[לריכוז המאמרים על בחירות, לחצו כאן]
פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.
[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]
* * *
הגיע תורי להוסיף עוד קיסם למדורת השבט.
התשובה הכי קלה היא לשאלה 'למה' בחירות. כי עברו ארבע שנים, וככה מקובל אצלנו. אגב, עבורי לא הייתה שום הפתעה, שהממשלה הזו צלחה את ארבע השנים הללו בקלות יחסית.
איך ידעתי? לא ידעתי. הערכתי. אבל ההערכה הזו שלי (וכמובן שלא הייתי היחיד שכך העריך) נשענה על התבוננות 'היסטורית' על המציאות, התבוננות השונה בדרך כלל ב-180 מעלות מההתבוננות האקטואלית, זו הנשענת על "הכותרות" ועל 'הברייקינג ניוז' המאפיינים את התקשורת בימינו, ואחסוך כרגע מעצמי קודם כל את מה שאני חושב על התקשורת בימינו בכלל, ובישראל בפרט. ולא, התקשורת לא אשמה, בוודאי לא במה שמאשימים אותה אלו שחושבים שהיא אשמה ('סססססמולנית' וכן הלאה). בהזדמנות.
אז על מה הבחירות? נו, אין חדש תחת השמש. לא מזמן צלחנו את שנת ה-140 לציונות (אני מאלו שסופרים אותה מאז התלם הראשון בפתח תקווה, אי אז בדצמבר 1878. אכן כן, ראוי היה לכתוב משהו בנושא אבל מבטיח בעוד עשר שנים, אם עוד אהיה כאן, לכתוב משהו חגיגי לכבוד שנת ה-150). אז אולי ב-1878 לא הייתה פוליטיקה מפותחת כמו בימינו, אבל פוליטיקה כזו, די מפותחת או לפחות מתפתחת, קיימת מאז ימי הקונגרסים של הרצל, כלומר משהו באזור של 120 שנה ויותר.
ולאורך 120 השנים הללו, נעה הפוליטיקה היהודית-ציונית סביב שני מוקדים קבועים: פנים וחוץ. והיא ממשיכה לנוע גם היום סביבם, נקודה. אין חדש תחת השמש מהבחינה הכללית והדי מופשטת הזו.
ממש בקיצור, מוקד 'החוץ' הוא כל מה שבא תחת המלים הידועות והמוכרות: שלום, בטחון, תהליך מדיני, חלון הזדמנויות, מה יהיה עם סטאלין ואחר כך עם קוסיגין והיום עם פוטין ובעוד עשרים שנה עם השיבוט של פוטין (שיבוטין?) וכיוצא באלו; כלומר, מה יהיה עם פארוק ואחר כך עם נאצר ומאוחר כך עם סאדאת ואז מובארק והיום א-סיסי והכי חשוב: מה יהיה עם המופתי ואחר כך עם ערפאת והיום עם אבו מאזן והנייה, ופעם זה היה ירי מהמארב והיום זה בלונים וקפצונים. ביטחון ושלום וכן הלאה, גם אלו יעמדו בראש סדר היום של הכנסת הבאה ושל הממשלה הבאה שתקום ככל הנראה כבר במאי 2019.
וממש בקיצור, מוקד 'הפנים' הוא כל מה שקשור למלים כלכלה וחברה ותרבות ודת ומדינה וחינוך והזקנה במסדרון (ההיא מתה , החליפה אותה אחרת, לא לדאוג) והפנסיה והדיור ויוקר המחיה ושאר ירקות (בצל ירד ל-2.90 בשופר סל! מסקנה: יש לשוב ולתת את קולנו לכחלון, אביר העם, אלוף הורדות המחירים! או שלא, כי אולי כחלון הוא איש ימין כלכלי שרק כי הוא כזה עילג אי אפשר להבין מה הוא חושב ולכן גם אנשים חכמים וטובים מאד נתנו לו את קולם ב-2015). אז כלכלה וחברה וחברה וכלכלה ימשיכו לעמוד בראש סדר היום של הכנסת הבאה ושל הממשלה הבאה שתקום ככל הנראה כבר במאי 2019.
