[בתמונה: התארגנות מיליציונית של דייגים בריטים לחילוץ חיילים מדנקירק, כשמטוסי שטוקה גרמניים תוקפים ממעל. המקור: ויקיפדיה. התמונה היא נחלת הכלל]

[גרסה ישנה ומקוצרת של מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על הממד הסמוי בהתנהלות השלטונית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הצורך בהקמת משמר לאומי בישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'שלטון האימהות', לחצו כאן]

עודכן ב- 30 בספטמבר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מיליציה היא כוח צבאי, המורכב מקבוצת אזרחים שאינם משתייכים לצבא סדיר.

בעת האחרונה גבר בישראל השימוש במושג זה, על רקע השתוללות הקבוצות החמושות היטב במגזר הערבי; והחשש המתגבר, שזה רק עניין של זמן, עד שהמיליציות הללו תכפנה על ישראל מלחמה פנימית, על הצירים, בישובים מבודדים ובערים המעורבות.

גם שנות המלחמה בסוריה, מיקדו תשומת לב בתפקידם של כוחות מיליציוניים. מרבים לדבר על מליציות שיעיות איראניות, עיראקיות, גם הכוחות הכורדים וכוחות האופוזיציה למשטר אסד הם למעשה כוחות מליציה.

[בתמונה: מיליציית אבו עסא בדרום הפרוע... חתרנות שתתפתח לטרור ולגרילה במלחמה הרצינית הבאה! הסרטון שותף ברשתות החברתיות ע"י משה קוזק]

לכאורה אין בתופעה זו חידוש. מאז ימי העולם העתיק, היה לכוחות מליציה תפקיד משמעותי...

בתקופת השופטים למשל, לא עמד לשבטי ישראל כוח צבאי סדיר וקבוע, ההתארגנות למלחמה הייתה בעיקרה שבטית ומקומית. כזו הייתה המלחמה בין סיסרא לבין דבורה וברק בן אבינועם (ראו תמונה למטה): צבא סדיר מצויד בתשע מאות רכב ברזל, התייצב למלחמה מול מיליציה - צבא איכרים, שהתלכד לפעולה על בסיס שבטי:

[ציורי תנ"ך/ דבורה הנביאה וברק בן אבינועם / ציירה: אהובה קליין (c)]

גם בעת החדשה היו לכוחות מיליציוניים הישגים משמעותיים. ג'וזפה גריבלדי, גיבור תקופת התחייה ("לה-ריסורג'מנטו") האיטלקית במאה ה- 19 (ראו תמונה משמאל), כבש את סיציליה עם מליציה, שלא מנתה יותר מאלף איש אזרחים מתנדבים.

[בתמונה משמאל: ג'וזפה גריבלדי. התמונה היא נחלת הכלל]

ובכל זאת משהו התחדש: אם בעבר הפעלת כוח מיליציוני נבעה מכורח נסיבתי, מהעדר יכולת להעמדת כוח צבאי סדור, בשנים האחרונות, בנסיבות חדשות, ההפעלה של כוחות מליציה נעשתה נחוצה משיקולים נוספים.

היתרונות הטמונים בכוח מליציוני

"... מיליציה מנוהלת היטב הכרחית לביטחונה של מדינה חופשית..." התיקון השני לחוקה האמריקאית. מה הם ידעו שאנחנו שכחנו?

שני יתרונות הוכרו מסורתית כעומדים לצדם של כוחות מיליציוניים:

• האחד, כרוך בגמישות ובזריזות בהתארגנות לנסיבות פעולה ייחודיות. זאת, בהשוואה למערכת ארגונית צבאית סדורה.
• השני, כרוך בכוח ההנעה, המונע מתוך תודעת שליחות ואמונה. זאת, בהשוואה למערכות צבאיות מוסדיות,  המבוססות על הנעה מכוח המשמעת הארגונית והציות לחוק.

[הכרזה: ייצור ידע]

שני יתרונות אלה המאפיינים כוחות מיליציוניים, התגלו כמועילים גם בשנות הלחימה בסוריה

בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים בסוריה, נחלו כוחות הצבא הסורי הסדיר כישלונות, שנבעו מדפוסי פעולה בלתי תואמים לנסיבות החדשות, ומרוח לחימה רופסת. המענה המידי התפתח בהפעלת כוחות עממיים, לא סדורים שפעלו בנאמנות למשטר, באכזריות רבה וללא עכבות. בהמשך הצטרפו ללחימה כוחות חיזבאללה, שהוסיפו למערכה עוצמות חדשות: על אף ארגונם הצבאי המוסדי, שימרו ברוח לחימתם מקור הנעה אמוני ועדתי. עם המסירות וההקרבה הדתיים באופיים, ביטאו זריזות גדולה באימוץ צורות לחימה חדשות.

