'.

[14] מלחמת רשות , היא מלחמה שמטרתה הרחבת תחומה של המדינה מעבר לגבולות ארץ ישראל, מטעמים פוליטיים-תדמיתיים או כלכליים. (ראה – בבלי, ברכות, דף ג', עמוד ב').

[15] החוקים שעוסקים בהצדקה של שימוש בכח, והעילה הידועה ביותר בתחום זה היא ההגנה העצמית על פי סעיף 51 לאמנת האו"ם.

[16] Walzer, M., "War and peace in the Jewish tradition", in: T. Nardin (ed.), The Ethics of War and Peace Religious and Secular Perspectives, Princeton 1996, pp. 95–114.

[17] רמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק ה', הלכה א'.