אודי מנור: "אסור שסיני יהיה דגם" – יגאל אלון על הסכם השלום עם מצרים…

[בתמונה: יגאל אלון במלחמת העצמאות... מקור התמונה אינו ידוע, והיא נחלת הכלל]

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.

המאמר הזה עוסק בהתנגדותו של יגאל אלון ז"ל להכם השלום שנחתם עם מצרים. הוא מבוסס על ראיון שערך דב גולדשטיין, מבכירי מעריב באותם ימים עם אלון, לפני 40 שנים.

[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

"אסור שסיני יהיה דגם" – לקראת הסכם שלום ישראלי-מצרי (מתוך ספרי 'יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית', עמ' 399-395)

ביודעו כי הסיכוי לשנות את רוע גזרת מנחם בגין (משמע, הסכם קמפ דויד בין ישראל למצרים) זעיר, מצד אחד; ולצד המאמצים לשנותה, מצד אחר,פעל אלון במגמה למנוע אפשרות "שסיני יהיה [כך] דגם" להסכמים עתידיים, ודרש שדברים ברוח זו ישולבו בהסכם השלום הישראלי-מצרי.[1]

ביולי 1978, במהלך דיון בלשכת מפלגת העבודה עוד לפני החתימה על ההסכמים, אמר אלון: "אילו היינו ממשלה היינו פועלים למען הסדרים כוללים, אבל גם למען הסדרי ביניים, ובוודאי בסיני, אני דרשתי גם ביהודה ושומרון, אבל בוודאי הסדרי ביניים בסיני."[2] הוא חזר על עמדה זו גם בציבור, כאשר הציע להסתפק ב"הסדר חלקי", שכחלק ממנו תיסוג ישראל עד לקו אל עריש-ראס מוחמד, ואילו מצרים תכריז בתמורה על "קץ מצב המלחמה".[3]

[בתמונה: מעמד החתימה על הסכמי קמפ דייוויד בבית הלבן, 17 בספטמבר 1978. התמונה היא נחלת הכלל]

דברים אלו הביאו את דב גולדשטיין, מבכירי "מעריב", לבקש מאלון ריאיון מקיף. על סמך הריאיון העריך גולדשטיין על דעת עצמו, כי אלון, "בניגוד לרבים וטובים איננו מאמין כי בשלב זה אפשר להשיג שלום מלא עם מצרים, אפילו תמורת ויתוריה המפליגים של ישראל". קריאת הריאיון איננה תומכת בפרשנות זו למרות ביקורתו החריפה של אלון על התנהלותה של ממשלת בגין.

עמדת אלון, המעדיפה תהליך מדיני על מצב מלחמה, הייתה מוכרת. בשלב זה  היה הוויכוח קונקרטי, ובלבו שתי דילמות:

  • האחת - מעמד ההסכם הישראלי-מצרי (לכשייחתם) ביחס להסכמים של מצרים עם מדינות אחרות;
  • השני – מעמדה של "תוכנית האוטונומיה" ביחס להסכם הישראלי-מצרי.

"והיה כי תפרוץ מלחמה," הסביר אלון, "בין מדינה ערבית כלשהי או צירוף של מדינות לבין ישראל – לפי מה תקבע מצרים מי פתח בה? איזה גורם חיצוני יפסוק? בית הדין הבין-לאומי בהאג? הסי-איי-אי האמריקני? או אולי משרד האנרגיה של ארצות הברית?" באופן דומה הוא הציג את האבסורד שבדרישה "בדבר קשר אופרטיבי, של תנאי ותלות בביצוע, בין הסכם השלום הישראלי-מצרי לבין כינון האוטונומיה". "מה יקרה," הפגיע אלון, "אם הצד הערבי לא ייתן ידו לכינון האוטונומיה, או יציג תנאים שישראל לא תוכל לקבלם? הלוא בכך מבקשת מצרים לשמור לה אופציה מפורשת להתחמק מן הנורמליזציה."

על שאלת גולדשטיין "מה הטעם לערער על הסכמי קמפ-דיוויד לאחר חתימתם ואישורם על ידי הממשלה והכנסת?", ענה אלון שיש "טעם" רב, כי "עוד נעמוד בניסיונות דומים, במישורים ובחזיתות אחרים, ואם לא נפיק את הלקחים ההכרחיים, חזקה שנחזור על המשגים הקריטיים." גולדשטיין לא הרפה ותהה אם אלון "מעריך שישראל ומצרים יחתמו על חוזה השלום". על כך ענה אלון: "הפיתוי לקבל את סיני בשלמותו הוא כה גדול, שקשה לשער שמצרים תוותר עליו," אך דווקא משום כך "על ישראל לעמוד לפחות על אותם ניסוחים וסידורי ביטחון שיכבידו על מצרים להתחמק מהתחייבויותיה". לא דובר בשאלה של "אמון במנהיג ערבי זה או אחר", שכן חוזי שלום אינם נחתמים בין אישים, אלא בין מדינות – והלוא קורה, שאפילו במדינה ערבית מנהיג נפטר בדרך טבעית."

