[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[למאמר באנגלית בבלוג של פרופ אדיג'ס, לחצו כאן]

ב- 1 בפברואר 2019 פרסם המומחה הארגוני - החשוב במערב בסוף המאה ה- 20 ותחילת המאה ה- 21 - פרופ' יצחק אדיג'ס, (ראו תמונה משמאל) מאמר מעניין בבלוג שלו באנגלית (זְכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת ©), תחת השם "תקשורת של בקבוק מולוטוב" (The Molotov Cocktail of Communication). אני מביא פה לפניכם את עיקרי הדברים בתוספת הפרשנות שלי...

*  *  *

במאמר הזה שוזר לנו אדיג'ס משל ונמשל...

המשל הוא בקבוק מולוטוב: בקבוק מזכוכית ממולא בתערובת של שני נוזלים דליקים, וסמרטוט התחוב בפיית הבקבוק. כשמציתים את הסמרטוט וזורקים את הבקבוק על המטרה, מתנפץ הבקבוק, והשילוב של שלושת המרכיבים הללו - שני הנוזלים והניצוץ - יוצר פיצוץ.

הנמשל הוא השילוב ה'קטלני'' של שלושה איברים, המעורבים בהעברת מסרים: הבטן, המוח והפה - האיברים שאחראים לרגשות, למחשבות ולמילים - כשהם מתחברים יחד, הם עלולים ליצור אפקט של בקבוק תבערה, ואנשים עלולים 'להתפוצץ' מזעם...

[בתמונה: בקבוקי תבערה פלסטיניים שנתפסו במזרח ירושלים. התמונה: דוברות משטרת ישראל]

יש אנשים שמדברים וחושבים בו זמנית. הם מפעילים שלושה איברים - את הבטן, המוח והפה - בעת ובעונה אחת. הם חושבים על מה שהם רוצים לומר, ממש בזמן שהם אומרים זאת. אם נתקלתם פעם באנשים כאלה, אתם יודעים כמה מבולבלים הם יכולים להיות... הם יכולים לחזור על עצמם ולשנות את המסר שלהם מדקה לדקה. בעצם, הם מקיימים דיון עם עצמם...

יש ביטוי סרבי לתופעה הזו: tri put peci, jedanput reci שמשמעו: "אופים את זה שלוש פעמים, ואומרים זאת פעם אחת". 

גרסה אוניברסלית אחרת של הביטוי הזה היא, "למדוד פעמיים, ולחתוך פעם אחת" (Measure twice, cut once): כשאדם חושב על מה שהוא רוצה לומר בזמן שהוא אומר זאת, הוא חותך את הבד מספר פעמים, ומבלבל את שומעיו כהוגן.

הלקח מהסיפור הזה, על פי אדיג'ס, הוא להפעיל רק איבר אחד כל פעם... לפתוח את פינו רק כשהמוח שלנו גמר לחשוב; ואז, לדבר לאט ובבטחה. כשאנחנו מדברים מהר במשפטים שבורים - ומפעילים את בטננו, את פינו ואת מוחנו באותו זמן - אנחנו סותרים את עצמנו; לא מסכימים בעצמנו עם מה שאמרנו קודם לכן; ואחר כך, עוד כועסים על בן שיחנו, שלא הבין; ואולי אף כועסים עליו שלא רצה להבין...

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Prawny לאתר Pixabay]

משמעותה של האמרה העברית "דברי חכמים בנחת נשמעים" היא, שדברי חכמה נאמרים ונשמעים בנחת. לכן, רבים אף מעלים דברים בכתב לפני שהם נאמרים.

תקשורת של מסרים עמוקים מתחילה בבטן שלנו. אנחנו מרגישים משהו. יש בנו תחושת חוסר נוחות. אנחנו נפגעים או נסערים. יש אנשים שחשים אפילו כאב פיזי בבטן כאשר הם צריכים לתקשר עם אחרים על משהו רגיש. אנחנו פגועים ורגוזים, 

אם נתחיל לדבר לפני שנוכל לנסח קודם לעצמנו את מה שאנחנו כועסים עליו; אזי אנחנו מפעילים את הבטן, את המוח ואת הפה שלנו בו זמנית; והתוצאות בהתאמה.

אז אם מצאנו את עצמנו במצבים כאלה, כדאי לנו לחשוק את שפתותינו, לפני שאנחנו מבררים לעצמנו את ברעיון בכללותו. אנו חייבים להרגיע קודם את הבטן; ורק אז להעלות את המסר למוח ולכתוב אותו. אם הרגש עדיין חזק, כדאי להמשיך ולכתוב עד שייחלש...

כשהבטן והמוח נרגעים, זה הזמן לפתוח את הפה!

נפלא, נכון?