יגאל חדד: שיעור הנפגעים במגזר הערבי והשפעתם על עמדות הציבור

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי stevepb לאתר Pixabay]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ניצב משנה יגאל חדד הוא קצין משטרה. פיקד בעבר על תחנות - רמלה, קרית שמונה ועפולה; הקים את מרחב כנרת ושימש כמפקדו הראשון. הוא בעל תואר ראשון בחוג למדעי בעלי חיים, בפקולטה לחקלאות שבאוניברסיטה העברית; ובעל תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בן גוריון. חומרים אלה הם חלק מעבודת הגמר שלו במכללה לביטחון לאומי, צה"ל.

*  *  *

דו"ח המרכז לחקר הטראומה בישראל, שהציג ניתוח של כל נפגעי הטראומה במדינה בין השנים 2010 ל- 2015 קובע כי 44% מנפגעי האלימות בגיל 15 עד 35 הם ערבים (פי 1.8 משיעורם באוכלוסיה) ובקרב הערבים בולט אחוז גבוה יחסית של נפגעים מנשק חם (24% לעומת 2-9% באוכלוסיות אחרות בישראל).

באזור הצפון בולט אחוז גבוה יותר של קרבנות אלימות שנפגעו מנשק חם (16% לעומת 11-12% בשאר האזורים) (המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה ומכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, 2016).

שיעור הנפגעים מנשק חם בין השנים 2010 ל 2015 עומד על 13.4% מכלל נפגעי הטראומה בישראל. שיעור זה אינו כולל נפגעי לחימה וטרור, אלא, רק נפגעי אלימות על רקע פלילי. אמנם, הפגיעה מנשק חם אינה הגורם השכיח והמשמעותי ביותר אך שיעורה אינו זניח ומעיד כי 1382 אנשים נפגעו כתוצאה משימוש בנשק חם (בדרך כלל ירי) בתקופה האמורה.

תרשים1: התפלגות נפגעי טראומה לפי סוגי האלימות 2010 – 2015 (באחוזים)

(N=10,315)

עם זאת, השימוש בנשק גורם באופן טבעי לשיעור גבוה יותר של פציעות חמורות עבירות האלימות האחרות.

תרשים 2: פצועים קשה ואנוש לפי סוג האלימות. 2010 עד 2015  (N=10,315)

(מקור: פגיעות טראומה בישראל 2015 – 2010 דו"ח לאומה, המרכז הלאומי לחקר הטראומה, 2016)

דו"ח נפגעי הטראומה כלל השוואה בין קבוצות אוכלוסייה ביחס להרכב גורמי האלימות שגרמו לפציעה (כאמור, ללא נפגעי לחימה או טרור). מהשוואה זו ניתן לראות כי שיעור הנפגעים מנשק חם בקרב ערביי ישראל הוא הגבוה ביותר (משמעותית) ביחס לקבוצות האוכלוסייה האחרות. מאז 2015 נסק מספר הנפגעים מנשק במגזר הערבי, בעיקר עקב עלייתם המטאורית של ארגוני הפשיעה הערביים בשנים האחרונות.

[למאמר: 'התוצאה הבלתי צפויה של ‘הקרסת’ משפחות הפשע היהודיות', לחצו כאן]

עמדות הציבור הערבי ביחס לחומרת הבעיה והיקפה

בסקר, שערכה המשטרה בשנת 2015, אודות תחושות ועמדות המגזר הערבי כלפי משטרת ישראל, עלה כי הטיפול בעבירות הירי נמצא בעדיפות ראשונה מבחינת חשיבותו. כשני שלישים מהנשאלים בציבור הערבי הביעו חוסר שביעות רצון מהטיפול המשטרתי בעבירות האלימות ובכללן הירי (מבקר המדינה, 2018). הנתונים הללו בוודאי עלו מאוד בשנים האחרונות:

[למאמר המלא של חסן שעאלאן ב- ynet, לחצו כאן]

