לפני קצת יותר משני עשורים - החל מ- 1993 - ביצעה ממשלת שמאל בראשות מפלגת העבודה את הימור המדיניות הגדול ביותר שביצעה ממשלה בישראל מאז מלחמת העצמאות: את הסכמי אוסלו;
לפני קצת יותר מעשור - בקיץ 2005 - ביצעה ממשלת ימין, בראשות הליכוד, את הימור המדיניות הגדול השני: את ההתנתקות מרצועת עזה.
שלושה דברים משותפים לשתי התכניות הללו:
- שתיהן נכשלו ביחס למטרות שהציבו מתכנניהן, ובסופו של יום, הביאו את ישראל למצב אסטרטגי בעייתי יותר מהמצב שקדם להם;
- שתיהן היו פעולה אופיינית לתרבות האסטרטגית הישראלית, שמקדשת אלתור, ובזה לתכנון מסודר. לא נערכו דיונים מסודרים מקדימים עם מערכת הביטחון לגבי התכניות, וצה"ל לא היה שותף בתהליך קבלת ההחלטות. גם הקבינט המדיני-ביטחוני לא היה שותף מלא לקבלת ההחלטות, שהוכרעו בידי פורום מצומצם מחוץ למערכת.
- שתיהן לא נוהלו מעבר למהלך הראשוני. אף אחד ממבצעי התכניות לא הבין שתכנית אסטרטגית כמוה כמשחק שחמט, ויש לנהל אותה לאורך שנים, עם הערכות מצב תקופתיות לגבי הפער בין התכנון למצב בשטח, והצורך בביצוע פעולות מתקנות.
על כן, הכישלון איננו של התכניות דווקא אלא של הביצוע... התכנית הטובה ביותר עלולה להיכשל ללא תכנון דינאמי מתמשך, ויישומו לאורך זמן; ותכנית גרועה עשויה להצליח דווקא במהלך הזמן, על ידי תכנון דינאמי נבון!
עתה מתקרב הרגע שבו תבצע ממשלת ימין את הימור המדיניות הגדול מכולם: מדינה אחת בין הים לירדן ומתן זכויות אזרח לפלסטינים ביהודה ושומרון, תוך השארת מדינה פלסטינית חמאסית ברצועת עזה!
כתמיד, ההכרזה תנחת על רבים כרעם ביום בהיר (כפי שהופתעו רבים מהסכמי אוסלו ומההתנתקות), אבל, היא "מתבשלת על אש קטנה" מזה זמן, ואינה צריכה להפתיע את אלה שבקיאים במתרחש:
- לא מבחינת ה"סלט" היהודי פלסטיני שקיים בשטח (די לטוס מעל יהודה ושומרון על מנת להבין שהפרדה בין האוכלוסיות אינה מעשית; גם פינוי ישובים איננו אופציה ריאלית והוא שגוי מבחינה אסטרטגית, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...);
- לא מבחינת ההיגיון הגאוגרפי, שאינו מותיר קיום בכבוד למדינה פלסטינית קטנה ושסועה, ללא אמצעי מחייה (על כן, אין פלא שהפלסטינים מתנגדים לה...);
- לא מבחינת היחס לאוכלוסיה הפלסטינית ביהודה ושומרון, שכל בר דעת מבין, שלא יוכל להישאר כך זמן רב;
- לא מבחינת חוסר הרלוונטיות הגובר של הרשות הפלסטינית בעיני הפלסטינים וחוסר יכולתה להיחלץ מהשחיתות העצומה שפשתה בה;
- ולא מבחינת הלחץ הגובר בזירה הבינלאומית לסיום הכיבוש.
כל אלה מביאים למצב, שבו קרוב היום שבו המודל הנוכחי יפשוט את הרגל. בעולם מורכב אין וואקום. פתרון אלטרנטיבי "מתבשל" במסדרונות הימין מזה זמן, והוא נפתח לדיון פומבי מאז 2010:
בימין בישראל מתגבשת קבוצה - שהסמכות הביטחונית שמאחוריה היה שר הביטחון לשעבר, משה ארנס - הקוראת בגלוי להחלת החוק הישראלי על שטחי יהודה ושומרון, ומתן זכויות אזרח מלאות לערבים שבתוכם.
