גדעון שניר: מה השתנה במפלגה הדמוקרטית?

[בתמונה: נראה כאילו ארגוני השמאל חברו יחדיו להילחם באויב גרוע ביותר היום מבחינתם... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי katy-sandvoss לאתר Pixabay]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

לאחרונה, אולי יותר מתמיד אנו עדים לגילויי השנאה יוצאי הדופן המופנים כלפי דונלד טרמפ ובנימין נתניהו כאחד. מעניינת התופעה מדוע זכו שני האישים הללו גם שיחברו ביניהם וגם שישנאו אותם באותה נשימה, מה מקורה ומי עומד מאחוריה.

הסיסמה "רק לא ביבי" בישראל דומה להתגייסות בארה"ב לפעול להדחתו של טראמפ בארה"ב, כפי שנשמעה בימים האחרונים מצד נציגי המפלגה הדמוקרטית בקונגרס ובעיתונות המובילה כמו ה ניו יורק-טיימס.

נראה כאילו ארגוני השמאל חברו יחדיו להילחם באויב גרוע ביותר היום מבחינתם. האחיזה שקנה השמאל העולמי במוסדות השלטון, בחוגי האקדמיה והתקשורת - בעיקר במערב אירופה ובארה"ב - היא איתנה מאי פעם, ואולי אף מתגברת, חרף הטרור האסלאמי, וגלי ההגירה המציפים אותם. שמבחינה הגיונית היו אמורים דווקא לשכך את התופעה.

[בתמונה: שנאה יוצאת דופן... פוסטר שהופיע ברשתות החברתיות. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]]

איך זה - שגם לאחר אל קעידה הרדיקלית, דאעש הרצחנית, מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, ומאבקי איראן במדינות המפרץ הפרסי - עדיין ממשיכים ללמד באקדמיה בארצות המערב, שישראל היא היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולמי, האיום הגדול ביותר לעולם החופשי; ונחמתה היחידה של ישראל הם האוונגליסטים הנוצרים בארה"ב, טראמפ, מדינות מזרח אירופה, ומדינות איים קטנות באוקיינוס השקט? האם יש משהו שאנחנו לא מבינים? שאנחנו לא מסבירים מספיק טוב? או שיש משהו דפוק במחשבת התרבות המערבית?

המחשבה (או אולי התקווה) שהשמאל באירופה למד את לקחי מלחמת העולם השנייה ונטש במשהו או לפחות הסתייג – נראה שעדיין רובו שבוי בקסמי אסכולת קאנט (זוכרים את נוויל צ'מברלין?) לפיה ריצוי התוקפן היא המתכונת לכינון שלום. והיום הוא מאמץ את פילוסופיית הרב-תרבותיות, כדי להכיל את גלי ההגירה המוסלמית המציפים את היבשת, ומעוור עצמו לדעת מפני חורבנה הצפוי של התרבות האירופאית המערבית, כפי שאנו מכירים אותה היום. יתכן וזו תפיסת העולם העכשווית של "כאן ועכשיו" דחיית הדילמות, הקונפליקטים והטרור, והעברתם לכתפי הדור הבא (אובמה: רק "לא במשמרת שלי"...), המסביר את אי המוכנות להתמודד עם האיום הגרעיני האיראני למשל; או שמא, יש המאמינים באמת שהיבשת הזקנה זקוקה ל"עירוי דם דחוף", וההגירה הזו היא הדבר הכי טוב שקרה לאירופה...

[בתמונה: ריצוי התוקפן היא המתכונת לכינון שלום... נוויל צ'מברליין מנפנף בהכרזה האנגלו-גרמנית לקהל מריע ב-30 בספטמבר 1938. 'הבאתי שלום בזמננו'... התמונה היא נחלת הכלל]  

[בתמונה: ריצוי התוקפן היא המתכונת לכינון שלום... נוויל צ'מברליין מנפנף בהכרזה האנגלו-גרמנית לקהל מריע ב-30 בספטמבר 1938. 'הבאתי שלום בזמננו'... התמונה היא נחלת הכלל]

אבל מה קרה בארצות הברית?

