גאון פוליטי או השתלשלות אירועים אקראית?

 

גאון או נגרר...

[תמונתו של נתניהו היא רכוש הציבור]

לא נורא כפרה...

בפרשנויות שהתלוו להסכם הקואליציוני בין בנימין נתניהו לאביגדור ליברמן, נטו פרשנים רבים לראות בנתניהו מנצח. כך למשל כינתה אותו אשרת קוטלר, ביומן בערוץ 10, "גאון פוליטי", שמצליח בעורמתו לתמרן את כולם לטובת שרידותו האישית. גם ברשתות החברתיות מתרוצצות קריקטורות (כמו זו שמשמאל, מתוך אתר www.Xoox.co.il; האמן: ליאור רול), המספרות "כיצד 'עבד' ביבי על בוז'י"...

לטעמי, יש הפרזה רבה בסופרלטיבים הללו. יותר מאשר נתניהו תכנן ויזם את האירועים הללו, הוא נגרר אחריהם, עד ש'נתקע' עם ברירת המחדל הפחות רצויה מבחינתו...

שעון החול של הרכב הקואליציה הנוכחית כבר מחשב את קיצה לאחור. המועד האחרון לאישור הצעת התקציב על ידי הממשלה ולהנחתה בפני הכנסת הוא סוף אוקטובר. עד אז, נתון בנימין נתניהו לסחטנותם של חברי הכנסת של מפלגתו, ובמצב הנוכחי, לא ברור בכלל שהיה מצליח להעמיד תקציב. הסחטנות המוצלחת שהפעילו כלפיו חברי הכנסת חזן, אמסלם ונגוסה הייתה רק קדימון חביב למה שציפה לו במעלה הדיונים על התקציב, אם קואליציית ה- 61 הייתה נשארת כמות שהיא. אם הממשלה לא הייתה עוברת את משוכת התקציב, היינו נקלעים שוב לבחירות, שאחריהן המלכוד הפוליטי היה נשאר בעינו. לכן, היה ברור לכל מי שנוגע בדבר, שלקראת דיוני התקציב חייבת הממשלה לגדול, אם חפצת חיים היא. האינטרס ההישרדותי של נתניהו חפף במקרה הזה את האינטרס הלאומי. איזה טעם יש לנו בבחירות עכשיו?

את זה הבין ליברמן היטב. הוא נקב במחיר וחיכה על הגדר, בתקווה שעסקת נתניהו הרצוג תעלה על שרטון. בינתיים ניסה לגייס מורים ולהכין שיעורי בית, לקראת כניסתו לתפקידו החדש.

לנתניהו משקעים מרים מהשותפות האחרונה שלו עם אביגדור ליברמן. יחסיו איתו מצויים על גבול התיעוב האישי; אין לו גם חשק, למצוא עצמו כלוא שוב, במלכוד העזתי בקיץ למשל, בין ליברמן לבנט (בוודאי כשיעלון כבר אינו לצידו); ובטח לא לנפנף בסדין אדום (ליברמן) מול ההיערכות הבינלאומית, ההולכת ונרקמת נגד ישראל.

הוא רצה באמת ובתמים את מפלגת העבודה (או לפחות את חלקה) במשרדי החוץ והביטחון. זה מקל על הלחץ הבינלאומי הצפוי (ראו, למשל: רזניק, 2016), וגם מאפשר בדיעבד למצוא כתובת שאותה ניתן להאשים, אם דברים לא יתרחשו כמצופה. בתוך הקואליציה היה נתניהו מתמקם באמצע, במקום נוח, כ"מבוגר האחראי", המפשר בין השמאל לימין בממשלה.

כדי להגיע למצב הזה היה נתניהו מוכן לשלם הרבה מאוד. אבל פה נכנס מה שמכונה ההיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה: ככל שהרצוג קיבל יותר, כך התמעט הסיכוי שההסכם יעבור, הן בקואליציה והן במחנה הציוני. מול הקואליציה נזקק נתניהו להסוות חלק מההישגים כהסכמות בעל פה. הרצוג במקביל, נאלץ להסתיר את הישגיו החשובים ביותר מחלק מחברי הכנסת של העבודה; ומה שנותר גלוי, גיחך את ההסכם, הוסיף לו מתנגדים והגביר את היסוסיו.

בערבו של יום, לא היה הרצוג יכול בתנאים הללו "לספק את הסחורה", ונתניהו נאלץ לבלוע את הצפרדע, להכניס למיטתו את זה שמשתוקק לרשת אותו, וגם לספק לו את הכלי האפקטיבי ביותר לעשות כן: את משרד הביטחון.

בנוסף, "זכה" נתניהו בפרס נוסף - שניים במחיר אחד, אם תרצו - הוא בנה במו ידיו את היריב העתידי המסוכן ביותר במחנהו שלו: את משה יעלון...

פרס - מתנה[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Praveen לאתר flickr]

ובאשר לצחנה הפוליטית העולה מההתנהלות של בכירי המדינה בפרשה זו: אין ספק שריח הבאושים הזה מעיד גם על האישים המעורבים, אולם הרבה יותר על השיטה שבתוכה הם מתפקדים. על כך ארחיב במאמר הבא.

העשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.