בסתיו 2015, עם כניסת הרוסים למעורבות פעילה בלחימה בסוריה, לנוכחות הכוחות המקומיים בזירה - צבא סוריה, כוחות חיזבאללה וכוחות אחרים - הייתה השפעה עקרונית לעיצוב רעיון הפעולה הרוסי. נוכחותם הקיימת מכבר של כוחות מקומיים בחיכוך הלחימה, חסכה מהרוסים את ההתמודדות באתגר הבאת כוח יבשתי אפקטיבי, שארגונו והכנתו דורשים זמן והפעלתו כרוכה בסיכוני הסתבכות.

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

בנסיבות שהתפתחו, גם ארה"ב ובנות בריתה הצבאיות וגם הרוסים ביטאו בגישתם מודעות מבצעית לפערי הזמינות הקריטיים בין תנאי המוכנות של הכוח הצבאי היבשתי, לצורכי הפעלתו ככוח משלוח, לבין קצב ההתרחשות המהיר של ההתהוות האסטרטגית. כך שילב רעיון הפעולה הרוסי בין הפעלת כוח אווירי רוסי, שהיה זמין לפעולה מידית, לבין לחימה קרקעית, שהתבססה בעיקרה על כוחות מקומיים, שהיו מעורים בסביבה ומוכנים לפעולה.

מהגיון דומה, נבע גם דפוס הלחימה שעיצבו האמריקאים בשחרור צפון עיראק והעיר מוסול מכוחות דאע"ש. למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית, בין מערכות הצבא בארה"ב וברוסיה, שתי המעצמות נמנעו משילוב כוחות היבשה הסדירים שלהן בלחימה הקרקעית בשדות הקרב בסוריה ובעיראק.

מגמה זו נובעת:

• בראש ובראשונה, משאיפתן להגן על חייליהן משחיקה בלחימה רבת נפגעים.
• אולם, היא מונעת לא מעט, גם מההכרה בטבען המתמשך של המלחמות בעידן החדש, כהרפתקה שקשה לשלוט בהגעה לסיומה המוצלח.

בתנאים אלה, בעת קבלת ההחלטה על הפעלת הכוח הצבאי, קברניטים נוטים להפעלת כוחות מליציה מקומיים, כמשאב מסוג אחר, המקל עליהם את נטילת הסיכון, בסבך אי הוודאות.   

[להרחבת המושג 'התהוות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבה בנושא: תבניות/דפוסים חוזרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

[בתמונה: מיליציות בעיראק. קברניטים נוטים להפעלת כוחות מליציה מקומיים, כמשאב מסוג אחר, המקל עליהם את נטילת הסיכון, בסבך אי הוודאות... מקור התמונה: התקשורת הערבית]

פוטנציאל העמימות האסטרטגית

הגיון הפעלת הבדלנים בדונייצק, כלוחמי מליציה בני המקום, מבטא מבחינת האינטרס הרוסי, צורת פעולה קלאסית במרחב מתחים הדורש קיום עמימות אסטרטגית. מנקודת מבט פנים רוסית, נשיאת הבדלנים בנטל הלחימה בקרקע, חוסך למנהיג רוסיה, ולדימיר פוטין (ראו תמונה משמאל) את הכורח להפעיל את חייליו ולהתמודד עם שאלת אימהות לחיילים רוסים: "מה יש לנו לחפש בדונייצק?"

[תמונתו של ולדימיר פוטין משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 6964520 לאתר Pixabay]

מנקודת מבט חיצונית, למול ביקורת הקהילה הבינלאומית, מדובר ביתרון משמעותי לא פחות:

• זהותם הכפולה של הרוסים בני דונייצק, ממצה את יתרונם כבני-כלאיים. הם לגמרי אזרחים אוקראיניים, ובכל זאת מאבקם מונע מזהותם הרוסית, למען אינטרס לאומי רוסי.
• שימור מעמדם המיליציוני, מאפשר לנשיא פוטין את מדיניותו המתחמקת בשאלת אחריותו הישירה להובלת הלחימה.

