[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי PublicDomainPictures לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

טביעת נעל היא צורה דו-ממדית (ולעתים, תלת ממדית), המושארת על גבי משטח בעקבות דריכת נעל. טביעות נעליים משמשות בזיהוי פלילי לאיתור חשודים והוכחת הימצאותם באתר פשע.

סוגיית טביעת הנעל תעמוד במרכז משפטו של כפיר עטיה, החשוד ברציחתו של דוד אגייב (72) - חלפן כספים מנתניה. גופתו של אגייב נמצאה באוגוסט 2019, מדממת, בכניסה לבניין מגורים בשדרות בנימין בעיר. חוקרי משטרה שהגיעו למקום גילו שהוא נדקר בפלג גופו העליון וכי מצבו אנוש. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מפצעיו (ראו הכתבה למטה) (גליקמן, 2019).

יומיים לאחר מכן נעצר עטיה (36) בנמל תל־אביב בחשד לרצח אגייב. הוא נלקח לחקירה ובמהלכה הכחיש כל מעורבות ברצח וטען לחפותו המלאה. במרכז הראיות טביעת נעל בזירה, שנמצאה ע"י אנשי המעבדה הפלילית, זהה לחלוטין לנעל שאותה נעל עטיה בעת שנעצר (גליקמן, 2019)

[לכתבתו של גליקמן בידיעות אחרונות, לחצו כאן]

מה משקלה של עדות מומחה משטרתי על התאמה בין נעל לטביעת נעל?

עד היום לא גדול...

בעוד שקיימת הסכמה לגבי היעילות של טביעות נעל לזיהוי סוג הנעל והמידה שלה, הדעות חלוקות לגבי המהימנות של זיהוי חד משמעי של טביעת נעל כמגיעה מנעל מסוימת. מאחר והטביעות הן לרוב מטושטשות וקשות לקריאה וזיהוי. לעיתים ניתן לזהות מטביעת נעל את סוג הנעל. אחד המקרים המפורסמים היה זה של רצח גרושתו של או. ג'יי. סימפסון (ראו ציור משמאל) בו טביעת נעל בזירה זוהתה כשייכת לסוג מסוים ודי נדיר.

[תמונת הדיוקן של או ג'יי סימפסון משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי lostastic לאתר flickr]

במקרים רבים מנסים חוקרי משטרה, לא רק לזהות מטביעת נעל את סוג הנעל והמידה; אלא גם למצוא התאמה בין טביעת נעל לבין נעל ספציפית של חשוד.

הדעות חלוקות לגבי הדיוק של זיהויים אלו. בדצמבר 2013 קבע בית המשפט העליון של ישראל (בע"פ 1620/10 מצגורה) שהמשקל הראייתי של עדות על התאמה בין נעל לטביעת נעל הוא אפסי, משום שאין גוף מידע סטטיסטי המגבה את הטענות על מידת התאמה.

בפס"ד השופט ניל הנדל עמד על הצורך לבחון האם ראיה מסוימת היא ראיה מדעית כאמור בסעיף 20 לפקודת הראיות, באופן המאפשר לקבלה חרף האיסור על קבלת עדות סברה.

[תמונתו של השופט הנדל משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

לדבריו, אף אם תסווג חוות הדעת בעניין השוואת טביעות נעל ככזו העוסקת בשאלה שבידיעה מקצועית ולא בשאלה שבמדע, עדיין יהא מקום להכריע האם מסקנות המומחה מהימנות והאם ניתן להישען עליהן.

לשיטתו, "על בית המשפט לשמש כשומר סף, ולבחון בעין ביקורתית כל ראיה מדעית חדשה המבקשת להיכנס בשערי המשפט הפלילי" (פיסקה 14 לפסק הדין). עוד הודגש כי התביעה אינה נדרשת להוכיח בכל פעם מחדש כי ראיה מדעית שכבר הוכרה כראיה קבילה היא אכן קבילה, אך ניתן לנסות ולהעמיד למבחן מחודש את תוקפה של הראיה.