ארנס אינו נבהל ממי שמאשימים אותו בקידום הרעיון הדו-לאומי. "אנחנו כבר מדינה דו-לאומית", הוא אומר. "וגם רב-תרבותית וגם רב-מגזרית... עם עובדות אתה לא יכול להתווכח" [למאמר ההיסטורי של משה ארנס בהארץ, מ- 2010 לחץ כאן].
על התומכים בגלוי נמנים אישים כנשיא המדינה, ראובן ריבלין, סגנית השר ציפי חוטובלי, אורי אליצור, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע; ראש לשכתו של נתניהו בכהונתו הקודמת, אמילי עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע ועוד.
הדוברת הרהוטה היותר של הקבוצה עד היום הינה קרולין גליק, בספר שפרסמה ב- 2015, בשם סיפוח עכשיו (ראו תמונת כריכה משמאל). גליק, עורכת בכירה ובעלת טור בג'רוזלם פוסט, כתבה את הספר במקור באנגלית, והוא ראה אור לראשונה בארצות הברית תחת השם"הפתרון הישראלי" ("The Israeli Solution"), שם חולל מהומה לא קטנה.
האם מהפך כזה באסטרטגיה הישראלית הוא דמיוני? ממש לא! יתרה מכך, הפעולות של הממשל הישראלי - כמו גם הפלסטיני - ניתנות להסבר הגיוני, רק אם הנחת העבודה היא שהכרזה על מדינה כזו היא רק עניין של זמן, וכל צד משתדל למקסם את נוכחותו הגיאו אסטרטגית בשטח, עד להכרזה.
האם הפתרון הזה רע?
כדרכו של שינוי פרדיגמה, כל מה שנראה שונה מהמודל שבו הורגלנו לחשוב נראה כסוף העולם; אבל, האמת היא שהאופציה של שתי מדינות לשני עמים קרסה במידה רבה, בתוקף הנסיבות הגאו אסטרטגיות (גם זה נושא למאמר אחר...). ובין אם נרצה או לא, זה הכיוון שאליו אנחנו הולכים.
הבעיה היא שכמו בשני הימורי המדיניות הקודמים, שוב אנחנו הולכים אליו בעיניים עצומות, בלי להתכונן, ובלי ההבנה שצריך לנהל אותו, באופן דינאמי משך עשרות שנים, בתקווה להצליח.
אני יכול להעיד מניסיוני, מסימולציה שביצעתי עם תלמידי, שהסוגיה מורכבת בהרבה ממה שעולה בדיונים שנערכו עד היום. יש לה צדדים לא פשוטים, והיא מחייבת ביצוע של סדרת פעולות, לפני הכרזה על מתן זכויות מלאות לתושבי הארץ הזו, בין הים לירדן.
ממשל נתניהו ניסה עד היום לארגן חשיבה מסודרת בסוגיה זו "מתחת לשולחן", אולם מה שנעשה עד היום רחוק מאוד מהערכת מצב יסודית, לא כל שכן, מתכנון אסטרטגי דינאמי, ארוך טווח.
שעון החול מזרזף במהירות. ניתן להתגבר על השיתוק השלטוני בהערכות מצב חיצוניות למערכת, אולם רובן ככולן נגועות בפוליטיזציה ובאידיאולוגיה של מבצעיהן, ועל כן, תחת שתשרתנה את המטרה, הן עלולות לשרת מטרות זרות.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Erik Fitzpatrick לאתר flickr]
על כן, זוהי קריאה לכל מי שעיניו בראשו ויש לו את היכולת והנגישות לאמצעים שיאפשרו הקמת קבוצה בלתי תלויה לבדיקת הסוגיה לעומק, ולהכנת תוכנית מגירה ליום פקודה, לאותו רגע שההכרזה תהיה למציאות!
שהרי, הממשל הישראלי כדרכו, יחל רק בדיעבד את המירוץ אחרי המידע הנדרש, על מנת להבין לעומק את הפתרון שיצר בשטח!
מקורות והעשרה
- צזנה שלמה (2015), "אנחנו יודעים לפתח כל דבר", ישראל היום, ישראל השבוע, 25/12/15, עמ' 9-8.
- יחזקאלי פנחס (2015), בדרך להימור המדיניות הגדול.