[בתמונה משמאל: יגאל אלון. יש טעם רב לערער על הסכמי קמפ דויד. עוד נעמוד בניסיונות דומים, במישורים ובחזיתות אחרים, ואם לא נפיק את הלקחים ההכרחיים, חזקה שנחזור על המשגים הקריטיים... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff / Anefo קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

גולדשטיין הקשה שוב ושאל את אלון: "[האם] תצביע נגדו ותמליץ באוזני הנהגת מפלגתך לנהוג כמוך?" שוב נאלץ אלון לאכזב את גולדשטיין כשענה: "לא. אצביע בעד אישורו – בתנאי אחד: הכנסת תאסור על הממשלה לסטות מכללים ברורים ומחייבים [...] על מהות האוטונומיה.".במילים אחרות, אלון חשב שעלינו "לומר לעצמנו מה הם התנאים לכינון האוטונומיה". הוא מנה ארבעה: ניתוק ההסכם מכל הסכם אחר; שליטת ישראל בבקעה; ניהול עצמי של הפלסטינים באזורי ההתיישבות הצפופים; שיתוף פעולה בניהול הביטחון השוטף בין ישראל "למנהלת האוטונומיה".

הדמיון ל"תוכנית אלון" היה רב, וגולדשטיין שאל את אלון "ברחל בתו". אלון לא התבלבל, ואמר כי "עקרונית חייבתי אוטונומיה כזאת, בתנאים הרבה יותר טובים, לפני אחת-עשרה וחצי שנים במסגרת התכנית הקרויה על שמי. מר בגין שלל אותה אז מכול וכול, אבל כנראה שבתקופה קצרה עבר 'קורס מזורז למדיניות למבוגרים' ואף למד מן המציאות." על השאלה "מה יהיה אחרי חמש השנים של תקופת המעבר?" ענה אלון: "נתווכח. הערבים יתבעו ריבונות פלשתינאית. 'הליכוד' יתבע ריבונות ישראלית. 'המערך' ידרוש פשרה טריטוריאלית. הלוא כבר הוכח שאין לקבל את ההימור של בגין בנוסח 'לזכות בכול או להפסיד הכול'. עד היום הוא הצליח רק להוכיח שהוא יודע להפסיד הכול."[4]

[בתמונה משמאל: תכנית אלון. השטח הצבוע בכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל. השטח הצבוע בירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית. המפה הועלתה לויקיפדיה על ידי יוצרה: Tallicfan20, והיא נחלת הכלל]

גם שותפיו האסטרטגיים של מנחם בגין מנו סיבות לדאגה פן התהליך המדיני יגיע למבוי סתום. בתגובה על החלטת הממשלה "להבטיח למתנחלים של גרעין אלון מורה מקום להתיישבות קבע באזור שכם", דרש אלון לזמן את ראש הממשלה לדיון דחוף בנושא בוועדת החוץ והביטחון. החלטת הממשלה התקבלה יום לאחר שהמצרים הודיעו על רצונם לחדש את המשא ומתן המדיני, ואת הנזק במישור הזה הוסיף אלון לנזקי "גוש אמונים" ב"ערעור יסודות השלטון" ולהתרחקות נוספת מההיגיון "לפתח ולחזק את ההתיישבות באזורי הספר הבלתי מאוכלסים". את החלטת הממשלה הוא הגדיר במונחי "כניעה לגוש אמונים". אין ספק שאלון היה מרוצה מגיבוי שקיבל במהלכו הפרלמנטרי מצד ח"כ אמרי רון, חבר קיבוץ משמר העמק ואיש "הקיבוץ הארצי", ש"התריע כי 'גוש אמונים' קיבל פרס על הפרות סדר ופעולות בלתי חוקיות".[5]

סוף טוב, הרוב טוב. כפי שאלון העריך, המצרים העדיפו להמשיך בתהליך. לקראת החתימה על ההסכם במרס 1979 הציג בגין בוועדת החוץ והביטחון את ההצעות האמריקניות, ובהן העיקרון המדיני החשוב שאלון הצביע עליו: ניתוק ההתניה בין ההסכם המצרי-ישראלי לכל התחייבות מצרית אחרת כמו גם בינו לבין "הפרק הפלסטיני" ותכנית האוטונומיה.[6]

