גרשון הכהן: צבא העם – האם הוא עדיין נחוץ?

[בתמונה: צבא העם... התמונה באדיבות מערכות, צה"ל. האמן: דיקרמן][בתמונה: צבא העם... התמונה באדיבות מערכות, צה"ל. האמן: דיקרמן]

צבא העם, האם עדיין נחוץ? מדוע? מה יצר בעבר את הצורך בו במדינת ישראל ועל איזה רקע נוצרו הצרכים והפונקציות שצבא העם אמור לממש?

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 10 בינואר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

מאמר זה מבוסס על פרק בעל שם דומה בספר: "צה"ל - צבא העם או צבא מקצועי" בהוצאת משרד הביטחון, ההוצאה לאור (ראו תמונת כריכה למטה משמאל).

*  *  *

צבא העם, האם עדיין נחוץ? מדוע? מה יצר בעבר את הצורך בו במדינת ישראל ועל איזה רקע נוצרו הצרכים והפונקציות שצבא העם אמור לממש?

ראוי להדגיש תחילה כי כאשר מדברים במדינת ישראל, על השאלה האם עדיין צבא העם ממשיך להיות נחוץ כבעבר, כמובן ישנו לדיון ממד מקצועי ענייני, אבל גם ממד של אינטרסים סמויים רחבי היקף, הנמצאים בממד הסמוי (Sub-Text) של הדיון.

[בתמונה: צבא העם... באדיבות דובר צה"ל]

[בתמונה: צבא העם... באדיבות דובר צה"ל]

אחד מהנושאים הסמויים מתבטא בשאלות ההולכות ונשאלות כגון:

  • האם לא תם עידן האיום הקיומי על מדינת ישראל?
  • עד מתי נמשיך להיות חברה מגויסת?
  • האם חינוך בעל גוון מיליטריסטי יכול להיות חינוך ראוי בחברה פתוחה הצועדת לקראת "קידמה" ונתונה לתהליכי גלובליזציה?
  • שאלות אלה מבטאות אינטרסים חברתיים תרבותיים, וכשדנים באינטרסים אלה מתווים גם את מגמות הדיון באשר לסוגיית צבא העם.

[בתמונה: כריכת הספר: "צה"ל, צבא העם או צבא מקצועי, בעריכת ד"ר פנחס יחזקאלי ובהפקת פנחס עידן, שראה אור ב- 2010 בהוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, ההוצאה לאור. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בכניסה לדיון יש להתבונן בשינוי המתחולל בשדה המקצועי הצבאי שמחייב בחינה מחדש של קונספט צבא העם. בעידן המודרני, בעיקר מראשית המאה ה-19 עם עידן המהפכה התעשייתית התהווה שינוי בארגון הצבאות במגמה הולכת וגוברת של גיוס המוני. במלחמת האזרחים האמריקאית; במלחמת העולם הראשונה וגם במלחמת העולם השנייה, התנגשו זה בזה צבאות ענק במאפייני פעולה של העידן התעשייתי, באופן שהביא לביטוי היקף רחב של מסה.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: "צה"ל, צבא העם או צבא מקצועי, בעריכת ד"ר פנחס יחזקאלי ובהפקת פנחס עידן, שראה אור ב- 2010 בהוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, ההוצאה לאור. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הפעלת הצבאות הייתה במקרים רבים דומה לתפיסת ניהול של פס ייצור והמסה הכמותית הייתה בהחלט אחד מהשיקולים המשמעותיים של הערכת יחסי כוחות והערכת היכולת לנצח בשדה הקרב. חלו מאז שינויים רבים. כלי הנשק השתנו מאוד, העמידו דרישות אחרות של התמחות, גם אופי המלחמות השתנה. המפגשים וההתנגשויות הפסיקו להיות התנגשויות המוניות. גם מכיוון שהמדינות לא יכולות להרשות לעצמן להקים צבאות ענק, כי הן מתמודדות בקשיי תקציב בשאיפה לממש צרכים מגוונים של מדינת רווחה, וגם מכיוון שמערכות הנשק המשוכללות דורשות הון עתק לרכש ולאחזקה. כך ברוב מדינות העולם מתהווה מגמה שבה הצבאות הולכים ומצטמצמים.

