[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי pixel2013, לאתר flickr]
[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 1 ביוני 2021
אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ועל רקע תוצאות מבצע 'שומר החומות'.
* * *
אני מבקש לפתוח בקלאוזביץ. זה רק טבעי, כי הוא באמת שם את המסד לפחות לתפיסה התאורטית המודרנית. כשהוא מדבר בספר הראשון על ההכרעה הוא מדבר בעצם על שלושה מרכיבים.
- הוא אומר: דבר ראשון הוא הרס היכולת: צריך להרוס את הצבא, כדי שלא תהיה לו יכולת.
- הדבר השני הוא כיבוש המדינה, כדי שהמדינה הזאת לא תוכל לארגן מחדש את הצבא.
- הדבר השלישי הוא הרס הרצון להלחם: כל זה לא יעזור אם יישאר הרצון להילחם, כי תמיד הרצון יוכל לייצר התנגדויות חדשות.
[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
לנו, לישראלים, מאוד קשה עם ההגדרה הזאת, ופרופ' גבריאל בן-דור מסביר זאת היטב. אין לנו סיכוי להשיג את הדבר השני, ובאופן אבסורדי כאילו דיאלקטי, אנחנו עובדים רק על הדבר השלישי, מבלי שאנחנו יכולים להשיג, לא את הרס הצבא בצד השני, ובוודאי לא את כיבוש המדינות בצד השני.
[למאמרו של פרופ גבריאל בן דור: עיונים וסוגיות בתורת ההכרעה של ישראל, לחצו כאן]
ככל שאנחנו מתקדמים עם ההיסטוריה, העניין הזה נהיה לנו יותר ברור. אם כי, אני חושב שבעניין של הרס הצבאות חל שינוי גדול לטובתנו, ואם מדברים על הכרעה במונחי מדינת-ישראל צריך לקחת אותו בחשבון. השינוי הזה הוא עובדה. אין יותר מעצמה שעומדת מאחורי אויבינו וב- 24 שעות שאחרי המלחמה תתחיל לספק להם צבא חדש. תזכרו מה קרה כמעט בכל מלחמות ישראל. כאשר יכולת הצבאות שסביבנו להיבנות מחדש לעבר המלחמה הבאה, אם באמת הצלחנו לפגוע בהם פגיעה אמתית (ואני מדבר על הפגיעה בחומר), קטנה בצורה משמעותית מאשר בעבר.
בסיבוב הקבוע הזה שבין הכרעה והרתעה, והדרך בה כל אחד עושה את החשבון שלו אם כדאי לו בכלל לצאת למלחמה, והאופן בו תוצאות המלחמה הנוכחית משפיעות על הסיכוי לצאת למלחמה הבאה - למרכיב הזה יש חשיבות גדולה מאד. קיבלתי דברים שנכתבו פה בשנת 1929 על-ידי ד"ר משה בילינסון (ראו תמונה משמאל) ואני אקריא לכם אותם. הוא כותב אותם בלב המאורעות של 1929, כאשר הם נמשכו ונמשכו ואנשים שאלו: עד מתי?
[תמונתו של ד"ר משה בילינסון נוצרה הועלתה לויקיפדיה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית, והיא נחלת הכלל] -
הוא כותב כך: "אך אם לא שישים יום ויותר, אלא פי כמה תימשך המערכה, אם בקרבנות נוספים, אם בחלק גדול של יצירתנו תעלה לנו, האם לא נעמוד בה? עד מתי כך שואלים, עד מתי?" והוא עונה, "עד שיישבר כוח האויב. ועד מתי נחייה בסכנת התקפות חדשות כך שואלים, עד מתי?" והוא עונה, "עד שכוחו של ישראל בארצו, יידון למפרע לתבוסה כל התקפת אויב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב בכל מחנות האויבים באשר הם שם ידע - אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו."
ואם אתם חושבים שהיה זה רק אצל אחד מעורכי "דבר", ד"ר בילינסון, אזי אתם טועים.