אז על מה בעצם הבחירות? שאלה פשוטה, תשובה עוד יותר: מי ירכיב את הממשלה הבאה. על זה כל המהומה עכשיו, והיא רק הולכת להתגבר עד ליום של סגירת הרשימות שמגיע נדמה לי בערך תוך חודש. זו בדיוק הסיבה שהפסקתי להקשיב לחדשות, כי מה זה משנה אם אחמד טיבי עוזב את הרשימה הלא-משותפת וחנין זועבי הולכת לצווח ולקרקר במקום אחר, ואבי בייש את ציפי וגל הירש הקים מפלגה וגנץ ממשיך לשתוק וכן הלאה. מה זה באמת משנה? לא מאד, לא הרבה, ובכל מקרה זה מה יש.
כלומר למיטב ידיעתי אלו יהיו הפוליטיקאים הפעילים ולמרבה הצער הם ולא שמיר ולא בגין ולא רבין ולא אלון ולא גולדה ולא משה שרת וגם לא דוד בן גוריון ולא חזן ולא יערי ולא עוד רבים אחרים שאפשר להתגעגע אליהם (אם כי רצוי מאד להיזהר מנוסטלגיה... אולי לא כולם זוכרים, שלפני שרבין הפך לקדוש מקומי, הוא היה שק חבטות של כל הציבור כמעט, בוודאי של 'תומכיו' במפלגתו כלומר 'מפלגתו').
אז זה מה יש במובן הגולמי. וברור לפיכך, שבשלב זה של תקופת המלפפונים והטרום-עונה, כשחובבי הז'אנר עסוקים בלנחש מי ינצח ליד החומה הגדולה, שהדרקון המכושף החל להמיס; אבל, גם הם יודעים שאין ברירה אלא להמתין בסבלנות עד אפריל הקרוב. כל המועמדים יגידו על עצמם שהם יביאו 'שינוי' ורק הם 'ראויים' לשבת על הכס, ומה אפשר לצפות שיגידו? שהם לא? לא סביר. כל מועמד חייב בשלב זה לדבר כאילו שהוא ומפלגתו הולכים לעשות 'מהפך'.
והנה אנו מגיעים לביג'יז. מי שלא זוכר, אותו הרכב מופלא שידע לשיר סוג של דיסקו מרהיב אזניים בפיצ' גבוה מאד. סבנטיז שבסבנטיז. כמו המלה 'מהפך'. אז את הביג'יז שווה לשמוע ובלבד שאתה חובב המוזיקה (השמיימית לדעתי) שלהם. אבל מי שב-2019, וליתר דיוק, מי שמאז 1996 ממשיך לדבר במונחי 'מהפך' או 'ניצחון' פשוט לא מבין את השיטה הפוליטית בישראל, ולמרבה הצער הקביעה הזו נכונה לכמעט כל מי שיוצא לי לשוחח איתו בנושא (גילוי נאות: אני נמנע מכך לצורכי בריאות נפשית. עם זאת, ככל שמתקרבות הבחירות, ובוודאי לאחר שלב סגירת הרשימות הבעל"ט, פשוט אין ברירה וחייבים לצאת מהמאורה החמימה והאוטיסטית).
נחזור רגע ל-2015, מה שנקרא 'ברשותכם' (שזו צורה מנומסת לומר שאני מתכוון לומר את מה שיש לי לומר גם אם לאף אחד לא מתחשק לשמוע). עד היום רוב הישראלים יספרו לכם ש"הליכוד ניצח" או ש"עם קצת מזל המחנה הציוני היה עושה מהפך". ובכן, ברייקינג ניוז: 30 מנדטים זה 25% מהקולות. 24 מנדטים זה 20% מהקולות. ולמרות שכל העם וגם קול העם סופרים מכירים ורואים את הקולות הנה ממשיכים כאן לדבר על "ניצחון" או על "כמעט מהפך".
תנו לי רגע לספר לכם משהו שלמדתי השבוע כשצפיתי בחדשות. סתירה? לא ממש, כי כשאני צופה בחדשות אני מתכוון או לתכנית של הני זביידה בערוץ 20, או ל-CNN או ל-FOX. איך שהוא באנגלית (ונעזוב רגע את זביידה) הדברים נשמעים סבירים יותר. גם כשמדברים על טראמפ. אבל לא זה העניין, אלא משהו חדש שלמדתי השבוע מראיון שנתנה חברת בית נבחרים חדשה נדמה לי ממיאמי, לנדמה לי מגישת חדשות בשם אמאנפור.
כך או אחרת, אותה חברת קונגרס חדשה דיברה על ה-BLUE DOGS. כן, גם אני לא שמעתי על זה ואני עוד מחשיב את עצמי לאחד שמכיר קצת את הפוליטיקה האמריקנית. אז מי הם 'הכלבים הכחולים'? כיום מדובר אם הבנתי נכון בקבוצה של 24 חברי בית נבחרים - שמפלגתית משתייכים למפלגה הדמוקרטית - אבל, אוחזים בהשקפות כלכליות קרובות יחסית לאלו של הזרם המרכזי של המפלגה הרפובליקנית, בעיקר בתחום הרגיש של 'אחריות תקציבית'.
במונחים מופשטים יותר, הכלבים הכחולים הם הימין הכלכלי של השמאל הכלכלי. לכו תסבירו את זה לרוב הכתבים הפוליטיים בישראל, שממשיכים לדקלם את מושגי הימין והשמאל כאילו שלפני שבועיים ראה אור התקליט הראשון של הביג'יז. כאמור, סבנטיז במוזיקה - אחלה! באופנה - פחות. בקולנוע - לא רע. בספרות - יש על מה לדבר. בפוליטיקה - אין. כלומר הסבנטיז עברו וחלפו ואינם.
בחזרה לכלבים הכחולים ומשם בחזרה לבחירות 2019 ואז עוד כמה מלים על ההירשים והגנצים והגבאים והשמשים וכן הלאה. שבת היום, צריך לתלות כביסה. אז על פי דפוס החשיבה המתוחכם של התקשורת בישראל וגם של לא מעט אנשי אקדמיה ומכוני מחקר, הואיל ובארה"ב יש מערכת דו-מפלגתית, הרי שמדובר במערכת פשוטה ויציבה. כווווולם יודעים מה הנושאים (האישיוז), במי הם בוחרים ומה הם מקבלים. רוצחים נשיא, לא רוצחים נשיא, יש חוקה, המערכת יציבה ויופי טופי.
נכון, חוץ מזה שכבר שלושה שבועות אין שם ממשל כי אין תקציב ו-800 אלף עובדי מדינה הפכו למובטלי מדינה. אבל חשוב בהרבה: מי שמביט ברצינות על שתי המפלגות הגדולות הברורות ו"החבל שלנו אין כזה טוב מה לעשות אנחנו חבורת מפגרים אזייאתים", רואה שכל מפלגה מורכבת מכוחות שונים ומשונים, לפעמים ממש מנוגדים, שבכל רגע נתון ובעיקר ביחס לכל נושא 'חוץ' או 'פנים' חייבים - אתם יושבים? - לעשות קואליציות, כלומר פשרות, כלומר, במלה אחת: דמוקרטיה.
כמו זו שיש בישראל. עם ההבדל הקטן (שיהיו שיטענו שהוא גדול ואולי הם צודקים אבל אין דרך להוכיח זאת ובכל מקרה השיטה הישראלית היא כרגע השיטה הישראלית ואף פעם לא מאוחר להפנות את הציבור לספרון המבריק 'זו לא השיטה טמבל') שאצל האמריקנים עושים את הקאוליציות הגדולות לפני הבחירות ואילו אצלנו עושים אותן אחר כך.
אבל חשוב בהרבה מההבדל הזה, וסליחה על הדרמה שתבוא לידי ביטוי בקונטרול פלוס נ: גם אחרי הבחירות צריכות שתי המפלגות בארה"ב ובעצם כל חבר קונגרס (המורכב כזכור מחברי בית הנבחרים ומחברי הסנאט) להמשיך ולעשות דמוקרטיה שזה, הגיע הזמן להפנים דעמיט וקיבינימט, פשרה. והנה דרמה מוגברת: פ ש ר ה.
'הכלבים הכחולים' לא יחתמו אוטומטית על כל הצעת חוק שנראית להם בעייתית מבחינה כלכלית, ולא משנה כמה פעמים יגידו להם טהרני-שמאל אוחזי-קולמוס שהם "נכנעים להגיון הניאו-ליברלי' בלה בלה וכן הלאה. וזה לא אומר שהכלבים הכחולים צודקים תמיד. ממש לא. זו הייתה רק דוגמה למורכבותה של הפוליטיקה, שהיא מורכבת רק טיפה יותר מהמציאות.
אז על מה הבחירות בישראל ב-9 באפריל? בדיוק. על חלוקת הכוח שתשמש כבסיס להרכבת הקואליציה הבאה שהיא הבסיס לממשלה הבאה שבראשה יעמוד מי שיעמוד (כן, כן, הנה אני אומר את זה בקול רם: הלוואי ולא יהיה זה נתניהו, אבל מה לעשות ולמרות שבפועל הוא ראש ממשלת הבייס ולא ראש ממשלת ישראל, רשמית הוא ראש ממשלת ישראל ומעשית יש סיכוי שהוא ימשיך להיות ראש ממשלת ישראל), וראש הממשלה הבא וממשלת ישראל הבאה וכנסת ישראל הבאה יאלצו להמשיך ולהתמודד עם שתי הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את היהודים בארץ ישראל כבר 140 שנה: 'פנים' ו'חוץ'.
הנה כל מה שכתבתי, ממש, אבל ממש בקיצור: גם בבחירות 2019 אף אחד לא "ינצח" וגם לא יהיה "מהפך" (אבל אפשר להמשיך לשמוע את המוזיקה הנפלאה של הביג'יז). סביר להניח שאף מפלגה כלומר אף רשימה לא תקבל יותר מ-25 מנדטים. הואיל וכדי להרכיב ממשלה יש לקושש לפחות 61, והואיל וראש ממשלה עתידי תמיד ירצה מעט יותר כדי שהוא לא יעמוד בכל שבועיים בפני איום-פירוק-קואליציה, הרי ברור שהשאיפה תהיה יותר לכיוון של 67-70, הרי שחובת הפשרה תהיה גדולה עוד יותר.
מילא מושגי סבנטיז כמו ימין ושמאל לא יהיו רלבנטים (מה שלא יפריע לפרשנינו המהוללים להמשיך ולעשות בהם שימוש בלתי פוסק ונעבור לפרסומות ומיד אחרי הפרסומות קמיל פוקס ינתח את הסקר האחרון). גם מושגים חבוטים כמו 'גוש חוסם' כבר הגיע הזמן לשלוח לארכיון של הספרייה הלאומית.
ואם כל מה שכתבתי נכון (אני כמובן משוכנע לחלוטין שזה נכון), הנה מתבהרת לנו התמונה המדירה שינה מעיניהם של לא מעט אזרחים, ומעסיקה בשצף רצף את "פרשנותם" של מומחינו בתקשורת. כי אם מה שכתבתי נכון, הרי שברור מאליו שגל הירש יקים מפלגה, ושגנץ יקים מפלגה, ושבוגי יקים רשימה, ושאהוד ברק יחפש אחת, ושאבי ימזער את נזקיה של ציפי שתועלתה האלקטוראלית היא אפס, אז למה לו להתחלק במעט יותר מהאפס שהוא יקבל עם מישהי שחושבת כמעט בכל נושא הפוך ממנו? ואותו הדבר לגבי 'הצד השני' של המפה: בנט צריך את סמוטריץ' כמו שאני צריך נהג משאית שיחתוך אותי מימין על כביש 6.