- יחזקאלי פנחס (2014), כמה פלסטינים יש בכלל בין הים לירדן?
- יחזקאלי פנחס (2014), חלופות לפתרון שתי המדינות (5): מדינה אחת בין הירדן לים.
- יחזקאלי פנחס (2014), חלופות לפתרון שתי המדינות.
- יחזקאלי פנחס (2015), הרהורים על ספרה קרולין גליק, סיפוח עכשיו.
- משה ארנס (2015), מבחן רעיון המדינה האחת הוא קיומו של חוק השבות.
מאמר מעניין ונוגע ביסודות הביטחון הלאומי ובמטרת העל שלנו מדינה יהודית ודמוקרטית ברת קיימה.
כל זה נכון ותמיד התנהלנו במטוס עם טייס ללא כיוון יש יעד רחוק אולם הדרך משמאל או ימין אינה משנה את יסודות המשוואה.
לצערי גם אם נמצא את המנהיג והמוביל הנכון ועם האסטרטגיה הנכונה וגם בשינוי הפרדיגמה,,,
יהודית לבד או דמוקרטית לבד ( לדעתי אין מצב של קיום ריבוני ללא המרכיב היהודי והוא העיקרי )
נמצאנו בסופו של יום "לבד".
הצד השני הפלשתינים לא איתנו בכל דרך שנגדיר.
אין הסכמות לא בסוגיית הפליטים ולא בירושלים.
אין תוחלת לחזון של שתי מדינות עצמאיות החיות זו לצידה של האחרת
ואין ממש אפשרות בקיום של מדינה אחת לשני עמים (יצחק וישמעאל)
והמכה הקשה היא שכמה שנעיף מילים באוויר של אסטרטגיה ופרדיגמה,,,בשלב זה אין פיתרון.
ושאלת המפתח היא " האם הזמן לטובתנו או לרעתנו " ? לא יודע להחליט, לגמרי לא ברור.
ואולי כמו שפיני נוהג לומר תמיד שמהסיבות הלא נכונות נמצא את הדרך לחיות "יהודית ודמוקרטית וריבונית" לצד מדינה עצמאית פלשתינאית המחפשת דרכה בשלום.
אמן
עינת גפנר גולדשטיין השיבה לדוד קליבנסקי:
עם ריבונות.. לא 'מדינה יהודית' אבל עם רוב יהודי.. מורכב.. קשה לעיכול, אבל 'הולם' את המציאות האלטרנטיבית האפשרית. להישאר במצב הנוכחי לאורך זמן – לא אפשרי. הלוואי והאופציה של שתי המדינות הייתה אפשרית עדיין בימנו.
הנה דוד הסיבה שלא ניתן לקיים בדיקה אובייקטיבית בישראל. כי כל אחד מביא פנימה אמונות. האמונה הינה פרדיגמה, משמע, תבנית מחשבה בתחומים שונים, שאינה נוטה להתחלף בקלות. היא היא כה חזקה, עד שאין עובדה בעולם היכולה "לבלבל" אותה. עובדות המאשרות את המסקנות הנגזרות מהאמונה מתקבלות על ידה ברצון. אלו שלמראית העין סותרות אותה, עוברות תהליך של פרשנות על מנת להתאים אותן לאמונה…. בשיטה הזאת אין זום סיכוי שנערך להחלפת פרדיגמה בזמן… http://goo.gl/g8Ryau
דוד קליבנסקי כתב:
לדעתי אין שום תכנון אינטלגנטי, גם אם יהה מסודר ויסודי ככל שיהיה, שיכול לסייע להצלחת מהלך אסטרטגי של מדינה דו לאומית בהיקפי האוכלוסייה הנוכחיים. מאחר וכל הערכת מצב ותכנון רציני מתחילים עם הגדרת מטרה, הרי המטרה העליונה מבחינתי היא מדינה דמוקרטית ויהודית.
עינת גפנר גולדשטיין הגיבה:
זהו בדיוק.. השאלה היא אם פרדיגמת "היהודית ודמוקרטית" אפשרית ליישום בעשור שניים הקרובים.
הפרדיגמה הזו מסונדלת לעת עתה (וסינדלנו אותה במו ידנו).