השופט הנדל הציע מבחן כללי לבחינת ראיה מדעית השנויה במחלוקת, המתבסס על אמות המידה שהתגבשו בפסיקה ואשר נחלק למבחן פנימי ולמבחן חיצוני. במבחן הפנימי נבחנת הראיה על פי תוכנה, תוך התייחסות לשיטה בה עשה שימוש המומחה ולהשלכות של קבלת הראיה. המבחן החיצוני בודק האם תוכנה של חוות הדעת נתמך על ידי עולם המדע ומהי עמדת בתי המשפט בנדון.

לדברי השופט הנדל, בישראל, עוד מאז שנת 1956 נחשבות טביעות נעל לראיות מדעיות קבילות. היות שהראיה התקבלה בעבר, הובהר כי הנטל עובר לסנגוריה המתנגדת לקבילותה במקרה דנא, אך צוין כי עדיין על התביעה להוכיח את האשמה והראיות "ככלל מעבר לכל ספק סביר" (פיסקה 20 לפסק הדין).

לאחר שיישם את המבחן שהוצע לגבי טביעות נעל, מצא בית המשפט כי קיים קושי לא מבוטל בתהליך קביעת ההתאמה בין הטביעות. במישור "המבחן הפנימי", נקבע כי אין אחידות בסולם המשמש לתיאור מידת ההתאמה בין הטביעות הנבדקות, דבר המקשה על הבנת משמעות ההשוואה. בנוסף, צוין כי לא ניתן ללמוד מהסולם מהי ההסתברות כי הנעל הנדונה אכן הטביעה את העקבה שנמצאה ומה שכיחותה, וכן חסרה אמת מידה למעבר בין הדרגות השונות בסולם. בית המשפט הבהיר כי גם אם היה מקבל באופן מלא את תוקפה המדעי של הראיה ואת מסקנות המומחה, הרי שמדובר בראיה נסיבתית חלשה שהשלכותיה מוגבלות. זאת, אף במקרי הקיצון שבהם נמצא כי "זאת הנעל" מצד אחד, או כי "לא זאת הנעל" מצד שני, שכן נעליים, בשונה מטביעת אצבע או DNA למשל, ניתן להסיר ולהחליף בקלות.

המדינה טענה כי אין כל פסול בהשוואת טביעות נעל וכי שיטות העבודה בתחום זה בישראל מקובלות על בתי המשפט והקהילה המדעית. לדעתה, המבחנים שנקבעו בפסק הדין לקבילותה ומשקלה של ראיה מדעית אינם מתאימים למדע הפורנזי של השוואת סימנים, ובכלל זה להשוואת טביעות נעל. היא טוענת כי לא היה מקום להתייחס לראיה זו כאל ראיה "מדעית", אלא יש לראות בה כעניין שבידיעה מקצועית של מומחה המז"פ. לדעת המדינה, דרישת נתונים כמותיים או שיעור טעות מדויק מתאימה לראיות שבית המשפט אינו יכול לבחון בעצמו, דוגמת DNA או מד מהירות לייזר (ממל"ז), אך לא לראיות מתחום השוואת הסימנים ולהשוואת טביעות נעל.

[מקור התמונה: משטרת ישראל]

ראיות אלה יכולות וצריכות, לטעמה, להיבחן באופן בלתי אמצעי על ידי בית המשפט. לדבריה, "את הדמיון בין הנעל בתיק זה לעקבות שנמצאו, יכול גם ההדיוט לראות". המדינה מדגישה כי טביעות נעל פועלות ככל ראיה נסיבתית אחרת. לטענתה, כשמדובר בראיות נסיבתיות, לרוב לא ניתן לכמת מספרית את הצמצום במספר החשודים האפשרי בעקבות קבלת הראיה. במקרה של השוואת טביעות נעל, ככל שיש יותר התאמה בין הטביעות הנבדקות כך יצומצם מספר החשודים, ומידת הצמצום תלויה בחוות דעתו של המומחה ובראיות נוספות.

בית המשפט כאמור, לא קיבל עמדה זו !!!

באופן כללי, מהפכת המידע הפוקדת אותנו מתבטאת בהתפתחויות מדעיות המשאירות את המשפט מאחור. במאה העשרים חלו גילויים מדעיים מרחיקי לכת אשר יש בהם כדי להשפיע על עולם המשפט.

ההתמודדות עם חידושי המדע הולידו מחלוקות בקרב הקהילייה המשפטית בארץ ובעולם בדבר משקלם וקבילותם של הראיות המדעיות לסוגיהן השונים.