על כך ניסה להשיב המחזאי והבמאי המוערך דויד מאמט בריאיון עם רונן טל ("ידיעות אחרונות" 23 אוגוסט) שחלק איתו תובנות, לגבי המצב העכשווי בארה"ב.

ממאט עצמו - שגדל והתחנך בסביבה ליברלית, הסתופף בחוגי השמאל של הוליווד, והיה לאחד מנושאי הדגל במאבק לשוויון השחורים - שינה עם הזמן את דעותיו, כשפרסם את סיפרו 'הידע הסודי: על פירוקה של התרבות האמריקנית' (2011; ראו תמונת הכריכה משמאל), בו תקף את מערכת הערכים והאמונות של השמאל, שמאז 'סימן' אותו...

מבחינתו, "שונאי טרמפ הם כמו חברים בכת שעברו שטיפת  מוח"; והוא מוסיף: יש המון פחד בשמאל. אנשים מפחדים לאתגר את התרבות השלטת, מפחדים להגיד שיש רעיונות טובים בתנועה השמרנית, מפחדים להודות שאמריקה היא לא מדינה פושעת, שטרמפ עושה עבודה טובה, מחשש יאבדו את העבודה שלהם. את החברים שלהם, את המשפחה שלהם. מפחדים להביע דעות  מסוימות מחשש שהן יתפסו כריאקציונריות מדי וייתקלו בבוז. בשל דעותיו, כבר איבד חברים רבים, והניו-יורק טיימס קטל את ההצגה שלו עוד לפני שהיא עלתה...

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של David Mamet, בשם: The Secret Knowledge: On the Dismantling of American Culture, שראה אור בשנת 2012. אנו מאמינים שאנו עושים בו שימוש הוגן] 

"בביקורת השמאל נגד טרמפ אתה מגלה שם רק שנאה טהורה. הם אף פעם לא מדברים על מה שהוא עשה או לא עשה. אין בזה שום דבר רציונלי, זה כמו דת. זה מזכיר תקופות בהיסטוריה בהן האשימו את היהודים בכול הבעיות, זו אותה מידה של חוסר רציונליות. כול אלה המתעבים אותו מזכירים לי ילד קטן שלקחו לו את הצעצוע. מה ילד כזה יגיד? שזה לא פייר, ברור שזה לא פייר, כול העולם הוא לא פייר"

השמאל כואב על כך, שנילקח ממנו השלטון המסורתי; וכאשר הוא מתקשה להתמודד עם שינוי המגמה בציבור- הוא מפנה את חיציו וביקורתו לגופו של האיש ולא למעשיו. הבעיה היא שבמקרה שלנו, שני המנהיגים מספקים מספיק סיבות לתקוף אותם אישית, באופן שפוגע בעשייה החשובה שלהם למען מדינותיהם.

במסגרת המהפך התודעתי והאידאולוגי, ממאט הוא היום ציוני נלהב מעריץ את ישראל. הערבים לדבריו הם האחראים הבלעדיים להתמשכות מצב המלחמה עם ישראל (הם היו רוצים להרוג את כולם - כתב ב'הידע הסודי');  ומבקריה של המדינה היהודית נגועים באנטישמיות (הוא אינו מציע פתרונות  בראיון זה).

ארה"ב נמצאת גם היא תחת מתקפת הגירה מסיבית (יחסית); ומעניינת התופעה, שחלק גדול מאד בציבור תומך בה, נגד עמדתו של טראמפ, שיש לשלוט ולפקח על מימדי ההגירה.

[בתמונה: "בביקורת השמאל נגד טרמפ אתה מגלה שם רק שנאה טהורה...". תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי SpiritBunny לאתר Pixabay]

האם תופעת הגלובליזציה היא ההסבר לכול?

