[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Woody Hibbard לאתר flickr]
רף ענישה תחתון הוא העונש המינימלי שמקבל נאשם שהורשע בעבירה מסוימת. רמת העונש שהתביעה המשטרתית והפרקליטות דורשות בבתי המשפט, לאחר ההרשעה, מעצבת במידה רבה את רף הענישה.
אף שהיא מטפלת בכ-90% מהתיקים הפליליים, עד כה סירבה התביעה המשטרתית לחשוף את טווח הענישה שהיא נוהגת לדרוש בבתי המשפט. כעת, מתפרסמים הנתונים לראשונה (פולבר, 2016):
- החזקת קנביס - עבודות שרות;
- החזקת סמים קשים - 8 חודשי מאסר;
- גניבת רכב - שנתיים וחצי מאסר;
- פריצה לדירה - שנת מאסר;
- החזקת נשק - שנתיים מאסר;
- מכירת אלכוהול לקטין - עבודות שרות.
בדיונים שאני מקיים עם הסטודנטים שלי - שחלקם עובדים במערכת אכיפת החוק - אני שומע ביקורת, לא אחת, בעיקר מאנשי המשטרה, על רף הענישה הנמוך של מערכת המשפט:
.... אנחנו משקיעים המון מאמץ באיתור העבריין, איסוף ראיות ולבסוף, כשהוא מגיע לבית המשפט מקבל עונש מגוחך, ואנחנו פוגשים אותו אחרי תקופה קצרה ברחובות...לעתים הוא צוחק מאיתנו..."
קיימות בעיקרון שתי תפיסות מובילות בגישה לענישה:
- מחד גיסא, התפיסה הגמולית שמסתכלת על העבר;
- מאידך גיסא, התפיסה ההרתעתית שמסתכלת על העתיד.
נסקור את התפתחות תפיסות הענישה המובילות:
הגישה הקלאסית של צ'זרה בקריה: הגנה והרתעה
צ'זרה בקרייה האיטלקי פרסם בשנת 1764 את חיבורו הנודע "על עבירות ועונשים" (ראו תמונת כריכה משמאל), חיבורו - שזכה להוות המסד התאורטי לקרימינולוגיה הקלאסית - והשפעותיו ניכרים עד היום: על פיו, תכלית העונש איננה עינוי הנאשם, אלא למנוע מהעבריין לחזור לסורו, כמו גם להרתיע אחרים (בזק, 1979, ע' 30):
- עקרון המניעה: בקריה טען שתכלית הענישה היא למנוע מהעבריין להמשיך ולפגוע בחברה, כמו גם למנוע מאחרים לבצע עבירה דומה.
- עקרון ההרתעה: לשם כך, חייבים העונשים להיות ברורים, שקופים וידועים, העבריין שעושה שיקולים רציונליים (האמנם??) ידע לאיזה עונש הוא צפוי. כתבה חגית לרנאו (2016): "בדברים אלו קובע בקרייה שבמערכת אכיפת החוק - שבה הסיכוי להיתפס, לעמוד לדין ולהיענש הוא גבוה - יימנעו רוב בני האדם מפשיעה, שכן חישוב רציונלי פשוט יוביל אותם להבנה, שהעונש הצפוי להם רב מהתועלת שהם עשויים להפיק מביצוע העבירה."
כוח ההרתעה ילך ויגדל ככל שיישמרו התנאים הבאים (בזק, 1979, ע' 30):
- וודאות העונש;
- מידתיות: יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת הענישה. בקריה תבע להקפיד על כך, שהעונשים יהיו מתונים, ושבכל מקרה, לא יוטל אלא העונש המזערי ההכרחי. הבחנה בין גישת הנקם לעקרון הגמול. תכלית הענישה תושג, לא על ידי החמרת העונשים גרידא, משום שבתגובה לעונשים מחמירים והולכים, נפש האדם מתקשחת ומתחסנת כנגדם (תופעת הפעולות המאזנות במערכת מורכבת). די בכך שהסבל שהעונש מביא על הנאשם יהיה גדול מן התועלת שהפיק מן העבירה, כאשר בקביעת מידת העונש יש להתחשב, לא רק בחומרת העבירה, אלא גם במידת הנזק הממשי שנגרם.
- פומביות ומידיות: העונש חייב להיות פומבי ומיידי.