יומיים לאחר מכן הייתה לאלון הזדמנות לומר את הדברים גם לנשיא קרטר, שהתארח לארוחת צהריים בוועדת החוץ והביטחון. אלון לא החמיץ את ההזדמנות לומר לנשיא ארצות הברית שפתרון הבעיה הפלסטינית חייב להיות "בשילוב עם ירדן".[7] קרטר אחז בעמדות מנוגדות בתכלית, וניסיונותיו באמצעות שליחיו למזרח התיכון להכשיר את אש"ף כשותף למשא ומתן עלו בתוהו.[8]

עתה, משהסכם השלום עם מצרים היה למציאות, סבר אלון שיש מקום לדאגה מפני תוכנית האוטונומיה. בישיבת הלשכה שהתקיימה כשבוע לפני טקס החתימה על ההסכם הישראלי-מצרי אמר אלון כי "עם רעיון האוטונומיה כרעיון" הוא "שלם", שכן "אנחנו לא פעם הצענו אוטונומיה", אלא שההבדל היה במהותה של זו. אלון היה מודאג מהרעיון שהעלה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אליהו בן-אלישר (ראו תמונה משמאל), ולפיו האוטונומיה תהיה "פרסונלית ולא טריטוריאלית", וחזר על תפיסותיו המוכרות: "אילו אני חשבתי שאפשר להתקיים מבחינה ביטחונית בקווי ה-4 ביוני [...] הייתי מצביע בעד נסיגה טוטלית לקו הקודם. היות שאני בכל זאת מנסה לבחון מה התשתית המינימלית הגיאו-אסטרטגית של הגנת הארץ מול ההתפתחות הטכנולוגית-צבאית, אינני יכול לוותר על גבולות בני הגנה."

[בתמונה משמאל: אליהו בן אלישר: אוטונומיה פרסונלית... מקור התמונה: אתר הכנסת. צלם אינו מוזכר. אנו מאמינים שאנחנו עושים בה שימוש הוגן]

מכאן שעל האוטונומיה להיות "קולקטיבית, דמוקרטית, טריטוריאלית על בסיס של הסדר שתואם פחות או יותר את תפיסתנו על הפשרה הטריטוריאלית", ולהתבסס על "מנהיגים בעלי משקל ביהודה, שומרון ועזה", שכן ייתכן שהיא תימשך "חמש" ואפילו "15 שנים".[9] באותם ימים החלו קמות ברחבי הגדה "אגודות הכפרים" שזו בדיוק הייתה מטרתן: להוות גורם פלסטיני שיקדם מול ישראל תהליך מדיני במסגרת הסכמות קמפ-דיוויד. [10]

שבועיים לאחר מכן, וכבר לאחר טקס החתימה הרשמי, נשאל אלון על "עתידו של השלום". אלון הציע שלושה תסריטים:

הראשון הוא "האופטימי", ובו השלום מביא לשגשוג של ממש במצרים ו"לביעור העוני, החולי והבערות", כך ש"האינטרס המצרי הלאומי גובר על היצרים הפאן-איסלאמיים וההתחייבויות המצריות מחזיקות מעמד על אף האיומים והעיצומים מצד מדינות 'הסירוב' וההתעוררות האופוזיציונית מבית. השלום הופך מחוזה חתום לעובדת חיים". באשר למרכיב הפלסטיני, אלון העלה אפשרות שהפלסטינים עצמם לא ירצו לממש את האוטונומיה, ולכן לא דחה על הסף אפשרות ש"מצרים תרצה לאפשר כינונה של אוטונומיה ברצועת עזה בלבד, בלי להתנותה בעמדת אנשי יהודה ושומרון". במקרה כזה, "יש לעיין בהצעה במגמה חיובית", אך "בלי להקנות למצרים מעמד מדיני שם, אלא מרצון להקל עליה מול לחצים בין-ערביים".

התסריט השני היה קודר יותר. שלוש שנים מצרים מצליחה "להתעלם מחזית ה'סירוב' ומן הביקורת בעולם הערבי", כדי שישראל תשלים את פינוי סיני "מחיילים ומתיישבים". אלא שלאחר מכן "קיימת סכנה שממשלה מצרית בהרכב כזה או אחר תַתנה את המשך הנורמליזציה ביחסים בהתקדמות עשיית שלום עם מדינות ערביות נוספות ותתבע תרומה ישראלית מיוחדת לפתרון הבעייה הפלשתינאית". תסריט קודר זה התבסס על "התבטאויותיהם של מנהיגים מצרים מוסמכים, לרבות קטע מדברי סאדאת בוושינגטון במעמד חתימת חוזה השלום בעניין מזרח ירושלים ו'שחרור' השטחים". כל אלו עשויים לחזק את "ההתעלמות מעיקשותם של סוריה וירדן; מעקרותם המדינית של המנהיגים הפלשתינאים"; ומהחלטה 242, שקיבלה חיזוק ב"הסכמי קמפ-דיוויד", שהבטיחו לישראל את "הזכות להיערכות צה"ל מחדש בגדה המערבית ובעזה".