נתון נוסף שיכול ללמד על היקף השימוש בנשק הבלתי חוקי וחומרת התופעה, משתקף במדד הביטחון האישי שפורסם על ידי "יוזמות קרן אברהם", שם עולה כי 49% מהציבור הערבי סבור כי ביישובו קיימת תופעה של ירי ושימוש בנשק. השימוש הבלתי-חוקי בנשק ממלא תפקיד מכריע באלימות בחברה הערבית. על פי הערכות, עשרות אלפי כלי נשק מוחזקים בלא רישיון בידי אזרחים ערבים, החל מנשק קר, אקדחים ומטעני חבלה מאולתרים, עד כלי נשק ותחמושת "תקניים" הכוללים רימוני רסס, רובי סער ואף טילי כתף. תיעוד בלתי-רשמי של תקריות אלימות הכוללות שימוש בנשק חם, המופץ ברשתות החברתיות כעניין יום-יומי, מספק הצצה להיקף התופעה ולנזקיה הקשים.  (יוזמות קרן אברהם, 2018).

תרשים 1: עמדת הציבור הערבי לעומת הציבור היהודי ביחס לתופעת השימוש בנשק

(מתוך "מדד הביטחון האישי – אלימות פשיעה ושיטור ביישובים הערביים דו"ח 2017 בהוצאת יוזמות קרן אברהם) הפער הגדול בעמדות בין הציבור היהודי לציבור הערבי מלמד כי תופעת הירי נתפסת כחמורה ומשמעותית מאוד בחברה הערבית. על פי דו"ח הביטחון האישי של קרן אברהם, כ 89% מהציבור הערבי רואה בתופעת הירי תופעה פסולה, גם אם היא נעשית מסיבות תרבותיות-חברתיות ולאו דווקא לשימוש פלילי מובהק. בתאריך 24 בפברואר 2019, התראיין בתקשורת ואליד נסאר, סגן ראש עיריית טירה בעקבות רצח נוסף שהיה בעיר (של בן דודו, שאדי נסאר) באשר לתופעת הנשק הבלתי חוקי:  זה חלק מהשרשרת שאנחנו עדים לה בטירה ובמגזר הערבי בכלל, אם זה בכפר קאסם, אום אל פחם, בכל מיני אזורים שונים. העניין הוא כבר מכת מדינה שצריכים להתייחס אליה בהתאם. אנחנו מפסיקים את השרשרת הזו אם נתחיל לפעול בכל מיני מישורים שונים, אנחנו מדברים על חינוך ולהתנהל לאסוף את הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. (שעלאן, 2019).

[לכתבה המלאה של חסן שעלאן, אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש ב- ynet, לחצו כאן]

ברוח דומה התבטא חבר הכנסת טאלב אבו-עראר מן הרשימה המשותפת בדיון בועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת מתאריך ה 12 בפברואר 2018:

הנשק הבלתי חוקי, שעליו דיבר ד"ר אכרם חסון, כמעט שאין בית בחברה הערבית היום, בוא נתייחס לנגב, כמעט אין בית אחד בלי נשק, בלתי חוקי, נשק הכי מתקדם, הכי מודרני, שלמשטרה אין אותו או לצבא אין אותו. מה, יש צבא בתוך צבא או משטרה בתוך משטרה? (ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, 2018).

באותו דיון התבטאה בנושא גם חברת הכנסת אעידה תומא סלימן בנוגע לתחושת הביטחון של בני החברה הערבית ותופעת הירי:

אני מקווה שנגיע למצב שייבנה האמון הזה וייבנה על בסיס נכון, ייבנה על קבלות, על זה שמוסדות המדינה יהפכו את הרחובות שלנו לרחובות יותר בטוחים. אני היום מרגישה, כשאני הולכת ברחובות של החברה הערבית, כמו הולכת בשדה מוקשים, כאילו שדה קרב. אתה לא תדע מאיפה זה ייפול עליך, אתה לא תדע אם תהיה קורבן של טעות בזיהוי, או כדור תועה. זה עלול לקרות כל יום. (ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, 2018).