עיקרון חשוב נוסף היה צמצום החופש הנתון בידי שופטים. הכוח המניע לכך היה עיקרון השוויון, מורשת המהפכה הצרפתית: ההנחה היא כי כל בני האדם שווים. לפיכך, יש להטיל עונשים שווים באותן נסיבות, ועל המחוקק לפרט את העונש לכל מקרה ומקרה (בזק, 1979, ע' 33).
בקריה היה רק אחד בשרשרת של הוגי דעות שפיתחו את התפיסה הזו, שניתן למנות עליהם את מונטסקייה, וולטייר, ג'רמי בנתהם ואחרים (בזק, 1979, ע' 33-28).
הטעות הבסיסית בתפיסה זו נעוצה בהנחה, שהאדם פועל כיצור רציונלי וזהיר, המחשב עבירה כנגד שכרה, ועל כן, כל מה שדרוש הוא התאמה זהירה של העונש למכלול הגורמים שהביאו את העבריין לעבור את העבירה. היום אנו יודעים, כי אדם פועל על פי מכלול של גורמים, מהם בלתי מודעים ואף בלתי רציונליים, שהשפעת העונש עליהם היא לעתים, מועטת ביותר (בזק, 1979, ע' 33).
למרות זאת, התאוריה הקלאסית הזאת השפיעה על עקרונות המשפט הפלילי: עקרון החוקיות, עקרון ההליך ההוגן ועקרון האשמה. כמופיע בחוק אצלנו בסעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 קובע "אין עבירה ואין עונש עליה, אלא אם כן נקבעו בחוק ועל פיו".
התפיסה הפוזיטיביסטית השיקומית
מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד למחצית המאה ה-20 שלטה התפיסה הפוזיטיביסטית, שהנציג המובהק ביותר שלה הוא איטלקי: צ'זרה לומברוזו (1909-1835) (ראו התמונה משמאל).
היא בוחנת את הסיבות לעבריינות בהיבט ביולוגי, פסיכולוגי ו/או בראייה סוציולוגית בהקשר למבנים חברתיים ולמעגלים נוספים, כמו שכונה משפחה ועוד. זאת במטרה להבין את העבריין ואת הכוחות המניעים אותי.
שמה של תפיסה זו ניתן לה משום שהיא נזקקת לשיטות הפוזיטיביות של המדע המודרני, המבוססות על בדיקת עובדות וניסיון החושים, ולא על עיונים מופשטים (בזק, 1979, ע' 34).
התפיסה הפוזיטיביסטית שונה במהותה מהראייה של האסכולה הקלאסית גם בהיבט של הענישה. על פיה, תכונות תורשתיות דוחפות את העבריין להתנהגות פלילית, ועל כן, אין לראות בו אחראי למעשיו. החברה רשאית להתגונן מפני עבריינים על ידי כליאתם, אך אין לכך הצדקה מוסרית ואף לא תועלת מעשית (בזק, 1979, ע' 34). על כן, תפיסה זו מטיפה לעסוק בטיפול חינוך ושיקום.
הגישה הניאו קלאסית
הפגמים בגישה הקלאסית צצו עד מהרה. הסתבר כי התוצאה של הטלת עונשים מוגדרים בדייקנות ובנוקשות הייתה אף גרועה מתוצאות החופש המוחלט שניתן לפני כן לשופטים. על כן, תבעה האסכולה הניאו קלאסית להניח לשופט להביא בחשבון נסיבות אינדיבידואליות שונות בקביעת מידת העונש. הוכר כי בהערכת מידת הפליליות של העבירה, יש מקום להתחשב במצבים נפשיים שונים כגון: קטינות, אי שפיות, שכרות, אונס ועוד נסיבות מיוחדות המאפיינות כל מקרה ומקרה. כך התקבל עקרון האינדיבידואליזציה של העונש, הנחשב לעיקרון בסיסי בתורת הענישה המודרנית: הטלת עונש לפי הנסיבות האישיות של הנאשם, ולא רק לפי דרגת החומרה האובייקטיבית של העבירה (בזק, 1979, עמ' 34-33).
גישה זו התחזקה משנות ה-70 של המאה ה-20, לאור גלי מחאה חברתיים, שהיו בארצות הברית; ירידה ברמת החינוך ונשירת תלמידים מבתי הספר (שמעורבותם בפשיעה עלתה); אבטלה; ועלייה דרמטית בשיעורי הפשיעה, במיוחד בעבירות רחוב וסמים, פחד מפשיעה וחוסר אמון במערכת אכיפת החוק.
