[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Defence-Imagery לאתר Pixabay]

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון] [לקובץ המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 11 באוגוסט 2021

אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

 [תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המאמר הזה מהווה פרק מספרו של יעקב עמידרור, הרהורים על צבא וביטחון, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, בינואר 2002 (ראו תמונת כריכה למטה משמאל).

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...[1]

*  *  *

מדי עת עולה השאלה למי חייב המפקד דין וחשבון, למי הוא מחויב בנאמנות (לויאליות). הדברים מתחדדים כאשר נשמעת הטענה, כי מפקד, פלוני או אלמוני, בעיקר לאחר כישלון, חייב לתת דין וחשבון או לשלם על מעשיו.

הוויכוח מתלהט, כאשר עומדים על הפרק שני ערכים שונים, שהמציאות הביאה אותם לידי עימות עד כדי סתירה הדדית.

דוגמה טובה היא פרשת חילוצו של מדחת יוסוף ז"ל (ראו תמונה משמאל); שבה עמדה, לכאורה, סוגיית חילוץ החייל הפצוע מול שאלת המחיר (כתבתי "לכאורה", משום שלאמתו של דבר, כעולה מהתחקיר, לא ה"מחיר" היה השיקול העיקרי אלא ה"תכלית" - כיצד יגיעו מהר יותר לחייל הפצוע. הטעות נבעה מכך, שהמפקדים סמכו על הפלסטינים שינהגו כבעבר ויחלצו את הפצוע, והסתבר שטעו).

[תמונתו של מדחת יוסוף ז"ל משמאל מוצגת בשימוש הוגן, באדיבות המשפחה]

המדד העיקרי להגדרת 'סולם' החובה הוא מרכיב האמון, שהוזכר באחד ממאמרי הקודמים[2], ומן הראוי להרחיבו, באשר בו טמונה היכולת לקביעת הגישה העקרונית לנושא.

האמון הוא הדבק המקשר בצבא. הוא הנותן למפקד את הבסיס לקבל החלטות, על סמך תמונת מצב המתגבשת, בחלקה הגדול, על-פי דיווחי הכפופים לו. אמון זה הכרחי, משום שבלעדיו לא יכול המפקד להאמין לאשר מצטייר לנגד עיניו, שהרי אין לו שום יכולת לבדוק את שמדווח לו על-ידי פקודיו. יתר על כן, חלק מתמונת המצב היא עניין סובייקטיבי, הנתון לשיפוטם של הכפופים באשר למצבם, ובאשר ליכולתם לעמוד במשימה וכדומה. המפקד צריך להיות בטוח, שהמצטייר אצלו הוא האמת, כפי שרואים אותה פקודיו, ולא פרי אינטרסים להיראות טוב יותר, או רצון להדגיש קשיים כתירוץ. קרי, יצירת תמונה מוטה ביודעין. ביטחון כזה הוא פרי של אמון המפקד בפקודיו.

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

[בסוגיית האמון, ראו את מאמרו של האלוף יעקב עמידרור: 'מפקדי צה”ל, ואתגריהם כיום']

אמון זה חייב להתקיים גם מלמעלה למטה. רק על בסיסו מוכנים חיילים ומפקדים כפופים להקריב את נפשם, מתוך הנחה שהפקודה שקיבלו, ואשר לשם ביצועה יאבד חלק מהם את חייו, ניתנה מתוך שיקולים ענייניים, והיא מבטאת את המיטב שניתן לעשות לשם ביצוע המשימה. אחרת, תהיה להם תחושה של סיכון שווא, שאינו מוצדק כלפיהם וכלפי הכפופים להם. כדי שישרור אמון כזה, על הצבא להבהיר ערכים אלה, באופן שהתנהגותו תובן למפקדים ולפקודים, בעיקר בעתות לחץ. לכן נדמה שיש לקבוע קדימויות במחויבות של מפקדים, ולאחר מכן לדון על האופן בו נכון לפעול, כאשר יש סתירה בין המחויבויות השונות.

אין חולק על כך שבמדינה דמוקרטית שהמחויבות הראשונה של כל אזרח, בין אם הוא לובש מדים ובין אם לאו, היא כפיפותו לחוק. עם זאת, עדיין עומדת לדיון שאלה קשה. בהנחה, שהכל נעשה במגבלות החוק, למה או למי העדיפות הראשונה מבחינת חובתו ונאמנותו של המפקד? חובתו הראשונה, הקובעת והמובילה של המפקד היא ל'ביצוע המשימה לאור המטרה'. הימצאות הצבא בשדה הקרב ויציאתו למלחמה היא לתכלית מסוימת. בלשונו של קלאוזביץ (ראו תמונה משמאל) מדובר בהמשך המדיניות באמצעים אחרים.

[תמונתו של קלאוזביץ היא נחלת הכלל]

בלשון צבאית מדובר פשוט בביצוע המשימה. בהקשר זה, חשוב ביותר השינוי, שהוכנס בצה"ל לפני למעלה מעשור[3], עת שונתה ההגדרה מ'דבקות במשימה' ל'דבקות במשימה לאור המטרה'. לשם כך, על המפקד לנתח ולהבין לא רק מה עליו לעשות אלא גם לשם מה, וכיצד משרתים מעשיו ומחדליו את מטרת המפקד שלו. מכאן גם שעלינו להתייחס באופן שונה ליוזמה כמרכיב בהתנהגות הצבאית[4]. הבנה עמוקה של עדיפות מוחלטת להשגת המשימה לאור המטרה מחייבת מתן גיבוי לכל מפקד שנטל יוזמה גם אם טעה[5]. היא גם מחייבת להדגיש בחינוך מפקדים ובעת קידומם את "היזמה" כגורם משפיע ביותר.