נראה שככל שנמשיך לאחוז בה – נהיה פחות ופחות רלוונטיים
דוד קליבנסקי הגיב:
בגישה הזאת אפשר בקלות להציב מטרה כמו בית לאומי באוגנדה. לא הגיוני, נכון? גם לא ניוזילנד ?!
בקיצור, את לא משנה מטרה עליונה בגלל מצב קיים. את מתאימה את הכלים השיטות והאמצעים לאור תמונת המצב כדי להשיג את היעד.
באלפיים שנות גלות מדינה יהודית בישראל היתה אשליה הזויה, ובכל זאת הגענו למרות הכל.
תהיינה כאן שתי מדינות לשני העמים כי אין דרך אחרת
עינת גפנר-גולדשטיין השיבה:
המטרה העליונה היא קיום העם היהודי בארצו
דוד קליבנסקי הגיב:
איך זה מתיישב עם מדינה דו לאומית, את הרי לא מאמינה שיש אפשרות של קיום פיזי של העם היהודי בארצו לטווח ארוך ללא ריבונות ראי דרא"פ
מדינת ישראל "הצליחה " שלא להצליח לתכנן לטווח הארוך כמעט בכל שלב מקיומה.
כמי שמתבססת ללא הצדקה על "תרבות סמוך…" נראה ש'תגובתיות' הינה הדרך המועדפת על מנהיגינו באשר לעתידה של המדינה.
לעיתים "ישיבה על הגדר" מסייעת לטווח הקצר ולעיתים המציאות טופחת על הפנים כבר בתחילת המהלך… ברור שמדיניות של טלאים – כיסוי חורים, ניהול סכסוך, (במקום ניהול מדיניות) וראיה (נוחה) קצרת טווח – תביא לשבר אקוטי שסימניו נראים על פני השטח מזה יותר מעשרים שנה.
הבעיה בתכנון "קצר מועד וראות" היא שהוא מצליח שלא לתכנן לטווח הארוך בכל תחומי החיים ולא רק בתחום המדיני.
העובדות נמצאות וגלויות לפנינו מאתמול, מהיום וכנראה גם ממחר.
הבעיה במדינת ישראל היא המנהיגות.
נקודת השבר המנהיגותית החלה לאחר מלחמת ששת ימים.
אין בישראל מנהיגות שתהיה מוכנה לבחון אפשרויות שיתכן שתסתורנה את מבטן המעורפל לגבי העתיד (חלילה) שהרי יצטרכו להבליט כישורים שאינם בנמצא. למנהיגות הנוכחית אין את האומץ להכריז על דרך ברורה שתכריח אותה ליזום!
במדינת ישראל יש מנהיגים שהאופוריה של מלחמה זו עדיין אופפת אותם…
השאלה המשמעותית היא, אם ילדינו יקבלו מקלט פוליטי כמהגרים באירופה (או במקום אחר?) מפני שנמאס מהסכסוך, מסיכון עצמם ומשפחותיהם לחסדיו של משטר קצר ראות, ומחוסר האפקטיביות לייצר חיים מסודרים , מנוהלים, עם אופק מינימלי…
דוד קליבנסקי כתב:
אני מסכים שסוף מעשה במחשבה תחילה, וכאן גם נגמרת ההסכמה.
עינת גפנר גולדשטיין כתבה:
קליבנסקי.. גם הנטיות האידאולוגיות שלי לא הולכות לשם.. אולם.. אלו המגמות שמתפתחות..(אנחנו לדעתי בקו בזמן שהוא אל חזור) וככל שנקדים לזהותן ולפעול באופן אקטיבי ביחס אליהן, כך יש סיכויים שנעצב את המציאות ו'היא' לא תתעצב עבורנו
אלדד אורן כתב:
יש לך כשל מובנה בעצם ההגדרה!!!
עינת גפנר גולדשטיין הגיבה:
לפיני ? ממש לא.. צריך מצפן ביחס לעתיד (החזון, המערכת הרצוייה..).. וההתנהלות אליה בגישה דינאמית.. הלוקחת בחשבון כל הזמן את ההתהוות
עינת גפנר גולדשטיין כתבה:
מזדהה.. התנאים למדינה האחת כבר נוצרים מזה זמן.. לדעתי מ 2010.. 'מלמטה' מצד אחד; ובאופן מכוון אך לא מוצהר מצד שני