רועי צזנה: הצד הבעייתי של 'פוליטיקת הזהויות'

רועי צזנה

המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון.

בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.

[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]

האתרים של ד"ר רועי צזנה   

*  *  *

אתמול הזמנתי את הקוראים בקיר שלי לנסות לכתוב משפט שאינו יכול להעליב איש; ואז, ניסיתי בכוח (ממש, ממש, ממש בכוח) להראות איך אפשר בכל זאת להיעלב מהמשפטים שנכתבו. מאז עלו תהיות למה בכלל עשיתי את ה- 'ניסוי' השטותי הזה...

אז הנה התשובה:

לפני מספר ימים כתבתי פוסט על המנגנון של פייסבוק, הקובע כי במידה ומתקבלות תלונות רבות על פוסט מסוים, הרי שהוא 'מועלם'. טענתי בפוסט כי זוהי מדיניות בעייתית של השתקת קולות, רק מכיוון שהם מעליבים (are offensive) אנשים מסוימים או קהילות מסוימות. ולא רק 'השתקת קולות', אלא העלמתם לחלוטין מהמרחב הציבורי. טענתי שאפילו פוסטים גזעניים (כן, אפילו אנטישמיים) צריכים להישאר, ויש לקיים ויכוח ודיון לגביהם, מכיוון שאם לא נעשה כן, הרי שהדעות האלו לא באמת ייעלמו. הן יישארו מתחת לפני השטח מבלי שיקבלו מענה ראוי, והאוחזים בדעות אלו יתכנסו בקבוצות סגורות משלהם, בהן רק יקצינו את עמדותיהם.

[למאמרו של ד"ר רועי צזנה: 'מזעיקים לעזרתנו את ‘האח הגדול’…', לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

בין המגיבים לפוסט היו כאלו שכתבו שפוסטים גזעניים (כמו, לפי הטענה, זה של נטע), אינם צריכים לקבל זכות השמעה. כפי שהתנסחה אחת המגיבות – "שמע, חופש הביטוי והכל, לא כשזה פוסט מזלזל גזעני ודוחה ברמת התנשאותו." לטעמי, דרך חשיבה זו בדיוק מובילה להעלמת דעות. כל אחד יכול לקטלג כתיבה של האחר כ- "מזלזלת", "גזענית" או "דוחה". בארצות הברית, שם מקובלת עתה במקומות רבים פוליטיקת הזהויות, נהוג להשתמש במונח – offensive – כמונח מטריה לדעות שלדעת הדובר יש להוקיע ולהוציא מהשיח המקובל.

בראייה היסטורית, קרה כאן משהו מעניין. בהתחלה דווקא הדתיים היו משתמשים במינוח הזה – I am offended, this is offensive – כדי להסביר מדוע הומוסקסואלים אינם רשאים להתחתן, או למה אסור ללמד על דתות אחרות. זה עבד זמן מה, עד שאתאיסטים כמו דוקינס והיצ'נס הסבירו להם יפה שמותר להם להיעלב, אבל העלבון שלהם אינו יכול להוות סיבה לכפייה של דרכיהם על אחרים.

אבל אז, הרימו קבוצות אחרות את לפיד ההיעלבות כדרך להתמודד עם דעות שאינן מוצאות חן בעיניהן. כיום, שיח ההיעלבות מקובל ברשתות החברתיות, מצד... ובכן, כולם. אתאיסטים, שמאלנים, ימנים, דתיים, שחורים, לבנים, הומוסקסואלים, פמיניסטיות, טבעונים, קרניבורים, מתנגדי חיסונים, תומכי חיסונים וכן הלאה.

שיח ההיעלבות משקף את התופעה הידועה בארצות הברית כפוליטיקת הזהויות (Identity Politics). במופעים הקיצוניים (ולצערנו גם הקולניים ביותר) של פוליטיקת הזהויות, הדוברים פוסלים באופן מיידי כל דעה שאינה מתאימה להם, בהסתמך על סממנים מסוימים של הכותב אותה:
  • שחורים נעלבים כשלבנים מביעים דעה בנוגע למצבם, מכיוון ש- "לבנים אינם יכולים להבין כמה קשה לשחורים" (אני מתייחס כאן למצב בארצות הברית).
  • נשים נעלבות כשגברים מביעים דעה בנושאי מגדר, מכיוון שגבר אינו יכול להבין כמה קשה לאשה – ולכן אין לו זכות להביע דעה.
  • ובמו עיניי ראיתי כיצד אפילו טיעונים מדעיים רציניים נפסלים על-ידי סטודנטים שחורים בארצות הברית, בטענה שמדובר במדע מערבי קולוניאליסטי; ולכן, אין מקום להעלות טיעונים אלו בקרב יוצאי אפריקה.

[למאמר: ‘פוליטיקה של זהויות’: אסטרטגיה של פירוק חברתי?, לחצו כאן]

(אדגיש שיש לי כמה חברים נפלאים שלא טורחים להיעלב יותר מדי מדעות שמובעות ברשת החברתית, אלא עושים פעילות חשובה כדי לסתור עמדות המבוססות על שקרים ועיוותי המציאות. אבל גם אם אתם אכן מסוג זה, בוודאי תודו שיש אנשים גם בקבוצה שלכם, שנוטים מיד לנקוט בגישת ה- I am offended לגבי דעות אחרות; ולדרוש מיד מכל מי שחושב אחרת, לבלום פיו ולנתץ מקלדתו.)