אם מקבלים את התפיסה כי "משימה לאור המטרה" נמצאת בקדימות ראשונה ועודפת, יש לכך מחיר. למשל, בעת לחימה, כל עוד לא הושגה המשימה כל תשומת הלב חייבת להיות מוקדשת להשגתה; ולכן, כל הסחה, גם אם לצורך פינוי פצועים למשל, אינה נכונה, על-אף שמדובר בערך עליון. ברמה הלאומית, אם המטרה היא "בטחון יישובי הצפון", ישלם הצבא מחיר של התאפקות ומניעת תגובה, גם אם יש לכך מחיר בהרתעה ובחיי אדם, כי הכל, ובכלל זה, ביצוע המשימה, כפוף למטרה.

המחויבות העליונה למשימה דורשת גם גישה שונה לתורת הלחימה, ללימוד התחום הצבאי ולהרחבת ההשכלה האישית. שהרי, אם השגת המשימה היא המנחה את ההתנהגות הצבאית, מן הראוי, שכל מפקד יראה עצמו, בכל רגע, נתון במבחן, ויבחן כיצד הוא משתפר כדי להשיג טוב יותר את המשימה. מאחר ואין שיפור ללא לימוד מתמיד, ואין לימוד של דברים חדשים ללא הכרת הבסיס התאורטי וניסיון העבר, ברור מה צריך לעשות מפקד כל העת: עליו להתאמן וללמוד.

[להרחבת המושג: 'מטרה של מערכת', לחצו כאן]

[בתמונה: ביטחון יישובי הצפון... המושב אביבים במבט מדרום. ]

המחויבות השנייה של המפקד היא לפקודיו, לשמירת חייהם הוא אחראי, ועל שלומם ורווחתם הוא מופקד. רק במקום השלישי נמצאת חובת הנאמנות למפקדיו.

מסדר עדיפויות זה, עולות שתי מסקנות חשובות: העיקרית שבהן היא, שיש סיכוי טוב יותר למפקד לשכנע או להניע את פקודיו להילחם, גם כשישלמו על כך בחייהם, באם הוא עצמו משוכנע, שהדבר משרת באופן המיטבי את ביצוע המשימה. אותו מפקד ייקלע למתח קשה בין חובתו למפקדיו לבין חובתו לפקודיו אם יקבל פקודה לביצוע משימה, שלדעתו לא תורמת להשגתם של היעדים או אם, לדעתו, היו משולבים בהערכת המצב של מפקדיו שיקולים זרים (אישיים - כמו האדרת שמו של המפקד, אידאולוגיים וכו').

עד כמה מותר למפקד כפוף לערער על פקודה בשם מחויבותו לפקודיו הוא עניין גדול לענות בו. יש בהיסטוריה של צה"ל מפקד אוגדה, שהגיע עד שר הביטחון בערעוריו, וביצע, בסופו של דבר, פקודה שנראתה לו מיותרת (ושילם בדם רב של חייליו). אך צבא לא יכול לשאת תרבות של ערעורים, ובשורה התחתונה, הנחת המוצא לפעולתו הנורמלית היא, שמפקדים כחיילים מבצעים פקודות.

יתר על כן, בברירה בין ביצוע פקודה, גם כשהיא נראית בלתי הגיונית, לבין המחויבות לחיי החיילים, יש להעדיף את חובת ביצוע הפקודות. זאת משום שצבא, שאין בו תרבות ברורה וחדה של ביצוע פקודות, יתפרק תחת לחץ, שהרי אין לדבר סוף. אם למפקד האוגדה מותר לא למלא פקודות אין הוא יכול לדרוש (מוסרית ומעשית) ממפקד החטיבה לבצע את פקודותיו וכן הלאה. לכן, אף על-פי שהמסקנה נראית מנוגדת לעדיפות של מחויבות המפקד לחייליו על-פני מחויבותו למפקדיו, עליו לבצע את פקודות המפקדים משום המחויבות למשימה. צבא שלא מבצעים בו פקודות, עקב הערכת מצב שונה, אי רצון לסכן חיילים באופן שנראה למפקדם מיותר או כל סיבה אחרת, לא יוכל לבצע את משימותיו.

[הכרזה: ייצור ידע]

הפנמת סדר הדברים הנכון חשובה ביותר למפקדים. בעתות לחץ, וכשאין מי שיסייע להם בבחירת ההחלטה הנכונה, העקרונות הללו הם 'כוכב הצפון' הנותר בחשכת אי הוודאות של המלחמה.

[כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון] [לקובץ המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1]   פורסם במקור בהגות צבאית, גיליון 1, 2001, בטאון המכללה הבין-זרועית לפו"ם.

[2]   ראה מאמרי "למהותו של מקצוע הפיקוד הצבאי", בספר זה.

[3]   בפו"ם "ברק" בגרסתו הראשונה.

[4]   האמריקאים, במחקרם על מלחמת יום-הכיפורים, מחקר ששימש אותם כחלק מהתשתית לבניית צבא היבשה המודרני שבין מלחמת ויטנאם למלחמת המפרץ, הגדירו את היוזמה כמרכיב הקובע את מורל הלחימה יותר מכל גורם אחר. ראה אצל        George F. Hofmann, Donn A. Starry (eds.),

 (1999), Camp Colt To Desert Storm, , University Press of Kentucky, p. 385.

[5]   אג"ם/תוה"ד, מטכ"ל (1999), "אחריות וסמכות בצבא", צה"ל, סימון: 1-100, עמ' 5 סעיף 2.1 ח'.

• יעקב עמידרור (2019), מפקדי צה"ל, ואתגריהם היום, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.