הגלובליזציה היא קודם כול אידאולוגיה. תפיסת עולם ליברלית המקדמת אוניברסליות, מוחקת גבולות, מגבלות, סמלים וייחודיות תרבותית - ומקדמת שוויון לכול. לכן, היא קוסמת לחוגים רחבים בחברה האנושית; ונחשבת לקפיצת מדרגה במחשבה ובעשייה האנושית, שלא היה כדוגמתה מאז העידן שלאחר הגילויים הגאוגרפיים הגדולים של המאה ה- 15. כאן נוצרת חברה אנושית חדשה, קוסמופוליטית, המתבטא גם ברצון והשאיפה של תת חברות, להשתחרר מכבלי מוסדות מיושנים של "מדינה"; ולהשיג אוטונומיה מלאה באמצעות מלחמות, מאבקי שחרור ועצמאות לרוב.

תחת תפיסת עולם זו, ישראל יכולה להיחשב "קוץ בתחת" בהתעקשותה לשמר מסורת ארכאית מיושנת בת אלפי שנים, שאולי פג תוקפה נוכח 'האופטימיות' שיש מי שמייחס ל "אביב הערבי".

יש בזה כדי להסביר את השנאה וריבוי גילויי האנטישמיות לרמה שלא הייתה כמותה מאז גרמניה הנאצית - ולא משנה עד כמה ישראל תאחז בקרנות מזבח הצדק.

ישראל ממשיכה להתעקש לחיות, מסרבת להיעלם, וככול שרבים זוכי פרסי נובל שלה - כך גוברת שנאתו של השמאל הליברלי הגלובלי ליצור הזה, המסרב להתפגר, ומקלקל את החזון של 'מדינת כול אזרחיה'.

השמאל של היום אינו קונה את "התנגשות הציווילזציות" של סמואל הנטינגטון; ומעדיף את "קץ  ההיסטוריה" של פרנסיס פוקוימה (ראו תמונת כריכה משמאל) זה הרבה יותר קל, כמו פסטיבל הפרחים של וודסטוק, מאמין שניתן לעשות קיצור דרך היום, ולא לעבור דרכו מחר.

[בתמונה משמאל: כריכת הגירסה העברית של ספרו של פרנסיס פוקוימה, 'קץ ההיסטוריה. האדם האחרון', שראה אור בשנת 1993, בהוצאת אור עם. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

טראמפ ונתניהו מייצגים תפיסת עולם שמרנית, רפובליקנית, שמבחינת השמאל זה עולם שאבד עליו הכלח. הם מכשול לקדמה ליברלית.

ארצות הברית הגדולה יכולה אולי להתמודד עם המצב. אבל ישראל?

2 thoughts on “גדעון שניר: מה השתנה במפלגה הדמוקרטית?

  1. אתה מחזק את קו המחשבה שניסיתי לפתח כאן. ועדיין אנו תוהים מה גורם לשינוי תנועת המטוטלת. האם זה מישום נגעי הקפיטליזם החזירי ואי השוויון ההולך וגדל בעולם המערבי?, תחושת היאוש שלא ניתן להתמודד מול העולם התאגידי הנצלני, התבעני, חסר החמלה? או שמא רק תנודת גל בסינוס החיים החוזר על עצמו כול תקופה כמו התחממות כדור הארץ… להכניס את הראש מתחת למים ולתת לגל לעבור מעל, ולחזור לצוף בבוא העת

  2. שובו של הקומוניזם והדיקטטורה של הפרולטריון ה "אינטלקטואלי"
    חשבנו שהדת הנוראה הזו של הקומוניזם שהביא במאה ה 20 לרציחתם של מעל ל 100 מליון אנשים ברוסיה וסין ולהשלטת שילטון של עוני וטירור על מליארדים.
    חשבנו שהקומוניזם הרצחני נעלם.
    זאת לאחר שניכשל בכל אשר עשה.
    כעת הקומוניזם מנסה לחזור בדרך של אינטלקטואליות חסרת אחריות.
    זו אותה גברת בלי שינוי אדרת.
    אנשים חסרי אחריות שיגרמו למלחמת עולם אטומית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.