על פי התסריט השלישי ישראל נסוגה עד לקו אל-עריש-ראס-מוחמד, ואז מתברר שמצרים איננה מצליחה "להתמודד עם לחצי העולם הערבי" ולכן מחליטה "להשעות את תהליך הנורמליזציה" בידיעה ש"ישראל תוסיף לשלוט, ללא הגבלת זמן" על השטחים בסיני שנותרו בידיה, מפתחת רפיח ועד אופירה. "למותר להדגיש", ציין אלון, "שישראל מעוניינת בטיפוחו של השלום כתופעת קבע", גם לכשעצמו, אבל גם "כשלב ראשון לקראת משא ומתן עם מדינות ערביות אחרות" כמו ירדן, ש"אין לראות בעמדתה השלילית היום את תשובתה הסופית". אלון הבין ללבו של חוסיין, שכן "מה טעם יש לה לירדן להצטרף למשא ומתן לנוכח הדוקטרינה המוצהרת של מ' בגין על המעמד המפוקפק של האוטונומיה ושל קיום האופציה להחלת הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון ועזה, שלא לדבר על תוכנית ההתנחלות ההרפתקנית מבית מדרשם של 'גוש אמונים' ואריק שרון"? לעומת זאת, הגדרת האוטונומיה כ"הסכם ביניים" פותחת "אופציה להצטרפותה של ירדן". בכל מקרה, "ההתפתחות המדינית בעתיד תלויה במידה רבה בצד הערבי, לרבות המצרי; אולם גם לישראל ולארצות הברית עשוי להיות תפקיד חיובי בטיפוח ובקידום השלום".[11]

[בתמונה: יגאל אלון - אף אחד משלושת התסריטים לא התממש... בתמונה: יגאל אלון ויצחק שדה כאלופי צה"ל, 1948. התמונה היא נחלת הכלל]

מקורות והעשרה

[1] "אלון: אסור שסיני יהיה דגם", דבר, 3 בנובמבר 1978, עמ' 2.

[2] יגאל אלון בישיבת לשכת המפלגה, 30 ביולי 1978, עמ' 32. אב"ב

[3] מרדכי ברקאי, "אלון מציע עוד הסדר חלקי", דבר, 24 בדצמבר 1978, עמ' 3.

[4] דב גולדשטיין, "ריאיון עם יגאל אלון", מעריב, 29 בדצמבר 1978, עמ' 19.

[5] "אלון מבקר קשות את הכניעה ל'גוש אמונים'", מעריב, 10 בינואר 1979, עמ' 4.

[6] "בגין מדווח בוועדת חוץ וביטחון על הצעות קרטר", דבר, 11 במרס 1979, עמ' 3.

[7] שלמה גנוסר, "קרטר:מצרים יודעת שאם תצא למלחמה נגד ישראל - היא גמרה עם ארצות הברית, דבר, 13 במרס 1979, עמ' 2.

[8] אהוד מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים, ירושלים 2012, עמ' 67, 103-97.

[9] יגאל אלון בישיבת לשכת המפלגה, 17 במרס 1979, עמ' 77. אב"ב. והשוו: זיו רבינוביץ וג'ראלד שטיינברג, "תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – בין ריאליזם מדיני ואידיאולוגיה", המרחב הציבורי – גיליון 6 (2012), עמ' 94-75.

[10] ראו בעניין האגודות והקשר הופעתן: אהוד מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים – הוויכוח בישראל על הגדה המערבית 1987-1967, ירושלים 2012. לביקורת על הספר, ראו: שמוליק לדרמן, "לעשות שלום עם הפלסטינים? – ביקורת ספר", זמנים – גיליון 123 (2013), עמ' 119-117 ; הלל כהן, "אגודות הכפרים: כישלון המסגרת, ניצחון התפיסה והשלום האבוד", המזרח החדש – כרך נ"ג (תשע"ד), עמ' 277-251.

[11] יהושע תדמור, "שיחה עם יגאל אלון", דבר, 30 במרס 1979, עמ' 17.

2 thoughts on “אודי מנור: "אסור שסיני יהיה דגם" – יגאל אלון על הסכם השלום עם מצרים…

  1. Pingback: سيناء وصفقة القرن: قراءة في التسريبات – الديوان

  2. Pingback: Sinai and the Deal of the Century: A Reading in the Leaks – Middle East Policy Platform

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.