ככל שמתחזקת הדרישה הבינלאומית לשקיפות במדיניות, ככל שתפוצת המידע הגלובלית יחד עם הפיקוח הבינלאומי, הולכים ומצרים את מרחב הלגיטימציה להפעלת כוח בלחימה גלויה וישירה, כך מיצוי פוטנציאל העמימות הולך ונעשה חיוני יותר.

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

מתוך מובהקות הדוגמה הרוסית בדונייצק, ניתן להבין תופעות דומות, כמו הדינמיקה שאפיינה את הלחימה בסוריה, כאשר הסכמי הפסקת אש בין המעצמות, התקבלו לא פעם במשחק כפול: הכוח הסדיר הרוסי והסורי צייתו להפסקת האש, באותה עת, הכוחות המיליציוניים, שאינם כפופים לשרשרת הפיקוד והשליטה המוסדית, המשיכו במומנטום הלחימה.

התבוננות בדפוסי המיצוי של הגיון זה, יכול ללמדנו על זירות נוספות הנוטות למצות את היתרון הגלום בשילוב מערכתי של כוחות מוסדיים, יחד עם כוחות מליציוניים חוץ מוסדיים. כך לדוגמה הרשות הפלסטינית ממשיכה לקיים מערכת זיקות, בין הכוחות המנגנוניים - כוחות דייטון - העומדים תחת סמכותו המלאה של היו"ר אבו-מאזן, ומופעלים בפיקוח אמריקאי, לבין כוחות אחרים,  כקבוצות התנזים, שאף הם חמושות אך צביונן מיליציוני.

[לאוסף המאמרים על עורמה ותחבולה, לחצו כאן]

הממד החיובי בתופעת המיליציה

התבוננות במליציות שיעיות איראניות וכוחות בדלנים בדונייצק - קל וחומר המיליציות המתהוות בתוך גבולותינו = עלולה לחרוץ את שיפוטינו לגבי התופעה, עד כדי שלילתה המוחלטת. אולם ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע גם לחיינו.

הסרט "דנקירק" (ראו טריילר למטה) - שיצא לאקרנים ביולי 2017 - ממוקד בהיבטיה ההרואיים של רוח ההתנדבות העממית בשעת חירום.  אלפי ימאים אזרחים עם סירותיהם הקטנות, שנקראו לדגל והפליגו  מזרחה, תחת אימת הפצצות מטוסים גרמניים, הם שהצילו את מאות אלפי חיילי הממלכה הבריטית מנפילה בידי הגרמנים. רוח האומה הבריטית, במלוא גווניה הפטריוטים, היא גיבורת הסרט.

מעבר למאמץ להצגת אירוע היסטורי כחוויה קולנועית מטלטלת, בימוי הסרט מדגיש מסר אקטואלי לחברה המערבית ההולכת ושוקעת בניאו ליברליזם, אנטי פטריוטי. המסר פשוט והרואי: לא רק שרוח הצבא ויכולותיו תלויים ברוח העם, אלא אף בשעת משבר, דוגמת אירוע דנקירק, רוח ההקרבה העממית ותושיית האזרחים, מעניקים לצבא רשת ביטחון.

זו הייתה הנחת יסוד בלתי מעורערת בכינון כוח העמידה הישראלי למבחני שעת חירום

על בסיסה, גם לאחר הקמת המדינה, שולבו למערכת אחת מכלול המאמצים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, התעשייה, המדע והתרבות. אלא שאף אצלנו כמו במדינות המערב, מגמות ניאו-ליברליות , דוגמת אלה המתבטאות בדו"ח מולד על ההתנחלויות, מבקשות  להפריד בין אחריות כוחות הביטחון עליהם מוטלת הגנת המדינה, לבין זכויות האזרחים האמורים "לישון בשקט" גם ביישובי הספר, ולהתמקד במיצוי חייהם האזרחיים.

באופן קונקרטי, ראוי לדון בתכניות מערכת הביטחון לפנות בשעת חירום עשרות אלפים מתושבי קו העימות בגבול הצפון ובגבול רצועת עזה. זאת, בניגוד לגישתה המורשתית של מערכת הביטחון - עד תקופת הרמטכ"ל רפאל איתן - ששילבה את המערכת היישובים במערכת ההגנה במסגרת תפיסת ההגנה המרחבית.