בנוסף, מדינת ישראל מתנסה בשנים האחרונות בהתנגשויות מסוג אחר, לחימה בצורות חדשות שבהם יש לכוחות קטנים ומיוחדים, שהם כוחות עילית תפקיד משמעותי הולך וגובר. לאור ניסיון זה יחד עם המגמה הכוללת לצמצום הצבאות נאמרה אמירה ידועה, על הצורך בצבא קטן וחכם. אולם, בחינה מעמיקה יותר מבהירה מיד כי מדינת ישראל ממשיכה להימצא בסביבת איום רחב היקף ועדיין צריכה להעמיד יכולת כמותית תואמת אל מול מבחן מלחמה קונבנציונאלית באופן המקיים מענה הולם מול צבאות ענק, הנבנים במדינות המקיפות אותה. גם אם כרגע צבאות אלה אינם מעמידים מולנו איום ישיר הפוטנציאל לאיום קיים. אם לא נעמיד סד"כ בהיקף נדרש אנו עלולים למצוא עצמנו עם צבא קטן וחכם אך רחוק מלהיות מספיק.

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

[בתמונה: צבא העם. הנשיא לשעבר ריבלין מצדיע לחיילים מצטיינים בבת הנשיא. מקור התמונה: דוברות בית הנשיא]

[בתמונה: צבא העם. הנשיא לשעבר ריבלין מצדיע לחיילים מצטיינים בבת הנשיא. מקור התמונה: דוברות בית הנשיא]

[בתמונה: ספרו של עפר שלח, "המגש והכסף. מדוע דרושה מהפכה בצה"ל", שראה אור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן, בשנת 2003. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בבחינת ההיבט העקרוני של סוגיה זו אתמקד להלן בשלוש נקודות מבט בהן נבחנת הערכיות והנחיצות של צבא העם לעומת צבא שכירים מקצועי:

  • האחד הוא הצורך הכמותי;
  • השני הוא הממד הערכי;
  • השלישי הוא הממד התפקודי-פונקציונאלי.

נתחיל בצורך הכמותי: אומרים לנו כפי שכותב למשל עופר שלח בספרו "המגש והכסף" (ראו תמונת כריכה משמאל) שאפשר להמיר את צבא ההמונים המגויס כצבא עם בצבא מקצועי שכיר.

[בתמונה משמאל: ספרו של עפר שלח, "המגש והכסף. מדוע דרושה מהפכה בצה"ל", שראה אור בהוצאת כנרת, זמורה ביתן, בשנת 2003. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בארה"ב ובאנגליה אכן עברו לשיטה זו, אלא שארה"ב היא המדינה  היחידה במערב שבאמת מעמידה צבא רחב היקף שיש ביכולתו לעמוד במשימה מלחמתית בכוחות עצמו לבדו וללא צורך בשיתוף כוחות קואליציה . לארה"ב כמדינה גדולה ומפותחת ישנה אפשרות כזאת כאשר מתוך כ-300 מיליון איש ניתן למצוא מספיק אנשים שיבחרו את המקצוע הצבאי כמקצוע לחיים ויתנדבו לשירות צבאי כחיילים שכירים.

השאלה המעשית כאן היא האם אנחנו יכולים לקיים מודל גיוס דומה?

התשובה היא שלילית באופן חד משמעי. גם ללא בחינה אמפירית מקיפה ניתן לקבוע כי במדינת ישראל לא ימצאו מספיק בני נוער מוכשרים וטובים שיבחרו בשירות צבאי כדרך חיים לשנים הנדרשות בכמות הנדרשת וגם באיכות הנדרשת. אפשר להעמיד צבא שכיר בהיקף הנדרש לדרישות הביטחון השוטף, אולם כאשר מדובר בהיבט הכמותי בבניין הכוח הצבאי למלחמה, אין למדינת ישראל יכולת אחרת מלבד רעיון צבא העם. הווה אומר שמוטל עלינו להמשיך להיות חברה ומדינה המגייסת את כל משאביה בשעת מבחן כפי שהגה בן גוריון והעמיד את העניין בשיא השכלול עם ארגון יחידות המילואים אחרי מלחמת העצמאות.

[בתמונה: צבא העם... חיילים 'מסתחבקים'' עם ראש הממשלה, לשעבר, בנימין נתניהו... הצילום: קובי גדעון, לע"ם]

[בתמונה: צבא העם... חיילים 'מסתחבקים'' עם ראש הממשלה, לשעבר, בנימין נתניהו... הצילום: קובי גדעון, לע"ם]

נעבור לממד הערכי: כאן ישנן מספר נקודות מבט. הראשונה עוסקת באדם הפרטי, המגויס לשירות. כאן עולה השאלה האם קיים ערך בחייו של אדם ללמוד מלחמה ולהיות נושא חרב? בתפיסת עולמי התשובה היא – בהחלט כן. בני ישראל יוצאים מארץ מצרים חמושים בנשק ככתוב בפרשת בשלח "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים" והשאלה הנשאלת גם ע"י מפרשים רבים מדוע הם זקוקים לנשק והם הרי יוצאים בסיוע אל-עליון בנסים גלויים עם עמוד ענן ביום לכוון את דרכם ועמוד אש בלילה להאיר להם. על כך עונה החת"ם סופר "מכאן שאין סומכים על הנס", זו חובתם לצאת חמושים. בהשקפת עולמי, כפי שהתלמוד מחייב אדם ללמד את בנו מקצוע כדי שיוכל לפרנס עצמו וחייב ללמדו שחייה כדי שיוכל לשרוד את סכנת גלי הים, כך חייב אדם ללמד את בנו גם לשאת חרב ולהלחם.

לגבי אנשים רבים האמירה הזאת לא תתקבל באהדה אבל בסופו של דבר כורח החיים מלמדנו כי על מנת לשרוד אנו חייבים להיות מסוגלים לשאת נשק. כל אדם ואדם חייב להיות מסוגל בעת צרה להפעיל נשק על מנת להגן על חייו. השאלה המוכרת החוזרת ונשאלת בהקשר זה היא "הלנצח תאכל חרב, האם לעד נחיה על חרבנו?" תשובתי לעניין הזה ברורה: "על חרבך תחיה" זו הברכה שניתנה לעשיו (בראשית, כ"ז מ') והפירוש הוא שאת פרנסתו יוציא משימוש בחרב; בשוד, בגזל, בדמי חסות, זו בעיני המשמעות של המלים "על חרבך תחיה". לעומת זאת להחזיק חרב כפי שאנחנו מחויבים לעשות, אין זה על מנת להתפרנס מן השימוש בה, אלא על מנת להגן על מפעל חיים, על בניין ויצירה זו הוויית המציאות המוכרת לבני אדם מאז ימי קדם. זו המשמעות הנלווית לחזרת היהודים לארצם, בשאיפתם לקיום ריבוני ואכן מאז ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה ומאז הקמת מדינת ישראל, יהודים חיים בארץ זו על עבודת כפיים, עמל ויצירה מדע וכלכלה ובאשר נדרש מגנים על הישגים אלה בחרב. כאן נקודת המבט המעבירה אותנו מן הפרט אל הציבור.

חובתו של ציבור להתארגן כחברה בחלוקת נטל החובות כחובת הציבור לגיוס מלוא כוחו למלחמה. דוגמת מופת היא השיח המתנהל בין משה ובני גד, ראובן וחצי המנשה המבקשים להישאר בארץ הגלעד והבשן ומבקשים ממשה: "אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזו לעבדך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן". ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'?" (במדבר ל"ב ה'-ו') משה טוען כנגדם בקול ברור: האם ייתכן שאחיכם יצאו למלחמה ואתם תישארו שלווים בנחלתכם? זו קביעה מוסרית קטגורית האומרת שאם חלק מהעם יוצא למלחמה חלוקת הנטל אמורה להיות משותפת. הממד הערכי מדגיש כאן כיצד ראוי לקיים את הזיקה שבין הפרט לבין החברה והמדינה.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

[בתמונה: צבא העם... חיילי חטיבת הנח"ל. הצלם: דור פוזנר. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: צבא העם... חיילי חטיבת הנח"ל. הצלם: דור פוזנר. התמונה היא נחלת הכלל]