היה עוד יהודי, שמו זאב ז'בוטינסקי (ראו תמונה משמאל), שב - 1923 אמר: "דווקא משום שאינם אספסוף, אלא עם חי, רק כאשר לא נותרת לו התקווה להיפטר מאתנו, כאשר בקיר הברזל נסתמה אף הפרצה הצרה ביותר, רק אז מאבדות הקבוצות הקיצוניות את ההשפעה, וההשפעה עוברת אל הקבוצות המהוגנות…"
[תמונתו של זאב ז'בוטינסקי משמאל היא נחלת הכלל]
הרעיון הזה הוא רעיון קשה, משום שכמעט אף מדינה בעולם, לא מסתכלת כך על ההכרעה במובנה הצבאי. בהקשר לשאלת הא-סימטריה שתיאר פרופ' גבריאל בן דור אנו נוטים לסגל לעצמנו, כפתרון לבעיה, כוח עמידה יותר חזק.
השאלה שאליה התייחס ראש אג"ת לשעבר, אלוף שלמה ינאי, על היחס בין "כוח המחץ" ל"כוח העמידה", היא לדעתי שאלת השאלות של בנין הכוח הצבאי של מדינת-ישראל. בסופו של דבר, בכל מלחמה שבה אנחנו מנצחים נבנית התחושה האין סופית של אבדן הסיכוי לצד השני לנצח אותנו במלחמה. לכן, עלינו לשמר באופן קבוע את "כוח העמידה". איננו יכולים להוציא את כל העוצמה שלנו על "כוח המחץ". היחס בין "כוח העמידה" ל"כוח המחץ" תופס חלק ניכר בוויכוחים שמתנהלים, כי בחלק מהדברים שאנחנו היום הולכים אליהם, יש, בסופו של חשבון, יותר הדגשה של "כוח המחץ" ופחות תרומה ל"כוח העמידה". ומכיוון שאיני רואה אף מלחמה כמלחמה שתסיים את העימות - אין לנו את "אם כל המלחמות" - אנחנו צריכים להיזהר מאוד בהוצאת האנרגיה שלנו בכיוון שעיקרו הוא "מחץ", כשהוא מקטין את "כוח העמידה". ואיפוא מצוי האיזון הזה? צודק אלוף ינאי, הוא מאוד מאוד סובייקטיבי, ואי אפשר לומר עליו שום דבר חזק.
[למאמרו של האלוף במיל שלמה ינאי: דילמות בבניין הכוח במלחמה מוגבלת ובמלחמה גדולה, לחצו כאן]
אתן שתי דוגמאות:
האחת היא מלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים נסתיימה במה שנראה כהצלחה צבאית שלנו להפוך את השולחן ולהגיע 100 ק"מ מקהיר ו- 35 ק"מ מדמשק. היא נתפסה כאי הצלחה מדינית, משום שבסופו של דבר נסוגנו וכדומה. לדעתי, ההצלחה הצבאית שלנו ביום הכיפורים היא אחת מאבני הבניין החזקות ביותר בהבנה של חלק ממנהיגי העולם הערבי, והיום, מי שרוצה שומע את ההדים מצד המצרים אשר אומרים "No More War". בסופו של דבר, השפעת הדבר, אף על-פי שנראתה באותו זמן כתחילתה של קריסת תפיסת הביטחון הישראלית, תרמה להבנה של הערבים בדבר יכולתם או אי יכולתם באורח משמעותי.
[בתמונה: השלכותיה ארוכות הטווח של מלחמת יום כיפור...]
הדבר דומה גם לגבי מלחמת לבנון הראשונה. מלחמת לבנון נתפסת על ידנו ככישלון טוטאלי, משום שבסופו של דבר יצאנו משם וידינו על ראשינו. אבל, בתפיסת עולמו של אש"ף, ללכת למשא ומתן מתוך הבנה שאין סיכוי שיחזיר לעצמו את מה שחלם עליו כל שנות קיומו - להיות הטריגר של העולם הערבי למלחמה נגדנו - מלחמת לבנון הייתה קלף מכריע במאבק הזה בינינו לבינם. זה לא סיים את כל הדברים, או את כל המלחמות. המלחמות נבחנות בתוצאה המידית שלהן, בתוצאה של המשא ומתן המדיני בסופן, וגם בראייה היסטורית.