תושבי מלכיה, מנרה אביבים וחניתה אכן התלוננו בפניי על הציווי לנטוש את ביתם בשעת חירום, במקום להתגייס להגנת הגבול מתוך ביתם. הם מצפים מצה"ל לחמשם בנשק ולשתפם במאמץ ההגנה. גם אדם בן 80, גבר או אישה, בהיותו חמוש, ומכוח היותו בן המקום. יכול להביא תועלת רבה במצב חירום.

כינונו מחדש של אתוס ההתנדבות החלוצי, באחריות משותפת לאיחוד המאמצים, נותר גם עתה צו השעה!

[בתמונה: נס דנקירק (תמונה אמיתית, לא מהסרט...). התמונה היא נחלת הכלל]

סכנת אבדן המונופול של המדינה בהפעלת הכוח החמוש

להפעלת כוחות מקומיים מיליציוניים יש מחיר. מאז הסכם ווסטפליה במאה ה-17, הפעלת כוח חמוש במדינות ריבוניות באירופה נעשתה לזכות בלעדית של שלטון המדינה. מתוקף הגיון זה, עמדה ממשלת ישראל על דרישתה מן הרשות הפלסטינית למימוש מונופול בלעדי על הפעלת הכוח החמוש - "ריבון אחד, חוק אחד, נשק אחד".

בנטייתם הגוברת של מדינות מתוקנות ומעצמות להפעיל לצורכיהן האסטרטגיים, כוחות מקומיים שאינם כוחות מדינתיים, נותקה שרשרת הפיקוד באמצעותה אמורה להתממש שליטתה המוחלטת של הסמכות הריבונית המדינית, בצורות הגילום של הפעלת הכוח.

כאשר ברוני מלחמה מקומיים נשכרים על ידי סמכות שלטון מדינתית להפעלת כוח, הם באים לעבודה מתוך האינטרס המקומי שלהם והוא המנחה אותם במגמות שיתופי פעולה ובדפוסי פעולתם. מדובר במערכת שיקולים ואילוצים המתקיימת מראשיתה מחוץ לשרשרת הפיקוד המוסדית, והיא פתוחה מיסודה ליציאה משליטה. זה מה שעמד באבדן השליטה של צה"ל בסתיו 1982 בפעולת הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה. זה גם מה איים על האמריקאים במזרח התיכון, בנטייתם הגוברת להפעלת כוחות מקומיים.

היתרון הטמון בהעברת נטל הלחימה לכוחות מקומיים, הדריך ככל הנראה את אמירתו של ראש הממשלה יצחק רבין על מגמת אוסלו: "ג'יבריל רג'וב יעשה את העבודה בלי בג"צ ובלי בצלם":

[לאוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'שיתוף פעולה', לחצו כאן]

[ג'בריל רג'וב: בלי בג"ץ ובלי בצל"ם... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי dlisbona קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

רבין ציפה כנראה לסוג של שיתוף פעולה, כמו זה שהתקיים עם צבא דרום לבנון-צד"ל, שפעל באותן שנים ברצועת הביטחון בלבנון, בתיאום עם צה"ל תחת פיקודו של הגנרל לאחד.

אלא שגם במקרה זה, ג'יבריל רג'וב כמפעיל כוח מקומי, "ברון מלחמה" (War-Lord), הגיע להבנות הסכם אוסלו מתוך האינטרסים שלו; ואין להתפלא על המשך ההתהוות שהתפתח מנקודת מבטה של מדינת ישראל לכדי אובדן שליטה.

[להרחבת קריאה על התופעה במשמעויותיה הגלובליות- ראו מאמרי על הפרטת המלחמה] [לאוסף המאמרים על הממד הסמוי בהתנהלות השלטונית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הצורך בהקמת משמר לאומי בישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'שלטון האימהות', לחצו כאן]

העשרה

• על 'קבוצת ואגנר' והשימוש במיליציה להשגת מטרות מדיניות על ידי רוסיה וסוריה: קובי ברדה (2018), על תעלומת כתישת היחידה הרוסית הסודית בסוריה, 19/2/18, bardea.com.
• פנחס יחזקאלי (2014), התהוות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), תבנית - דפוס חוזר, ייצור ידע, 12/6/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2016), עורמה ותחבולה - למה וויתרנו עליהם?, ייצור ידע, 11/2/16.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.