כך גם התייחס חבר הכנסת יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת בדיון בכנסת שנערך בתאריך 17 בדצמבר 2018:

95% ממקרי הירי בתוך אזורי מגורים, אתם שומעים? 95% מתוך מקרי הירי באזורי מגורים זה בחברה הערבית. ירי זה אומר נשק, הירי זה אומר שיש נשק. אם אותו הירי היה כלפי הציבור היהודי, היו מוצאים אותו. (ג'בארין, 2018).

[תמונתו של חבר הכנסת ד"ר יוסף ג'בארין משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי רדיומן. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

בתכנית התחקירים "שטח ההפקר", ששודרה בערוץ "כאן-11" בספטמבר 2017, הובא ראיון עם כמאל ריאן, בעבר ראש המועצה המקומית כפר ברא במשך 15 שנה, סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי, חבר בוועדת המעקב של ערביי ישראל ומייסד מרכז אמאן, העמותה למאבק באלימות בחברה הערבית. בנו של ריאן, נרצח בשנת 2009 בירי מרכב חולף ומאז הוא פעיל מרכזי במאבק באלימות.

בכל יישוב, כמעט, יש תחנה ויש אנשים שידועים לכולם, אלה סוחרים בנשק. אם אני יודע, איך המשטרה לא יודעת? איך המודיעין לא יודע? (נחנסון, 2017)

 ריאן הביע עמדה דומה גם בדיון שנערך בועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת במסגרת ישיבה מיוחדת לאחר רצח מנהל בית ספר בטייבה בחודש אוגוסט 2014:

אני עוסק בעניין הזה כמה שנים, אם המדינה לא תראה בעניין הנשק וברציחות בחברה הערבית בעיה לאומית היא לא תפתור את הבעיה. אותו דבר, אם המנהיגות הערבית, כאשר יש 93.1% מהאזרחים הערבים, כששואלים אותם מה מטריד אתכם, לפני הבית ולפני המשכורת זה הביטחון האישי, גם אם המנהיגות הערבית לא תראה בעניין הזה בעיה לאומית, גם לא יפתור את הבעיה. זו בעיה לאומית, גם למדינה וגם למנהיגות הערבית. (ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, 2014)

באותו דיון הוסיף חבר הכנסת אחמד טיבי:

אמרנו כבר כמה וכמה פעמים שהנשק שנמצא כאן מחייב טיפול משטרתי, מחייב לאסוף אותו, ועדת המעקב קראה, חברי הכנסת, חלון הזדמנויות כזה עוד לא היה, אפילו השר לביטחון פנים אמר שהנהגת הציבור הערבי קוראת 'תבואו לאסוף את הנשק'. זה נשק שהורג אותנו. אם מישהו היה חושב שהנשק הזה מופנה נגד מה שקרוי ביטחון המדינה דקה הוא לא היה נשאר. בכפר כנא ירו על חייל פעם, לפני כמה שנים, תוך 48 שעות אספו מאות כלי נשק מכפר כנא. אז מה, כל יישוב צריך לירות על חייל כדי שתאספו את הנשק? לא זו הדרך. לכן הזעם הוא רב ואנחנו עדיין בתקופה של הלם. גם מוסטפא, גם אבו ג'יהאד, גם עמיד הבן, גם אמיר, האישה, הבנות, כל טייבה. כל טייבה וכל הציבור הערבי רוצים אולי להקל בכאב, למצוא את הרוצח.

[תמונתו של אחמד טיבי משמאל הועלתה על ידו לויקיפדיה. Copyrighted free use]

אמירות אלה הן מדגם חלקי בלבד המשקף את עמדת הנהגת החברה הערבית ואת עמדת רוב הציבור הערבי בישראל. אין כל ספק שמדובר בבעיה קשה וכואבת שפוגעת באופן חמור בביטחון האישי של האזרח הערבי ומשפיעה לרעה על האמון שהוא רוחש למדינה ולמוסדותיה. רובו של הציבור הערבי מצדד בפעולה נחושה לצמצום היקף התופעה.

מקורות והעשרה

         

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *