יוסף זהר: ציפור שיר

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.

לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.

הסיפור הקצר - שמובא פה לפניכם - מבוסס על קטעי היומן שכתב בתקופת המעצר. הוא מתאים במיוחד לפרסום עתה, לרגל חג החירות...

*  *  *

חמישי

אבו-כביר לפנות בוקר. לאחר הקראת שמות בחצר האגף, הסוהרים הורידו אותנו, העצורים העולים היום לדיון, ל"כלוב", אחד מתאי המעצר הקטנים הפזורים לאורך המסדרון בקומת הקרקע. ב"כלוב" אנו ממתינים בעמידה ל"פּוֹסטה", ניידת כלואים. זו נכנסת לרחבה החיצונית בנסיעה לאחור, מלווה בצפצוף צורמני. ברחבה אוזקים אותנו זוגות זוגות ודוחקים בנו לעלות. העלייה במדרגות ה"פּוֹסטה" דורשת ריקוד מתואם היטב בין בני הזוג המשודכים ברגלים באזיקים.

תוך כדי נסיעה, דרך חררי הדופן רואים ומריחים קמצוץ מתל אביב. ה"פּוֹסטה" נכנסת לחניון המשטרה הסמוך לבית המשפט, ופורקת אותנו למעברים מסורגים ומפותלים המזכירים מכלאות בקר. דרך המעברים אנו נדחפים לפיר מדרגות ודרכו יורדים למרתף בית המשפט, שם מסירים מאיתנו את האזיקים ומשכנים אותנו, כשלושים עצירים, בתא אחד. את התיק האישי השארתי באבו-כביר, אבל את התפילין ואת הספר של עמנואל לוינס אני נושא עמי לכל מקום.

[בתמונה: 'פוסטה'. המקור: שירות בתי הסוהר]

הדמויות במרתף מסקרנות. בייחוד לוכדת את עיניי דמותו של גבר שנראה כבן ארבעים. שערו הקצר מאפיר ופניו חמורות סבר. לבוש חולצת דקרון אפורה, מכנסיים שחורים ונעלי עור ארוכות, קטומות חרטום, הוא מתנועע הלוך ושוב לאורך התא, ידיו שלובות מאחורי גבו. הילוכו ההדור והמחוות הפיזיות שלו מזכירות את הגרוזינים מהסרט "חתונה מאוחרת."

אני מוקסם ממנו. האיש שקוע בשרעפים, אך לפתע הוא ניגש אליי ומבקש את סליחתי בעברית במבטא זר כבד. הוא שואל אם הוא יכול להניח תפילין לפניי, כי הוא תיכף עולה לדיון. כשהוא מתפלל פניו נרגעות וקורנות שלווה. אחריו מבקש להניח תפילין בחור צעיר, שרירי ונאה. לדבריו, אחרי שחזר בתשובה ולמד בישיבות האדוקות ביותר, נפל חזק לסמים.

לפתע אני שומע, "זהר, בוא הנה!". הקורא בשמי הוא בחור חסון ולידו עומדים שלושה בחורים חסונים כמעט כמותו. הוא בן שלושים ומשהו, שיערו קצוץ ומקריח מעט. צלקת ארוכה מפארת את לחיו עד לשפה העליונה. הבחור עומד בפיסוק קל, כפות רגליו פונות לצדדים, ונראה יציב כהר. השאר גלוחי ראש, צעירים ממנו, וניכר כי הם רוחשים לו כבוד רב. אני מתקרב ומגלה שהם בעצם ארבעה אחים. הבכור מתחיל לדבר. הוא מתבטא באטיות, כמו מתוך מאמץ רב. "הפרשה שלך חארטה. הכול עלילה של המשטרה, הם מחפשים תיקים תקשורתיים." הוא מזהיר אותי מלשוחח עם עצורים אחרים. האחים מסבירים לי שכל אחד מהאנשים סביבי עשוי להיות שטינקר של המשטרה. הם לא שואלים אותי מי אני בכלל. מהעיתון המקופל בידיהם אני למד מהיכן שאבו את המידע, ומתרשם מהתובנות החריפות שהם משמיעים.

שישי

מוקדם בבוקר, סאמר, הסוהר הדרוזי, מדרבן אותי לצאת מהתא עם כל חפצי. לבשתי את מעיל הרוח, הנחתי את ז'קט הצמר הכחול על הצ'ימידן שבו אחזתי, ויצאתי. בלילה היה כל כך קר, שנאלצתי לישון לבוש בז'קט ומעליו מעיל הרוח. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי. "לקצין המודיעין", השיב. מתחילת החקירה אני חוזר ואומר לראש צוות החקירה את אותו המשפט, "אתה עוד תראה, אתה תבקש ממני סליחה ותסיע אותי אישית הביתה", והוא עונה, "אני לא מבקש סליחה מאף אחד", והנה עכשיו, נראה לי שקצין המודיעין נכנס לתמונה והסיוט נגמר.

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

ירדנו בפיר המדרגות דרך מסדרונות מפותלים ודלתות פלדה. למטה סאמר מושיב אותי ליד סוהר אחר, בלובי עם טלוויזיות במעגל סגור. מגיע סוהר נוסף ומנסה למצוא אזיקים עבורי. הם מתווכחים ונזכרים שבמגירה ישנם אזיקים ישנים שחסרים להם מפתחות. "נפלא", אני אומר לעצמי, "אשאר אזוק לעד".

ראש הצוות הגיע עם שני חוקרים נוספים, אך במקום להחזיר אותי לביתי, הסיעו אותי למקום אחר ורק בדרך, מול פסל האריות ברמת גן, אני מגלה שפני לתחנת דן. השוטרים בתחנה מצאו מפתח לאזיקים, לקחו ממני את התפילין, את הטלית ואת הסידור, והכניסו אותי לתא הראשון במסדרון. על המיטה הימנית, אחת משלוש מיטות קומתיים יצוקות מבטון, ישב בחור כבן שלושים, בעל גוף מלא וקומה ממוצעת, מחזיק בידו כתב עת כלשהו. כמעט מבלי להרים את ראשו החל לשאול אותי שאלות מתוך תשבץ שניסה לפתור.

בתא, שסמוך לתקרתו היו פתחי אוורור מעטים, מבעדם יכולנו לראות את גלגלי המכוניות החונות בחצר האחורית, שרר מחנק סמיך. הבחור עישן ללא הרף, כנראה עוד לפני בואי, והחמירו את המצב הנפיחות שפלט. הצריבה בריאות הפכה לכאב ועור גופי בער. כל שרציתי היה לישון את 48 השעות הקרובות עד לדיון על הארכת המעצר ביום ראשון. לאחר שעניתי על חידותיו ברצף שהפתיע אותי עצמי, אמרתי לו שאינני מרגיש טוב, נשכבתי עם הבגדים על המזרן ושקעתי בשינה טרופה.

התעוררתי והתיישבתי על המיטה. הבחור הצביע על מגש ארוחת הצהריים שהגיע זה מכבר, ובעודו בולס הפטיר, "יאללה, תאכל, זה מתקרר." עניתי שאין לי ממש תיאבון, וסיפרתי שטרם התפללתי כיוון שלקחו ממני את התפילין. "מה, אתה דתי?" שאל. עניתי, "לא, אבל אני בשנת אבל על מות אבי". התקרבתי לסורגים וקראתי "שוטר, שוטר", מספר פעמים ולבסוף הגיע אחד והבטיח לברר אם אפשר להביא לי את התפילין. לאחר זמן רב חזר עם תשובה שלילית. "לפחות את הסידור, יום שישי היום", התחננתי. להפתעתי, שותפי לתא התגייס לטובתי, "יאללה תביא לו כבר את הסידור" קרא לשוטר,  "נו, נו" המריץ אותו להביא, וזה באופן מפתיע נשמע לפקודתו.

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

הודיתי לו, והוא אמר, "אני מבין אותך, באתי מבית מסורתי, אבל חזרתי בשאלה. השם האמתי שלי זה צורי, אבל כולם קוראים לי סורי, כמו המוצא שלי", אמר והוסיף בפה מלא חמין, "תאכל שלא תהיה חלש". בעידודו טעמתי מהיציקה. לנוכח איכות התבשיל העדפתי להישאר מעט רעב והתרכזתי בירקות המעוכים, ממילא לא היה לי תיאבון גדול.

מהתא הסמוך בקע קול בריטון עמוק ונעים של צעיר שנשמע משועשע משהו. שיחות הדת והאמונה שפתחנו בהם, עניינו אותו, והוא החליט להצטרף. בני שיחי נשמעו בקיאים בחומר. הצעיר, שכינו אותו "המוח", אמר מעבר לסורגים, "אם תפתח לי כקוף של מחט אפתח לך כפתחו של עולם," וסורי תיקן אותו בלהט, "כפתחו של אולם." המילים הדהדו במוחי, והחלטתי שאני מעדיף את גרסת האולם, אולם בית המשפט.

זוהי המשימה שלי, הבנתי לפתע. אם אצליח לפתוח חריץ בלבו של שותפי לתא, אולי ייפתחו בפניי שערי המשפט. למרות שידעתי שהוא נמצא שם כדי להפיל אותי, גמלה בי החלטה להתייצב מולו ולקיים דווקא איתו, עם האדם שעלול להשתמש בכל מילה היוצאת מפי, ואפילו בנימת דיבור מהוססת, כדי לסכן את חיי, שבת שמחה כהלכתה.

ערב שבת

ניגשתי להתקלח ולהתכונן לקבלת השבת. התפשטתי, וכשמגבת בידי נכנסתי ערום למקלחת. דלת פח כפולה, המאפשרת לראות את הרגלים ואת הראש, סוגרת על פתח המקלחת. מצד שמאל מחראה בסגנון צבאי ומצד ימין צינור המקלחת וחריץ בקיר, מעין חרך ירי של מבצר צלבני, כנראה שריד מהמבנה הבריטי שהתחנה בנויה עליו. כשחזרתי להתלבש העיר לי סורי, כי בכלא מסוכן להתפשט לפני כולם. "אני מקווה שאתה לא נמשך אליי," גיחכתי. "ראיתי את השערות בתחת שלך ועבר לי החשק", ענה.

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

תחושת הניקיון הרגעית התפוגגה במהרה במאורה העשנה. כל בגדיי, כולל הלבנים, כבר מוחזרו, ונאלצתי לרחרח כדי לבחור מבגדיי הפחות מסריחים מה ללבוש. סקרתי במבטי את התא וחשתי כמו בסצנה מהצגה. מרחב מצומצם, תפאורה דלה, שני שחקנים בלבד, אבל דרמה גדולה. חיי ביד לשוני.

הפצרתי בסורי להצטרף אליי לקידוש. ביקשתי את עזרתו ואת הנחייתו, והוא נעתר. פתחתי את הסידור ונעמדתי סמוך לסורג דלת הכניסה, בתקווה לזכות במשב אוויר. קראתי לסורי לעמוד לידי, ויחד התפללנו ערבית וקידשנו על מיץ פטל ועל חלה פרוסה. מהתא הסמוך שמע אותנו "המוח" בעל הקול הנעים והצטרף אלינו לניגוני שבת. שרנו "לכה דודי", "ידיד נפש" ועוד. התענגתי על קולו, קול חם, עמוק ומהדהד, קול החודר לנשמה. סורי החרה אחריו ואף אני הצטרפתי. חרף הצרידות הרגילה והרעב, דווקא בתא האפוף עשן, הצטלל קולי. כשהגענו ל"ברכוני לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון, ...", חשתי שעם התרוממות הרוח התפוגגה תחושת הסכנה, לפחות באותם רגעים. לבקשתי שרנו יחד, "החפץ חיים אוהב ימים", פיוט המזכיר לי את דמות אבי אשר שמר על רוחו חרף מחלת ניוון השרירים ממנה סבל. המשך הפיוט הלקוח מתהילים, "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו", קיבל עכשיו משמעות מיוחדת. שני הבחורים המשיכו ברצף מזרחי שלא יכולתי להדביק, ואט אט פרשנו כל אחד לפינתו.

לפתע הגיעו סוהרים, פתחו את דלת הכניסה והכניסו לתא שלנו את "המוח". עכשיו ראיתיו מקרוב; דק גזרה, גבוה, מטר ותשעים לפחות, ועל פניו ארשת צחוק. דומה שגופו מתקשה לשאת את ראשו, ולכן הוא נוטה על צדו. "המוח" החזיק ספר, רומן כלשהו, ומיד השתרע על המיטה האמצעית והחל לקרוא. לתא שממנו בא הכניסו עצירים ערבים. לאחר כשעה החזירו אותו לתאו הקודם, חרף גידופיו. בהזדקפו באיטיות מרשימה, נפנה לעברי, ובלי שראו זאת השוטרים או סוּרי, הצמיד את אצבעו לשפתיו החתומות וקרץ לי כאומר, "תיזהר, לא כדאי לדבר עם סורי". מצמצתי בשתי עיניי והנהנתי קלות כמבין ומודה.

נורות הניאון דלוקות תמיד בתקרה. לפני השינה אני מעיין בספר שהבאתי איתי, "תשע קריאות תלמודיות", בפירושו של עמנואל לוינס לדרש נפלא על פסוק משיר השירים; "שררך כאגן הסהר, אל יחסר המזג, בטנך ערימת חטים, סוגה בשושנים".

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

העולם משול לך אישה. הסנהדרין היא "שררך", טבור העולם, ובה ובך מתקיים הסדר שנקבע בעולם. כשם שגופך בצורת "אגן הסהר", צורת הישיבה בסנהדרין היא כמו באמפיתאטרון, כולם מתבוננים זה בזה, אך פתוחים וצריכים לעולם.

"לא יחסר המזג", נכנסים לסנהדרין ויוצאים ממנה, אך לעולם לא יחסרו בה אנשים. שלא כמנהג העולם, בסנהדרין הכלל הוא, "היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים", זה שנכנס אחרון, מקבל עליו להיות אחרון גם אם היה ראשון בכפרו. בטנך משביעה כמו "ערימת חטים", מעשה האהבה מקבל ביטוי של אוכל, גם הדרשן ניגש לטקסט ו"אוכל"' אותו ונהנה ממנו.

הרמז הארוטי נמשך גם לסיפא, "סוגה בשושנים", זו גדר המצוות המשולה לגדר פרחים, ואף שריח חטא העבירה מפתה כריח גן עדן, לא מתגלות בה פרצות. היא שעוצרת את היהודי מהחטא, ולא החוק והחומה. ובכן, נזקק העולם ליהודי, כי הוא מביא בשורה חדשה של רוחניות, בשורה חדשה של יכולת התעלות אנושית.

כששכבתי לישון, הבחנתי על הרצפה סמוך למיטה, בספר של גליה אלבין. על הכריכה (ראו תמונה משמאל) האפורה ציור של כלוב ציפור שחור ובתוכו לב אדום. שם הספר, "האהבה מנצחת", העניק לי הרגשה טובה. האם זה הספר ש"המוח" קרא והשאיר עבורי בכוונה?

שבת

אישה לבושה ביקיני, עורה בצבע ברונזה, שערה זהוב, מתיישבת בגבה אליי ומסירה את החלק העליון של בגד הים. היא מתרוממת ומפנה ראשה כלפי כעומדת להסתובב לעברי. אני נרגש. בכל כוחי אני בוחר להפנות את עיניי והדבר האחרון שאני רואה הוא טבורה, ובו אני רואה ניצוצות צבעוניים בוהקים יפהפיים. אני מתרכז בהם ושוכח את הנערה, ולפתע, הניצוצות הצבעוניים יוצאים מהטבור לעברי, נעים כמתעופפים. כן, זהו פרפר צבעוני, מואר כמו מבעד לזכוכית צבעונית. הוא מתעופף ומתקרב אלי וחולף בבירור מול פניי, ואז אני מתעורר.

אני מתפלל שחרית לבד. סוּרי לא מעוניין להצטרף. לדבריו, זו הפעם הראשונה זה זמן רב, שהוא מקבל את השבת, ולכבודי, הוא גם ממעט לעשן. להפסיק לגמרי אינו יכול. ביקורת השוטרים שגרתית, פרט לכך שהם מביאים את עיתוני סוף השבוע. אני לא מעוניין לקרוא, וסוּרי לוקח את החבילה. הוא טורח לספר לי על הכתבות הצבעוניות ומביע פליאה שאינני מגלה עניין. אני מעדיף לשקוע בתפילה. נוכח התעלמותי סוּרי פורס את העיתון מולי, מנופף בכתבה מפורטת עליי, מלווה בתצלומים של אבא, של המטפל של אבא ושלי, אזוק בצאתי מבית המשפט, ואומר בקול, "אתה בבעיה, חביבי", וחוזר על כך שוב ושוב. סידור התפילה מציל אותי מהפיתוי לעיין בכתבה. כשהוא מגיש לי את העיתון בכוח, וצועק "תסתכל מה קורה אתך", אני כבר חייב למצוא דרך להיחלץ מהאימה שמתפשטת בי. אני תולש את הדף הכפול, קורע אותו לשניים, מקפל את החלקים ומכניס חתיכה אחת לנעל ימין ואת השנייה לנעל שמאל. תחושת הדריכה משחררת. סוּרי צועק עלי, "מה אתה עושה? אתה מחלל את כבוד אביך." אני עונה לו, "סבתא חיה אמרה, עיתון זה בשביל לעטוף דגים."

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

אני חש רצון להתאדות ולהעלם דרך החרכים. התפילה עוזרת לי לצאת מן השיתוק. אני מחפש משהו להיאחז בו, לאחר שהתרוממות הרוח של אתמול התפוגגה. אני נזכר בחלום ושואל את סוּרי, מה לדעתו המשמעות של פרפר בחלום. הוא לא עונה לי. את אותה השאלה אני מפנה אל "המוח" ובצעקה מסורג לסורג, הוא עונה לי, "אני לא יודע מה המשמעות, אבל פרפר זה נשמה". המושג "נשמה" מכה בי בחזה ומתחבר לתוכן החלום. אני חש שעברתי בחלום מבחן שמכשיר אותי לצאת מכאן. הביטחון שב אליי ועמו הרגשה קלה יותר.

סוּרי ממשיך להציק לי, "ת'אמת, מה קרה בבית של אב'שך?". אני מוטרד מדברי החוקרים, שלפיהם המטפל של אבא טוען שהתבצע רצח. עצם המחשבה, שאולי חייו של אבי קופדו בידי אדם, מעיקה עליי, על אחת כמה וכמה כשמוטחת בי האשמה בכך, ואני מבין שלכל מילה שלי משקל מכריע. חשתי שעליי להתעמת עם פחדיי, ומכיוון שאני חושש מסוּרי, עליי דווקא להתייצב מולו. כשהאמרה שהייתה שגורה בפיו של אבי, "לא לפחד מהפחד", נוסכת בי אומץ, קמתי וניגשתי לסוּרי. התיישבתי במיטה הסמוכה אליו, ועניתי לכל שאלותיו. עיניו המצועפות לא הרפו ממני. "אני חש שיש בך עצבות עמוקה בפנים", אמרתי לבסוף, "כאילו משהו שחור רובץ על נשמתך". סוּרי לא הכחיש, רק מלמל משהו מבין שפתיו, כמאשר את דבריי.

ואז סוּרי נפתח וסיפר על עצמו, על כך ששרפו לו את הרכב החדש על רקע סכסוך, וכרגע הוא עצמו חסר פרוטה. לדבריו לא נתנו לו הזדמנות בחיים, אבל דווקא עבריין צמרת רוסי שנראה בתקשורת, הפתיע אותו. "התיידדנו כשישבנו יחד, החלפנו פרטים ונשבענו להיות בקשר. אחרי שהשתחררתי התקשרתי לרוסי והזמנתי אותו אלי. ארגנתי לו ערב משוגע, הבאתי ויסקי, וודקה, בחורות. שמתי בשר על האש והדלקתי ג'וינטים. בלילה, לפני שהלך, אמר לי שהיה אחלה, ושאל אותי אם אני צריך משהו. עניתי לו שהמצב קשה ושאני יבש, אבל לא הסכמתי לקחת ממנו שום דבר. בבוקר מצאתי 10,000 דולר מונחים על הספה בסלון!"

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

מוצאי שבת

סוּרי מסרב להצטרף אליי לערבית, אך מספר לי שבשבת נהוג לקרוא פרקי תהילים. כשאני מסיים להתפלל, ומציע לו להצטרף אליי לאמירת פרקי תהילים, הוא מתיישב וטוען שפעם ידע את כל ספר תהילים בעל פה. אני מתחיל לקרוא: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ;  וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה."

סוּרי ממשיך בעל-פה: "וְהָיָה  כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים...". למעט מספר פרקים, שבהם הייתי צריך להשחיל לו מילת כיוון, אכן ידע להשלים את כל קטעי פרקי תהילים שהקראתי בפניו.

ראשון

התעוררתי לפנות בוקר עם תחושת הקלה על שצלחתי את האימה במפגש עם מי שהיה ברור לי שהוא מבקש את חיי. משהו עמוק בתוכי הורה לי להתקלף מכל המסכות. רק האמת תוציא אותי מפה, חשתי בעוצמה. קמתי והתלבשתי בשקט. את הנעליים נטולות השרוכים החלטתי לנעול ללא גרביים, ישר על גזרי העיתון מאתמול. את ההתרסה הזו על דברי הבלע אף אחד לא יכול היה לראות, אבל היא נטעה בי שקט פנימי נטול פחד וכאב.

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

התפללתי שחרית ללא טלית ותפילין, והתנחמתי בכך שאני עושה את המרב האפשרי. משסיימתי ניגשתי אל סורי, שעדיין ישן, והנחתי את ז'קט הצמר הכחול על המיטה האמצעית ליד חפציו. הוא זקוק לו בעולם השקר שבו הוא חי, חשבתי, ואילו אני מרגיש כעת בלעדיו טבעי ומשוחרר יותר.

האינטנסיביות של התפילה על סף התהום ותחושת ההיחלצות ממוות פעלו יחד כסם. הרעב, הצריבה העזה בריאות ובפה היבש וכאב חיכוך האזיקים הקרים בבשר, כל אלה כמעט שלא הורגשו. תחושת קלילות אפפה אותי, וחשתי את הזמן זורם בהילוך איטי.

מסדרון בית המשפט

לאט לאט מתקבצים סביבנו צלמים. חוקר יושב לידי על הספסל, ראש צוות החקירה עומד, וחוקר נוסף מסתודד עם הצלמים. זקנים עומדים ומתבוננים בי, בצעיר האזוק, בעיניים סקרניות, שבהן גם רחמים וגם תוכחה. כמו בסרט יכולתי לראות את הסצנה שאני במרכזה. בזווית העין אני קולט את אחד החוקרים מתעסק במצלמה של הצלם. אני רואה מה הולך לקרות לפני שהוא קורה, מסב את פניי לאט ימינה, החוקר מחייך, לוחץ, פלש, ואני מצולם. ראש צוות החקירה פותח את הפלאפון לידי ומשוחח עם חבר, "אחי, ראית אותי בחדשות?  גבר,  מה אתה אומר על סחבק?!".

מכניסים אותי לפרוזדור פנימי של אולם המעצרים. דרור ושרון, עורכי הדין, מגיעים ומבקשים מהחוקר לאפשר להם לשוחח איתי ביחידות. "איפה היית?" הם שואלים. "איפה אתם הייתם?" אני זועם, "למה לא הגעתם ביום חמישי, כפי שהבטחתם?". דרור עונה, "באבו-כביר אמרו שנלקחת לחקירות, ובגלילות אמרו שלא יודעים איפה אתה נמצא". אני מנסה להסביר, "הייתי בצינוק בתחנת דן עם...", המילה שחיפשתי נתקעת לי על קצה הלשון אז אני אומר, "ציפור שיר". דרור צוחק, "מדובב. עכשיו אני מבין, הם העלימו אותך בכוונה".

[זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]

One thought on “יוסף זהר: ציפור שיר

  1. Pingback: מאמרי פסח ויציאת מצרים ב'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.