הפסיכולוג ג'ונתן היידט ועורך הדין גרג לוקיאנוף – שניהם דמוקרטים-ליברלים – כתבו בספרם האחרון "פינוק הנפש האמריקנית" (The Coddling of the American Mind; ראו תמונת כריכה משמאל) על הצדדים השליליים של פוליטיקת הזהויות.

[כריכת ספרם של Greg Lukianoff ו- Jonathan Haidt, "פינוק הנפש האמריקנית" (The Coddling of the American Mind: How Good Intentions and Bad Ideas Are Setting Up a Generation for Failure), שראה אור באנגלית, בספטמבר 2018. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה, שימוש הוגן]

 הם תיארו כיצד שיח ההיעלבות ופוליטיקת הזהויות מובילים לפיצול החברה האמריקנית, לדעיכה ביכולות הצדדים השונים להתדיין זה עם זה ולהגיע להבנות הדדיות, ואפילו למקרים של כפיית דעות מצד מיעוטים קולניים במיוחד.

אציין שכדרכו של היידט, הוא הצליח להסביר היטב מדוע פוליטיקת הזהויות מזיקה; אבל, התעלם כמעט לגמרי מהצדדים החיוביים שלה (כהקניית זכויות וקול לקבוצות שלא זכו בהם עד עתה). ולמרות זאת, חשוב לשפוך אור גם על הצדדים השליליים בשיח זה.

כאשר כל אדם, בכל קבוצה, יכול לפסול כל טיעון בשל מקורו ("לבנים אינם מבינים כמה קשה לשחורים, אז שתוק!" "גברים אינם מבינים כמה קשה לנשים, אז שתוק!" "הטרוסקסואלים אינם מבינים כמה קשה להומוסקסואלים, אז שתוק!"), לא יכול להתקיים דיון רציני בנוגע לטיעונים הללו. וכאשר כל משפט יכול להתפרש כמעליב רק בשל תכונות מולדות מסוימות של הכותב אותו, כל טיעון יכול להיפסל בקלות. המפלט היחיד שנשאר אז לאינדיבידואל, הוא להיצמד לקבוצת המיעוט ש- 'מגנה' עליך מדעות זרות.

כל עוד המדינה יכולה להחליט אלו דעות מקובלות או לא, המצב (פחות או יותר) תקין. דתיים קיצוניים יכולים לטעון שהומוסקסואליות מעליבה אותם, אבל במדינה דמוקרטית-ליברלית, אפשר לומר לדתיים בפשטות שזו הבעיה שלהם. זאת משום שיש למדינה הדמוקרטית עקרונות יסוד מסוימים, לפיהם אפשר לקבוע האם דעה מסוימת מסוכנת לפרט או לכלל, ובמקרה הצורך – להעמיד אנשים למשפט אם הם מסכנים אחרים בדעותיהם.

אבל מהם עקרונות היסוד של פייסבוק? שאלה טובה. לא לגמרי ברור.

מהם המנגנונים לפיהם בוחרת פייסבוק להשתיק אנשים מסוימים? גם כאן, לא לגמרי ברור. ידוע שפוסטים יכולים לעבור העלמה באמצעות התלוננות קולקטיבית. האם מעורב בכלל אדם בתהליך? אנחנו לא יודעים. ואם ישנה סמכות עליונה כלשהי שמחליטה מי יושתק ומי לא, כיצד היא נבחרה לתפקידה? מהן הבקרות שעליה? אנחנו פשוט לא יודעים.

בעולם בו חלק משמעותי מהשיח החברתי מנוהל על-ידי פייסבוק, ובו "שיח ההיעלבות" הפך כבר לנורמה המקובלת, מן הראוי שיהיו מנגנונים שקופים ומשוכללים הרבה יותר לחסימת דעות ואנשים. אם המנגנון ימשיך לתמוך ב- "היעלבות קולקטיבית" ובמשלוח מספר רב של תלונות לפייסבוק, אנו נקבל בוודאות השתקה וחסימת פיות משני צידי המתרס. הדתיים ישתיקו את ההומוסקסואלים שישתיקו את הדתיים שישתיקו את הפמיניסטיות שישתיקו את הגזענים הלבנים שישתיקו את השמאלנים שישתיקו את הדתיים, וחוזר חלילה. זו אינה הדרך לקיים שיח בחברה דמוקרטית.

טוב, זה היה פוסט ארוך. אני רוצה לסכם. פוליטיקת הזהויות בפייסבוק היא תופעה עם צדדים חיוביים ושליליים, אבל ברור שאפשר לנצל אותה לרעה כדי להשתיק אחרים. וכן – חשוב לא לפגוע ברגשות של אחרים, אבל חשוב גם לאפשר לכולם להתבטא כדי להבין אחד את השני ולהגיע להסכמות ולפשרות הדדיות. הפוסט על ההיעלבות היה קדימון לפוסט הנוכחי, ומכיוון שלפחות אדם אחד כתב ש- "פוסט העלבונות" גרם לו לחשוב כיצד ואיפה הוא פוגע באחרים בדבריו, ועד כמה ומתי אכפת לו – נראה לי שהפוסט עשה את שלו.

הערות, מקורות והעשרה

3 thoughts on “רועי צזנה: הצד הבעייתי של 'פוליטיקת הזהויות'

  1. Pingback: פנחס יחזקאלי: 'פוליטיקה של זהויות' - אסטרטגיה של פירוק חברתי? - ייצור ידע

  2. Pingback: רועי צזנה: מזעיקים לעזרתנו את 'האח הגדול'... - ייצור ידע

  3. Pingback: 'פוליטיקה של זהויות': אסטרטגיה של פירוק חברתי? - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *