[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי dennisflarsen לאתר Pixabay]
[המאמר מבוסס על ראיון עם האלוף גרשון הכהן, בתכנית 929 פרקים למחשבה עם הרב בני לאו ולירון מרוז, 23.11.18, בכאן ב'. לתכנית המוקלטת, לחצו כאן]
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה" (ויקרא א' ב')
המאמר עודכן ב- 4 בספטמבר 2020
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
ספר ויקרא עוסק הרבה בסוגיית ההקרבה, במובן של הקרבת קרבנות. אבל, הקרבה איננה רק הקרבת קרבנות. כל המפעל הציוני, למשל, קשור בשליחות ובחלוציות, ויש כאן הרבה הקרבה.
על פי התפיסה היהודית התנ"כית, היותו של אדם מאמין באה לידי ביטוי, באופן מעשי, בחיים המיועדים לשליחות, למוכנות להקרבה. זו משמעותה של אמונה. ההקרבה של אברהם, למשל, מתבטאת בדרך חייו כולה ולא רק בסיפור עקדת יצחק.
באופן דומה ההקרבה של אנשי המפעל החלוצי באה לידי ביטוי באורחות חייהם. דוד בן גוריון - בהקדמה לספר על מלחמת הקוממיות, שנכתב לקראת עשור למדינה - סיכם את הדברים כך: השגנו את הניצחון בשלושה מאמצים: בכוח האמונה, בכוח היצירה החלוצית ובכוח הייסורים. ופה ניתן לפתוח דיון גדול על האם ניתן להשיג משהו משמעותי, בלי נכונות להקרבה.
יש הטוענים, כי כשדוד בן גוריון דיבר על הקרבה הוא לא התייחס כלל למושג בהיבט הדתי שלו. אין טעות גדולה מזו. לא אנשי בני ברק יקבעו עבורנו את הסרגל של 'מיהו דתי' ומהי אמונה. אמונה באה לידי ביטוי בדרכים מגוונות.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי MarkThomas לאתר Pixabay]
לצערנו, אויבינו מחמאס מחזיקים היום, בהצלחה, באותה תפיסה תנ"כית של אמונה כדרך חיים מתוך תחושת שליחות: יחיא סנואר בדרום וחסן נסראללה בצפון, בהחלט מממשים את אמונתם הדתית בתודעת שליחות והקרבה.
ההקרבה והרעיון הליברלי
ניקח את הסרט המדובר והשנוי במחלוקת, ״סאלח, פה זה ארץ ישראל״, של דוד דרעי: דרעי מספר שלקחו אנשים, שלחו אותם בעל כרחם לדימונה, לנגב. לגרסתו, בעצם הקרבנו אותם:
.
הסיפור החלוצי אומר הפוך: לא רק שלא הקרבנו, הפכו אותם שותפים למפעל יישוב הארץ; ואפשרו להם להוביל במאמץ ההקרבה, ולשאת בסבל ובייסורים, כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. יש פה הזמנה להיות קרבן במובן הגבוהה של המילה: במובן של השליחות.
שאלת השאלות: האם אדם - שבעל כורחו, מצא את עצמו נדרש להקרבה - יודע דרך הסבל שלו למשמע את חייו (להפוך אותם לבעלי משמעות)?
במידה רבה, בידיו של אדם להחליט איך הוא לוקח את זה: לקושי, להשפלה, לסבל, לטראומה, או להעצמה גדולה. הדבר הזה מותנה גם בחברה שבה הוא חי, בשפה שלה ובערכיה:
אם החברה היא אזרחית-ליברלית - שכל מה שהאנשים צריכים זה לממש את הנאות החיים, אזי אין ציפייה מחבריה להקרבה למען רעיונות גדולים, למען מדינה, למען מטלות, שמעבר לכאן ולעכשיו של אדם - אז באמת קשה למשמע את ההקרבה. בחברה כזו אין מקום לצפות מאזרחים להקרבה. בשביל זה יש צבא. זו גם סיבת החתירה לצבא מקצועי, שהמשרתים בו מקבלים שכר.
הסוגיה הזו מתחברת לסוגיה גדולה יותר, מהו אדם; וזו שאלה הומניסטית: האם אדם, במשמעות חייו, יכול לעסוק רק בכאן ועכשיו של קיום, או שלמען חייו הוא צריך להתמסר בהקרבה למשהו נשגב יותר?
קחו למשל את מחאת תושבי הדרום, וה'בומבה' שקיבל השר צחי הנגבי, בנובמבר 2018, על שאמר שלירי על תל אביב - בניגוד לירי על יישובי עוטף עזה - יש משמעות אחרת:
[למאמר המלא של טל שלו ב'חדשות וואלה, לחצו כאן]
פה יש מתח:
- מצד אחד, נכון שמדינה ריבונית חייבת להגן על תושביה, גם בקצה הסְפַר (Frontier).
- אבל מצד שני, נכון גם שאלה שנושאים בנטל המאבק בסְפַר, יקבלו את הכבוד המגיע להם כחלוצים.
וכאן השאלה, האם החברה הישראלית, במערכת המושגים שלה, בהנהגה שקובעת את מערכת התפיסות של קיומנו, אנחנו יודעים לתת כבוד לאנשים שנמצאים בסְפַר ונושאים יום יום בנטל. כבוד, לא רק בזה שאנחנו מאדירים את קרבנם המשמעותי; אלא שאנחנו גם יודעים שהם ממשמעים את תל אביב בזיקה שלהם אליה, כי בזכותם, תל אביב איננה ברוקלין או מנהטן על שפת הים התיכון.
כך משנה התודעה לחלוטין את ההסתכלות שלאדם על מצבו!
[להרחבת המושג, אזור סְפַר או מרחב סְפַר, לחצו כאן]
הסרט האנגלי המופלא דנקירק, על חילוץ 350,000 החיילים הבריטים שנלכדו על יבשת אירופה בניצחון הבזק הגרמני שפתח את מלחמת העולם השנייה, הוא סוג של אמירה מטריפה וחתרנית אל מול המגמה הליברלית: מי שמחלץ ומציל את הצבא הבריטי מדנקירק זה אלפי אזרחים מתנדבים עם סירות פרטיות, שנחלצים ברוח הקרבה, ואלמלא ההקרבה שלהם, מסת החיילים של הצבא לא הייתה ניצלת, ובריטניה הייתה מובסת.
מה גרם לבריטי הפשוט לצאת בסירה שלו, ולסכן את עצמו? האם הוא ראה את הסיפור של בריטניה הגדולה, או שהוא ראה את ששכנו עושה והלך בעקבותיו?
.
יש הטוענים כי הסיבה להקרבה בקרב חיילים היא המחויבות שלהם לחבריהם בקבוצה. אינני מקבל את הטיעון הזה. זהו ניסיון לצמצם את ההקרבה לרמת הקבוצה תוך הבלעת הרעיון הגדול שעומד מאחור.
הדוגמה שלי זה אלפי האזרחים - חיילי המילואים - שהיו בחו"ל ערב מלחמת יום כיפור, שהתחרו על מקום במטוסים כדי להתחייל ולצאת לחזית. אם לא היו מצליחים להגיע ארצה, לא הייתה סיבה שיתביישו בפני חבריהם. הם יצאו מתוך דחף פנימי של "קול קרא והלכתי!", כמו שאומרת חנה סנש. זה משהו הרבה יותר עמוק, ואני מאמין שחברה, כל חברה, חייבת לייצר לעצמה את המנועים שדוחפים אנשים להקרבה.
[בתמונה: "קול קרא והלכתי!" חנה סנש בהונגריה, לפני העליה לארץ ישראל. התמונה היא נחלת הכלל]
נח בשבע שגיאות והערה:
1. הערה – עם כל הכבוד לסרט סאלח ושות', כדרכם של אומנים, יש בו הבלטה של משהו שאותם אמנים רצו להבליט, תוך כיסוי של היתר. העברת עולים חדשים לישובים בפריפריה לא הייתה רק נחלתם של עולים מארצות ערב. אלא, שאת הסיפורים הללו החליטו יוצרי הסרט להסתיר. היזכרו בשיר של חווה אלברשטיין על מעברת שער העליה. הוריה של אשתי הגיעו בגיל מבוגר עם שתי בנות ושתי מזוודות, מתוך ציונות, כי רבים מחבריהם ומקרוביהם היגרו לארצות הברית. הם ביקשו להגיע לת"א כי שם היו להם קרובים. אמרו להם שהם יגורו בעיר קרובה מאד לת"א, ובאישון לילה הסיעו אותם לעפולה עילית, ושיכנו אותם באזבסטון עם חדר אחד ושירותים בחוץ. כך, שהלקח היחיד שאפשר ללמוד מהסרט הוא להסתכל עליו בעין ביקורתית.
2. האמירה, אמנם מותנית, שבחברה אזרחית-ליברלית – כל מה שהאנשים צריכים זה לממש את הנאות החיים, היא מופרכת לחלוטין ומקורה, כנראה, בתפיסה משיחית, דתית, סופר שמרנית וכמובן אנטי ליברלית. רק הודות לחברה אזרחית ליברלית יכול הכותב להתבטא כאוות נפשו. אם כי, כותבים בעלי השקפה אזרחית ליברלית מושתקים היום.
3. הטענה ש"אמונה כדרך חיים מתוך תחושת שליחות" מקורה בדת, לפחות ככל שמדובר בתנועה הציונית, מופרכת גם היא, לא הדת היא שהניעה את שיבת ציון המודרנית, אלא דווקא המרד בדת ובכל אלה שהמתינו לביאת המשיח. כל העולים לישראל, החל מסוף המאה התשע עשרה עשו זאת מתחושת שליחות שלא קשורה בשום אופן לאמונה דתית, אלא דווקא קשורה לכפירה בדת.
4. רבים מהעולים לישראל בעידן שיבת ציון המודרנית, עשו זאת מתוך הקרבה. חוץ מאלה, שעד היום שישבו שם בגולה על סיר הבשר, וטוענים שכאן הם הופלו – עיין ערך הסרט סאלח.
5. גם היום רבים מאיתנו, היושבים בישראל, מוכנים להקרבה, אך לא להקרבתם הם או להקרבתם של יקיריהם על מזבח ההתנחלויות, ולא על מזבח הקרבת העם למען שלטונו של נתניהו.
חוץ מזה, כל מה שכתוב ברשימה הזו – נכון.