בתקופה זאת התפרסם מחקרו המפורסם של מרטינסון (1974), שבחן 231 תכניות שיקום וטיפול, ומסקנתו החד משמעית הייתה "Nothing Works", מאמר זה עורר הדים רבים בקרב אנשי מקצוע בעולם. כתוצאה מהמהומה שנוצרה בעקבות המאמר, ניסה מרטינסון לעדן את הנתונים במאמר נוסף, נכנס לדיכאון ושם קץ לחיו.
מכאן, עלה הטיעון שכל התיאוריות הפוזיטיביסטיות לא צלחו, לא נתנו מענה לתופעות הפשיעה והעבריינות; ומכאן, שצריך לעשות שינוי כיוון בשפתנו העכשווית. התאוריה דוחה את המודל הפוזיטיבסטי, וחוזרת למודל הקלאסי של בקרייה ובנטהם (ודאות העונש, רצון חופשי, מאזן רווחו והפסד, דטרמינזם).
בעבר, הייתה נכונות ציבורית בארה"ב לתמוך כמה שיותר בשיקום עבריינים. כיום - ולא מעט בהשפעתם של השמרנים והתאוריה הניאו קלאסית, רבים בציבור נוטים לגרוס כי מטרת הענישה היא קודם כל לבודד את העבריין, להגן על החברה ולא להגן על האסיר ה"מסכן". התאוריה מזוהה עם הזרם השמרני שמוביל פרופ' וילסון (1975), שאת עיקרי תפיסתו כתב בספרו רב ההשפעה, Thinking about crime (ראו תמונת כריכה משמאל).
בהמשך, פרסם יחד עם ידידו, פרופ' הירנשטיין (1986), את הספר Crime and Human Nature. השניים מנתחים את התיאוריות שקדמו להם, ומסבירים את החסרונות בכל אחת מהתיאוריות. וילסון מאזכר את יוברט המפרי סגן הנשיא הראשון שלאחר בחירתו טבע את המונח " Order and Justice". הוא, סקר את ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות וטען, שגם בחירתם של חלק מראשי הערים הושפע מתפיסותיהם ומעמדותיהם לגבי הפשע והלחימה בו (למשל, גוליאני בניו יורק).
וילסון, טוען להחמרה בענישה, עונשי מאסר ארוכים יותר, ויותר מאסר בפועל (אצלנו, רק כ-7% מכלל העונשים הנגזרים במשפט פלילי הם עונשי מאסר בפועל). בלשונו הציורית טען וילסון, שמדינה עם חולים רבים זקוקה ליותר בתי חולים, ומדינה עם מספר רב של פושעים זקוקה ליותר בתי סוהר. לדבריו, שיעורי הפשיעה יקוזזו בשליש אם "כל" עבריין שהורשע בעבירה חמורה, יישפט לתקופה קצובה של שלוש שנים. מכאן, מתפתחת דוקטורינת שלילת היכולת (Incapacition) או כפי שהיא מכונה שלילת היכולת הסלקטיבית. כאשר, דנים בשלילת היכולת, כאחת ממטרות הענישה, מתכוונים לכך שבאמצעות המאסר, נגביל את יכולתו של העבריין לפגוע בחברה ולבצע עבירות, כל עוד הוא כלוא בבית סוהר.
הגישה הניאו ליברלית כזרם בגישה הניאו קלאסית
הזרם האחר בגישה הניאו קלאסית הינה הגישה הניאו ליברלית שטוענת שיש לחזור למודל הצדק "Back to Justice" או "Just Desert", שהדובר המשמעותי ביותר שלה הוא אנדרו ואן-הירש (ראו תמונה משמאל. למקור לחצו כאן).
לטענתם של הניאו ליברלים יש הצדקה לענישה בהתאמה לחוק הפלילי, לכן, יש להביא בחשבון את עברו של הנאשם, העבירה הנוכחית וחומרתה, בלי להתייחס לעתידו של העבריין ולאפשרות שיקומו. הדגש הוא על הליך הוגן, בהתייחס להגנות של החוק הפלילי, במיוחד לבני נוער.