אז "הפרשנים" ימשיכו לבלבל את המוח עד לרגע האחרון, רגע סגירת הרשימות, על הצורך באיחוד שורות. והואיל והם אלו שאוחזים במיקרופון הם יתקעו אותו בפרצוף של כל מועמד הרואה עצמו (וברור שכל מועמד חייב לראות את עצמו) כראוי להיות ראש ממשלה, וישאלו אותו בתקיפות ובהטעמת מלים שיש בה קורטוב של אירוניה ואף שמץ של ציניות ביקורתית (כי זה תפקיד התקשורת, לא? להיות 'ביקורתיים' ולהיות ביקורתי זה לומר את ההפך, לא משנה ההפך של מה, וכמובן להציק למרואיין בשאלות מהסוג של 'אתה עושה מה שאתה עושה מסיבות מהותיות או מסיבות פוליטיות', ללמדנו ש'מהות' זה דבר אחד ואילו 'פוליטיקה' אחר ולזה קוראים כאן 'פרשנים פוליטיים'), מדוע הוא לא מאחד שורות ויוצר 'גוש'. וזה הרי מה שקורה וכל מועמד מגמגם ומלמל משהו על אחדות וממשיך הלאה.
אז הפרשנים כלומר "הפרשנים" ימשיכו להתקוטט עם המציאות, אבל המציאות, מה לעשות, כמו תמיד, תמשיך על פי ההיגיון שלה, והנה זה שוב, עם תוספת קטנה. כאמור, הבחירות נועדו לקבוע את יחסי הכוחות שיאפשרו הרכב קואליציוני כזה או אחר או עוד אחד או עוד שלושה (כמו שב-2015 ניתן היה להרכיב קואוליצית ליכוד-מחנ"צ ואז שר החינוך הייתה שלי יחימוביץ ושר החוץ היה הרצוג, ובנט היה מזיק פחות באופוזיציה, אבל לא בוכים על חלב שנשפך בכלל ובפרט שהוא כבר הספיק להחמיץ עד כדי כך שהרצוג יצא לגלות). נקודה. והואיל וזו המציאות, הרי ברור שאנשים שרואים עצמם ראויים לנהל את בעיותיה הקבועות של ישראל ('פנים' ו'חוץ') לא מוכנים לבזבז זמן על ההבלים של הפריימריז.
מה שמסביר היטב את המאמץ (חסר הסיכוי יש לומר) של גבאי לשריין מקומות. כי לא רק לנתניהו יש בייס צווחני ונטול הבנה פוליטית-דמוקרטית (המתמצה כאמור במלה הקטנה הזו: פשרה. או פ ש ר ה ). גם במפלגת העבודה יש כזה מין בייס, וחזקה עליו שהוא - בחוכמתו הטהרנית והנלהבת - יסנדל ויחשק את רשימת העבודה כך שהיא לא תוכל לעשות פוליטיקה ודמוקרטיה (כלומר פשרה. או פ ש ר ה ) אחרי הבחירות.
אז זה כל הסיפור? למי כדאי להצביע? נו, כמיטב המסורת, לאותה רשימה שסך כל תשובותיה על שאלות הפנים והחוץ מתאימות לכם. אבל אין מקום לאכזבה. אפילו בארה"ב, גם אם הנשיא, הסנאט ובית הנבחרים יהיו בידי הדמוקרטים, גם אז, מה לעשות, הפוליטיקאים יאלצו להתפשר. עם המציאות, עם יריביהם, עם האפשרויות. אלו החיים.
ואם אני טועה? ואם הפלא ופלא יהיה מהפך? אם כך יהיה, אני מבטיח ללבוש את ההאוטפיט של חברי הביג'יז, לעלות על הבמה, כל במה, ולשיר בפיצ' המהולל והשמימי ההוא.
תנוח דעתכם. לא מהפך יהיה וגם לא ניצחון. מה כן יהיה? רשימה של 120 חברי כנסת, המחולקים לרשימות שונות, שבין ה-10 באפריל ובערך סוף מאי יצטרכו לארגן קואליציה של בערך 70 חברי כנסת שתפקידם יהיה להעמיד ממשלה שתפקידה יהיה להתמודד עם בעיות הפנים והחוץ שלנו.