בשנים האחרונות הודגש לא רק בארץ גם במדינות הרווחה באירופה, שיח שהוא שיח זכויות. בשעה שמספרים לנו כי איננו עוד חברה מגויסת, בוחרים למעשה בחברה שעסוקה בעיקר במערכת הזיקות שבין הפרט לבין המדינה בהדגשת זכויותיו של הפרט. להבנתי, קיים קושי גדול בקיום זהות לאומית ולכידות של מדינה וחברה ללא דגש מרכזי המוצב בהן על מילוי החובות. בתוך כך אחת מחובותיו הבסיסיות של אדם למדינתו היא היכולת להיחלץ למלחמה למען הכלל. זוהי יכולת העומדת הרבה מעבר לממד האינסטינקטיבי המניע את האדם המצוי בצרה לקום ולהגן על משפחתו. כאן מדובר ביכולתו של בן תל-אביב להגן על מטולה, או על בני מטולה וזאת היכולת לדרוש מבן מטולה להגן על תל-אביב או על באר שבע או על שדרות. זאת יכולתו של הריבון לגייס את כל נושאי החרב בני עמו ולהטיל אותם למקום שבו מצוי, להבנתו, מבחן המלחמה. זאת היכולת למצות משאבים וזאת היכולת לייצר ערבות הדדית ותחושה של שותפות גורל.

מהבחינה הזאת, כאשר אנשים שואלים את השאלה, האם צבא העם עדיין נחוץ? הם בעצם בסתר או בגלוי מסיטים אותנו לדיון בשאלה האם ריבון יכול לקחת את בני הארץ, את בני המדינה ולחייב אותם לסכן את נפשם ולמסור את נפשם למען צרכיו ומטרותיו וזאת גם בשעה שהאינטרסים של הריבון אינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הפרטי המידי של האזרח הפרטי. בסיכומו של דבר הטענה היא כי אין מדינה היכולה להתקיים ללא יכולת עקרונית לגיוס האזרח הפרטי למען מטרותיה.

אכן זו תפיסת עולם הנתונה כיום במחלוקת. מדברי עד כה מתבררת השקפת עולמי המצדדת לחלוטין ביכולתה של מדינה לגייס את אזרחיה למימוש מטרותיה. יתר על כן, גם את מחאת המילואימניקים אחרי המלחמה האחרונה בקיץ 2006 אני נוטה לפרש כנובעת לפחות בחלקה, מתחושתם כי בשנים האחרונות הוטל ספק במידת נחיצותם כלוחמי מילואים באופן שדחק אותם לניתוק מן היכולת להיות שותפים של ממש לנטל חובת הביטחון. כשהגיעה שעת המבחן בלחימה בה נדרשו מחדש למסירות נפשם, שאכן ניתנה במלוא המובנים, הם בעצם באו ואמרו "חברים תחזירו לנו את מעגלי זיקת שיח החובות". החברה הישראלית מחויבת בימים אלה לשאלת יסוד שמבררת כיצד מעמידים את שיווי המשקל הראוי להתקיים בהוויית יום יום בין שיח הזכויות לבין שיח החובות. מבחינה זו גם במסגרת איזון מתון בין זכויות לבין חובות חייבת מדינת ישראל להמשיך להיות חברה הנתונה תחת חובת גיוס בכל הרבדים של העשייה הלאומית. יתר על כן, בממד הפונקציונאלי קשה לתאר חברה כלשהי המתקיימת כקהילה מלוכדת ואיננה מגויסת לרעיונות המייצגים סיפור-על משותף.

[בתמונה: צבא העם... התצלום: אתר חיל האוויר]

[בתמונה: צבא העם... התצלום: אתר חיל האוויר]

בנקודת המבט השלישית אבחן את הכורח התפקודי-פונקציונלי בשיטת הגיוס של צבא עם. צבאות מודרניים וגם צבאות בעידן הפוסטמודרני, נדרשים בתהליך גובר והולך למיומנויות לחימה וירטואוזיות שאין דרך להשיגן ללא התמסרות מקצועית לתחום התמחות הנרכש כדרך חיים. כך לדוגמה הווירטואוזיות הנדרשת מטייס בחיל האוויר, מלוחם בצוללת מתקדמת או ביחידה מיוחדת. אכן קיימות בצה"ל יחידות עילית המבוססות על אנשים המקדישים את חייהם לשרות כחיילים מקצועיים שכירים והם מעניקים פתרון לבעיות בהן רק כוחות עילית יכולים להביא את התוצאה המבוקשת. אבל כוחות אלה יהיו תמיד קטנים, ואין ביכולתם להעמיד את המענה הכולל אל מול כלל האיומים ואל מול היקף הקרבות של מלחמה. קיומו של צורך בצבא קטן מקצועי ומצטיין, לא זו בלבד שאינו מחליף את הצורך בצבא רחב היקף אלא שהוא נדרש במקביל ושתי היכולות נדרשות לתמוך זו בזו. לצורך תמיכה ביחידות עילית קטנות ומצומצמות נדרש אפוא צבא רחב היקף ותחת גיוס חובה. במקום שנדרשת חובת הגיוס הרחב נדרשת גם המסוגלות של האזרח המגויס, גם אם אינו חייל בכוחות העילית, לכוחות הנפש הנדרשים לעמידה במוראות המלחמה.

מבחינה פונקציונאלית  נדרש אם כן שילוב בין יחידות עילית באיכות ייחודית לבין צבא בינוני ורחב היקף המסוגל לתמוך אותו בשעת מבחן אם תיווצר.

בנקודה זו נדרשת התבוננות בממד פונקציונלי נוסף המחבר מערכת ערכית למערכת פונקציונאלית. כאן אני נתמך בדברי ניקולו מקיאבלי – בספרו הנסיך (פרק 12), שם הוא בוחן סוגי צבאות ומדבר על צבאות שכירים ומידת יעילותם. להלן דבריו:

"מן ההכרח הוא לנסיך להניח יסודות איתנים לשלטונו, ואם לאו – גזירה עליו שנפול יפול. היסודות הראשיים לכל המדינות, לחדשות, לישנות או למעורבות, הם חוקים טובים וגייסות טובים".

בבואו לברר מהם הגייסות הטובים הוא קובע:

"אני אומר אפוא, שהגייסות, שבהם מגן נסיך על שלטונו, הם גייסות שלו או גייסות שכירים או גייסות עזר או גייסות מעורבים מכל המינים האלה.

הגייסות השכירים וגייסות העזר אין בהן תועלת וסכנתם מרובה, כל המיסד את שלטונו על גייסות שכירים לעולם לא תהא עמידתו איתנה ובטוחה, כי הללו אין שלום ביניהם, הם רודפי כבוד ובצע, בלא משמעת ובלא נאמנות, אמיצי לב ביחס לאהוביהם ומוגי לב ביחס לאויביהם, בלא יראת שמים ובלא נאמנות לאדם. ככל שאתה דוחה את ההתקפה בכוחם של אלה, אתה דוחה את מפלתך. בימי השלום חומסים הם את נחלתך, ובימי המלחמה עושים כן האויבים. והסיבה לדבר, שאין שום טעם אחר ליציאתם לשדה הקרב זולתי השכר המועט, ואין שיעורו של זה מספיק כדי לעורר אותם למסור את נפשם עליך. אכן רוצים הם להיות חייליך כל זמן שאינך עושה מלחמה, אבל כשבאה שעתה של המלחמה, הם עוזבים אותך לנפשך או בורחים מפני האויב. דעה זו יעלה בידי להוכיח בלא טורח מרובה שהרי לא חרבה איטליה אלא על שום שסמכה במשך שנים רבות על גייסות שכירים ובהם תלתה את כל תקוותה."

בתמונה: כריכת הספר: 'הנסיך' למקיאבלי: "רצוני להוכיח בבירור את התקלה שבגייסות אלה ("שכירים"), מפקדיהם של גייסות אלה אפשר שהם מצויינים בכשרונות ואפשר שאינם מצויינים. אם הם מצויינים, אי אתה יכול לסמוך עליהם, כי כל הימים יחשבו על עלייתם לגדולה, בין על ידי דיכוי אלה שאתה מושלם ואדונם ובין על ידי דיכוי אחרים למורת רוחך. אבל אם שר הצבא אינו בעל כשרון, בנוהג שבעולם שהוא מוריד אותך לטמיון. ואם יטען הטוען, שכל הנוטל כלי זין לידו, אחד שכיר ואחד שאינו שכיר, יעשה כמעשהו של זה וינהג כן, אשיב גם אני ואומר, שכלי זין מן ההכרח שישמשו או נסיך או רפובליקה. הנסיך חיב בעצמו לילך בראש ולשמש בכהונת שר-צבא, הרפובליקה חייבת להטיל שליחות זו על אחד מאזרחיה, וכשזה אינו יפה לתפקידו, מן הראוי לה להמירו באחר... והניסיון מלמד, שרק הנסיכים והרפובליקות המזויינים משיגים הישגים גדולים מאוד, הגייסות השכירים שכרם יוצא בהפסד מרובה, ורפובליקה, המזוינת בגיסותיה שלה, ולא בשכירים, משתעבדת ביתר קושי לאחד מאזרחיה." (הנסיך פרק 12)

"רצוני להוכיח בבירור את התקלה שבגייסות אלה ("שכירים"), מפקדיהם של גייסות אלה אפשר שהם מצויינים בכשרונות ואפשר שאינם מצויינים. אם הם מצויינים, אי אתה יכול לסמוך עליהם, כי כל הימים יחשבו על עלייתם לגדולה, בין על ידי דיכוי אלה שאתה מושלם ואדונם ובין על ידי דיכוי אחרים למורת רוחך. אבל אם שר הצבא אינו בעל כשרון, בנוהג שבעולם שהוא מוריד אותך לטמיון.

ואם יטען הטוען, שכל הנוטל כלי זין לידו, אחד שכיר ואחד שאינו שכיר, יעשה כמעשהו של זה וינהג כן, אשיב גם אני ואומר, שכלי זין מן ההכרח שישמשו או נסיך או רפובליקה. הנסיך חיב בעצמו לילך בראש ולשמש בכהונת שר-צבא, הרפובליקה חייבת להטיל שליחות זו על אחד מאזרחיה, וכשזה אינו יפה לתפקידו, מן הראוי לה להמירו באחר... והניסיון מלמד, שרק הנסיכים והרפובליקות המזויינים משיגים הישגים גדולים מאוד, הגייסות השכירים שכרם יוצא בהפסד מרובה, ורפובליקה, המזוינת בגיסותיה שלה, ולא בשכירים, משתעבדת ביתר קושי לאחד מאזרחיה." (הנסיך פרק 12; ראה כריכת הספר משמאל)

קיצורו של דבר – בממד הפונקציונלי – ישנו מקום בו הגייסות השכירים שאינם מונעים אלא ע"י אינטרס אישי אינם יכולים למלא את תפקידם וחובתם למדינה במלוא הנאמנות הנדרשת. במיוחד במבחן זה נדרש צבא העם להעמיד למדינה גייסות בנאמנות שלמה. מדינת ישראל הנדרשת להיקף כוחות גדול בעל מחויבות ערכית ונאמנות גבוהה מחויבת ככל הנראה להמשיך לקיים חברה מגויסת בעלת זיקה לשיח-חובות, המעמיד כל פרט ופרט בזיקת חובות כלפי הכלל. בתוך כך אחת מחובות היסוד היא יכולתו לשאת חרב למען המדינה. במבחן המלחמה במקום בו נדרשת מסירות נפש עילאית של כל לוחם, רק כוחות בעלי זיקת נאמנות הדוקה לחובתם למדינה ולמטרות המלחמה יכולים לממש ניצחון. כאשר אומה נדרשת למאבק ממושך למען קיומה אל מול אויבים מגוונים ורבים נדרשת גם היכולת לגייס את מלוא המשאבים הלאומיים לשעת מבחן. זאת מציאות קיומנו ואני מקווה שנמשיך להיות מסוגלים לגייס את מלוא הכוחות הנדרשים כשהם מונעים ברוח איתנה ונכונה.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בסוגיית צבא העם' וגיוס החובה, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

2 thoughts on “גרשון הכהן: צבא העם – האם הוא עדיין נחוץ?

  1. Pingback: סוגיית צבא העם וגיוס החובה באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: צבא העם או צבא מקצועי - הוויכוח לא ימוצה... - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.