מלחמת וייטנאם כמקרה בוחן
אני מסתכל גם על מלחמת יום הכיפורים, וגם על מלחמת לבנון בראייה היסטורית. גם האמריקאים מתחילים להסתכל על מלחמת וייטנאם במבט ההיסטורי. יוצאים היום הספרים הראשונים שאומרים, כי המלחמה האמריקאית בוייטנאם הייתה הצלחה, לא כי הם ניצחו בשדה הקרב את הוייטקונג (שגם זה נכון, עד שצבא צפון קוריאה לא התערב, האמריקאים נצחו), אלא שזה הבהיר את יכולת הבלימה של העולם הקומוניסטי, כפי שנקבע בדוקטרינת טרומן. העולם הקומוניסטי הבין בוייטנאם שהאמריקאים לא יתנו לו, ואם הוא רוצה הוא יצטרך לשלם מחיר מאוד יקר. בדיעבד הסתבר שהוא לא היה מסוגל לשלם את המחיר הזה. כך שבסופו של דבר, בראיה היסטורית, מה הייתה התרומה לבלימה של מדינות המערב את העולם הקומוניסטי במלחמת ויטנאם על מחירה היקר? עד היום ניכר בחברה האמריקאית, שלמלחמת וייטנאם הייתה, כנראה, תרומה חשובה.
וחזרה אלינו...
דברים שנראים לנו כבעיה, בטווח הארוך נראים טוב יותר, ודברים הנראים כהישג בלתי רגיל משום תחושת הצלחה, בטווח היותר ארוך נראים כבעיה. שאלת ההכרעה קשורה, לפחות אצלנו, לכושר העמידה, משום שאין בידינו את "אם כל המלחמות", משום שאין לנו את היכולת לכבוש את שטחי האויב, משום שאין לנו את היכולת לעשות את מה שקוראים האמריקאים "מסע צלב" בנוסח מלחמת העולם השנייה, ומשום שהמלחמה מוכרעת בבונקר של המנהיג. אצלנו, כושר העמידה הוא בעל משמעות גדולה ביותר בכל מה שקשור להכרעה לטווחים ארוכים.
אבל דבר אחד אסור לנו לעשות. אסור לנו לחבר בין הצורך הזה לבין שאלת הניצחון בכל קרב בפני עצמו. זאת משום שאין זה תנאי מספיק לנצח בכל הקרבות הבודדים, אבל זהו תנאי הכרחי. משום שאנחנו קטנים, ובשל יחסי הכוחות בינינו ובין מדינות ערב, אסור לנו להפסיד גם בקרבות הטקטיים. שם הניצחון צריך להיות ברור וחד. החיבור בין השניים הוא, לדעתי, בשאלת השאלות של היחס בין ניצחון להכרעה.
יש שני אלמנטים שהתעלמת מהם שמתפתחים כיום במערב.
מצד אחד מתפתחת חוסר סבילות מסוכנת לאובדן חיי אדם. חוסר הרצון לאבד חיילים, יהיו אלו נערים צעירים או מילואימניקים שהם עצמם אבות לילדים קטנים, כובל את ידינו מלקיים מלחמות שאינן מלחמות קיומיות. במיוחד כאשר זהו צבא העם ולא צבא מקצועי.
הפן השני הוא הקבוצות הקיצוניות שבשבילן חוסר הצלחה מובהק בקרב או מאבק הינו ככישלון חרוץ וברור. אוזלת היד הריבונית מחזקת אותן והמסר שלהן הוא פשוט וקליט, גם אם מבחינה אסטרטגית משמעותו הרסנית – כל קרב צריך להביא להורדת האויב הנוכחי על ברכיו.
מדוע הרסנית? כי פגיעה שכזו בעזה או באש"פ תעצור כל התקדמות על העולם הערבי והמערבי מול איראן, למשל.
עם זאת, יש גם מחיר כבד לאובדן הריבונות המתמשך.