עלייתם של הנשיאים השמרניים רייגן, וממשיכו בוש, סייעו רבות לקבלת הקונספציה של מלחמה בלתי מתפשרת בפשיעה. בהרצאה שנשא הנשיא רייגן בפני מפקדי משטרה בארצות הברית אמר: "Some men are prone to evil, and society ran a right to protect from them".
הנשיא ביל קלינטון העביר החלטה בקונגרס, והקצה סכום עתק של 30 מיליארד דולר למלחמה בפשיעה וליישום קונספציית השיטור הקהילתי, שהתחילה בשנות ה-80 בארצות הברית. גם באנגליה, ממשלתה של "גברת הברזל" מרגרט תאצר, וממשיכה ג'ון מייג'ור, תמכו תמיכה נלהבת במלחמה בפשיעה.
חוזרים לצמצום החופש הנתון בידי שופטים
משנות ה-80 של המאה שעברה, התפתחה בארצות הברית שיטת ענישה, המבוססת על טבלאות ענישה והנחיות לשופט (Sentencing Guidelines) (חזרה לגישה הקלאסית של בקרייה). הנחיות אלו ערוכות בשני צירים מרכזיים:
- חומרת העבירה
- הרשעות קודמות של עבריין.
ככל שחומרת העבירה עולה, ו/או שהעבר הפלילי של העבריין "עשיר" יותר, כך עולה טווח הענישה בטבלה. בחלק מהמקרים יש לשופט שיקול דעת מועט בקביעת העונש. השאיפה היא לתחום את שיקול הדעת של בית המשפט, כך שהעונש שיוטל על העבריין ישקף את דעת החברה לגבי חומרת המעשה והגמול הראוי.
הביקורת על שיטת ענישה זאת הינה, שהשופט הופך לביורוקרט, וניתנת עוצמה רבה מדי בידי התביעה - אשר מנסחת את כתבי האישום - ובכך, היא משפיעה על העונש.
בשנת 1997 פורסם דו"ח ועדת גולדברג (הועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין), שמונתה על מנת לבחון, כיצד ניתן להנחות את השופטים בבואם להטיל עונשים. רוב חברי הוועדה הציעו שהעקרון המרכזי בגזירת דין יהיה "עקרון ההלימה" - שהעונש יהלום את חומרת העבירה הפלילית (בכך תמכה הוועדה בגמול כמטרה עיקרית בענישה). כדי לממש עיקרון זה, הוצע שיקבע בחוק "עונש מוצא" עבור כל עבירה, ויהיה ניתן לחרוג ממנו רק בהתקיים נסיבות מחמירות או מקילות שיפורטו בחוק. בשנת 2006 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק ממשלתית שביקשה ליישם את המלצות הוועדה, אך לא נעשה התקדמות בהליך החקיקה של הצעת החוק. במקום זה תוקן חוק העונשין (תיקון מס' 113 נכנס לתוקף ביום 10/07/2012). מאז, העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם, בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו; ומידת אשמתו של הנאשם, לבין סוג העונש ומידתו המוטלים עליו. שופטים היושבים בדין צריכים לקבוע מתחם עונש הולם. בנוסף, ניתן לחרוג מהעיקרון המנחה לצורכי שיקום או הגנה על הציבור (ועדת דורנר, 2015).
בשנות ה-90 של המאה ה-20 עושים האמריקאים צעד נוסף בהחמרת הענישה עם חוק חוק שלוש המכשלות או חוק שלוש ההכשלות או חוק שלוש הפסילות – Three Strikes Law. משמעות החוק כשמו: "שלוש פסילות ואתה מחוץ למשחק" ( Three strikes and you are out), כלומר, בעבירה השלישית גם היא עבירה קלה ואף ללא אלימות, יכול העבריין לקבל מאסר עולם.
כאשר בוחנים את שיעורי הפשיעה בארצות הברית, ניתן לראות ירידה דרמטית בשיעורי הפשיעה בשני העשורים האחרונים. יש הטוענים כי לתעשיית מערכת הכליאה האמריקאית חלק חשוב בכך.
כתוצאה ממדיניות זו נוצר מצב, שבארצות הברית מוחזקים במערך הכליאה 2.3 מיליון בני אדם, כרבע מאוכלוסיית האסירים בעולם! 1.6 מיליון אסירים כלואים בבתי הסוהר של הממשל הפדרלי; יותר מ- 700 אלף אסירים מוחזקים בבתי כלא מקומיים, ובבתי מעצר למהגרים בלתי חוקיים. בבתי הסוהר במדינות ארצות הברית כלואים 165 אלף רוצחים ו- 160 אלף אנסים. 49 אלף אמריקאים מרצים עונש מאסר ללא אפשרות חנינה. בכל רגע נתון, אחד מכל 30 בגירים אמריקאים מרצה עונש מאסר או מוגדר כמשוחרר על תנאי. אחת הבעיות שעומדות לדיון הינה העלות הכלכלית של החזקת מערך כליאה שכזה: עלות אסיר לשנה היא כ- 68 אלף דולר.
ב- 2011 פרסמו שני חוקרים אמריקאים, דניאל נגין וסטיבן דורלוף (Nagin & Durlauf) מאמר בשם: "Imprisonment and crime: can both be reduced". הם הציגו נתונים לגבי העלויות הכבדות של בתי הסוהר בארצות הברית. מעבר לבעיות התקציב הצביעו גם על בעיית שיקום האסירים. לטענתם, רצוי לצמצם את מספר האסירים בבתי הכלא ולהסיט משאבים לכיוון המשטרה, שפעילותה בשנים האחרונות מוכיחה צמצום בפשיעה.
לדעתם של שני החוקרים הצטרפו במאמרי תגובה חוקרים ואנשי חוק מפורסמים כוויליאם ברטון מפכ"ל משטרת ניו יורק, ופרופ' דויד וייסבורד, זוכה פרס שטוקהולם לקרימינולוגיה וחתן פרס ישראל. לטענתם, השקעה במשטרה תניב תוצאות טובות יותר, אם תשנה את האסטרטגיה שלה, ותעבור להתמודד עם יעדי מקום במקום עם יעדי אדם.
כפי שהצגנו בראשית המאמר, למעלה מ-90% מכתבי האישום - שמוגשים בתחום הפלילי - מוגשים על ידי התביעה המשטרתית. בחלק הארי של התיקים, מתקיים הליך של הסדר טיעון או "עסקת טיעון", על מנת לקצר את משך ההליך הפלילי, ולמנוע לחץ על מערכת בתי המשפט. ברוב המקרים שבהם מתקיים הליך זה, התביעה המשטרתית גם מסכמת עם הסנגוריה את רמת הענישה שתדרוש מבית המשפט. מכאן, שנקבע - על פי הפרסום של פולבר (2016) - מעין 'תעריף' לענישה, על פי עבירות.
נשאלת השאלה, האם הגישה של התביעה המשטרתית מבוססת על מדיניות - המוכתבת על ידי התביעה הכללית - ו/או שהמשטרה כארגון היא זאת שקובעת את המדיניות.
בהקשר זה נשמעה, לא אחת, ביקורת מכיוון היועמ"ש ופרקליט המדינה על כתבי אישום שהוגשו רק לשם הסטטיסטיקה ולא כמדיניות מערכת התביעה. לדוגמה, כתבי האישום כנגד אזרחים שנטלו חלק בהפגנות חברתיות; כתבי אישום בגין שימוש בסמים; ועוד.
לדעתי, יש לבחון מחדש את המיקום של מערך התביעה המשטרתי, המדיניות שלפיו הוא פועל, ואת הסוגיה, האם נכון שהמשטרה, גם תחקור, גם תאשים, גם תנהל את ההליך המשפטי, וגם תקבע את רף הענישה...
מקורות והעשרה
- בזק יעקב (1979), הענישה הפלילית, תל אביב: דביר.
- לרנאו ח' (2016), עבריינות ואכיפת החוק, חיפה: פרדס הוצאה לאור.
- אבי ברוכמן (2015), המאבק על תקני הכליאה בישראל, 30/11/15.
- פנחס יחזקאלי (2015), הצדעה לזוכה פרס ישראל, פרופ' דויד וייסבורד, 29/4/15.
- פולבר ש' (2016), הנחיות המשטרה: מאסר לשב"חים, עבודות שרות על חשיש , הארץ, 23.3.16.
-
- ועדת דורנר (2015), הועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, דין וחשבון, ירושלים: מדינת ישראל.
- Durlauf Steven N., Nagin Daniel S. (2011), Imprisonment and crime. Can both be reduced?, Criminology & Public Policy, Volume 10 Issue 1.