לפני כעשר שנים חל שינוי מהפכני במשפט האמריקאי כאשר בית המשפט העליון האמריקאי קבע את הלכת דאוברט הלכה אשר שינתה את מבחני הקבילות ומשקל הראיה המדעית המוגשת לבית המשפט, עד לפס"ד בעניין דאוברט, ההלכה האמריקאית היתה הלכת FRYE מ- 1922, שבה נקבע שתזה מדעית קבילה כראיה אם העד המומחה בתחום שכנע את ביהמ"ש שהשיטה שהוא השתמש בה היא שיטה מקובלת ועומדת במבחן ההכרה הכללית של הקהילה המדעית, ברגע שהוא שכנע את ביהמ"ש, בזה הוא למעשה סיים את תפקידו וביהמ"ש לא נכנס לתוך הבדיקה עצמה ולא בודק את המסקנות המשפטיות שנקבעו ע"י המומחה.

גישה זו החזיקה הרבה שנים עד שבשנת 1993 נקבעה הלכת דאוברט שהפכה את הלכת FRYE בת ה-70 שנה, וחוללה שינוי בחשיבה האמריקאית בנושאי קבילות, משקל ומהימנות של ראיות מדעיות במשפט; בכך שקבעה כי על ביהמ"ש להיכנס לבירור איך נעשתה הבדיקה ועל מה הושתתו מסקנותיה ויותר ביהמ"ש אינו עומד כצופה מבחוץ הבודק את עמדת הקהילייה המדעית לגבי הראיה המדעית ומחובתו של ביהמ"ש לבחון את הדברים ע"פ מבחנים משפטיים עצמאיים.

לשם כך נקבעה רשימה של ארבע אמות מידה לקבילות תזה או שיטה מדעית מקצועית כדלקמן:

1. האם התאוריה או התיזה המדעית נבדקה באופן מדעי והאם ניתן להפריכה.
2. האם התיזה המדעית עמדה בביקורת עמיתים ופרסום מדעי.
3. מידת יציבות המחקר עליו מושתתת התיזה ומידת ההסתברות לטעות.
4. ההכרה הכללית של התזה המדעית בקרב הקהילייה המדעית העוסקת בנושא.

הלכת דאוברט החמירה במבחנים הפנימיים של משקל ומהימנות הראיה המדעית ע"י הטלת תפקיד על בית המשפט להיות מעין "שומר הסף" על הערכאה הדיונית, אין זה אומר כי על בית המשפט להפוך למדען חובב אך עליו להשתמש בכושר ביקורת מדעי ע"פ אמות המידה דלעיל ולהחליט האם העדות המדעית קבילה וניתן להביאה בפני חבר המושבעים, שיקול הדעת של הערכאה הדיונית כשומר הסף לקבילות ראיות מדעיות הורחב לכל שלב של עדות המומחה לרבות בחינת העובדות עליהן הסתמך, שיטות המחקר אותן בחר וניתוח הקשר בין העובדות והמסקנות בחוות הדעת.

לסיכום ניתן לומר שבית המשפט האמריקאי יוצא מגישתו השמרנית והפשוטה אשר מקבלת את דעת המומחין ללא עוררין, אלא חוקר ובודק לעומקם של דברים את הראיות המדעיות המובאות לפניו. בית המשפט בישראל לא קיבל באופן רשמי את הלכת דאוברט, אך בפועל עושה בה שימוש לא מעט.

ההלכה הנוהגת שבאה לידי ביטוי בהלכת מצגורה (ע"פ 1620/10) ובהלכת זדורוב (ע"פ 7939/10) הציבה מבחני תיקוף לראיות מדעיות על יסוד הלכת דאוברט האמריקאית שעל פיהם נבחנת מידת ביסוסה האמפירי של השיטה המדעית, בדגש על משקל הראיה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MichaelGaida לאתר Pixabay]

השגות על קבילות עדות המומחה המשטרתי

נתיב המילוט בטענה - לזכות הקבילות של עדות מומחה משטרתי - היא הטענה שיש להתייחס לעדות המומחה כעדות המבוססת על הניסיון המעשי, כמו עדות מכונאי לגבי תקלה במכונית, סנדלר לגבי תיקון סוליית נעל, פסיכולוג לגבי תופעת הזיכרונות המודחקים וסיפורי נפגעות מין, עדות בעל עסקים על נוהג עסקי וכן הלאה...ולפטור את ה"מומחים" מעמידה במבחנים אובייקטיביים ולהסתפק בבחינה מרוככת.

הטענה היא שראיה מדעית מתאימה למבחנים "קשיחים" המבוססים על ניסוי ואימות ולא למדעים "רכים" המבוססים על ניסיון אישי וידע המועבר מפה לאוזן. בעצם מבקשים להחזיר את דיני הראיות ומעמד עדות המומחה עשרות שנים לאחור. לשאלה מי ראוי להיקרא מומחה?, מהיא מומחיות בנושא מסויים, שינוי החריג לקבלת "עדות סברה" ועוד.

הכלל הוא שאין לקבל כראיה "עדות סברה": העד מעיד בבית המשפט על עובדות שקלט בחושיו, ולא על מסקנות - או: "סברות" - שהסיק מאותן עובדות. הטעם לכך נעוץ במהותו של העד. דרכו ניתן ללמוד על עובדות - הוא ראה או היא שמעה, בניגוד לבית המשפט שלא היה בזמן ובמקום האירוע. אולם בכל הנוגע לסברה, דהיינו: העלאת הסבר, פרשנות או מסקנה מן העובדות - אין יתרון יחסי לעד על פני אדם אחר.

לכלל זה נקבע חריג של עדות מומחה. לפי סעיף 20 לפקודת הראיות, "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית". כעולה מנוסח הפקודה, אחד מן המצבים שבהם ניתן לקבל כראיה עדות מומחה הוא "שאלה שבמדע". מכאן נובע הצורך לבחון האם ראיה קונקרטית היא אכן ראיה מדעית, באופן שיאפשר לקבל אותה חרף הכלל האוסר על עדות סברה. השופט עמית בטוח ביכולתו של השופט להעריך את הראיה בעצמו ולקבל הכרעה מדוייקת, הוגנת וצודקת – לעניות דעתי הוא טועה.

אסור לבית המשפט לקבל ראיה כאשר הוא אינו יכול לקיים הליך מובנה לבחינת מהימנותה והוא חסר יכולת ממשית לתת משקל לעדות המומחה המשטרתי המקצועי. יש סכנה להפעלת כוח שרירותית, כי סמכות ההכרעה בשאלות עובדתיות מואצלת בפועל למומחה המשטרתי, אין לנאשם יכולת אמיתית להתגונן ביעילות כנגד טענת העד המומחה וההגינות נפגעת. הניסיון מלמד כי הסתמכות יתר של השופט על ראיות לא בדוקות ושלא ניתנות לבחינה מדעית יוצרת סיכון להטעייה ולהרשעות שווא.

הגישה של הפרקליטות פותחת, לטעמי, פתח בעייתי לקבלת ראיות פסידו-מדעיות שעצם החשיפה לתוכנן עלול להטעות את בית המשפט, לייצר דעה קדומה ולגרום לעיוות דין, משום שיקשה על בית המשפט להתעלם מהשפעותיהן המזיקות אף אם יוחלט בסופו של דבר לייחס להן משקל אפסי.

השפעתן נובעת מהנטייה הלא מודעת לייחס לראיה זו משקל יתר בשל הצגתה בידי מומחה והשימוש בתואר "מדעי", שמתגברת בהחלטה במצבי עמימות ובהפעלת שיקול דעת יחסי ולא מוחלט, כגון החלטה בשאלת משקל הראיה לעומת החלטה בשאלת קבילותה.

כמו כן אטען שאין כל תועלת בקבלת ראיה פסידו-מדעית במשפט, משום שאין היא מכילה כל מידע, ומשום שלא ראוי להשתמש בה ככלי היסקי במשפט כשאין בכוחה לספק הסבר מבוסס ומדויק לתופעות טבע נצפות. הראיה המדעית היא כלי הסקי בלבד לפרשנות של עובדות במשפט ואסור לתת במה לניסיון מקצועי של מומחה משטרתי המעיד תחת אצטלה של מומחה משפטי.

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• איתן גליקמן (2019), הנעל שהפלילה את החשוד ברצח, ידיעות אחרונות, 1/9/19.