הסדר האמריקני החדש במזרח התיכון

alalam_635629620286255412_25f_4x3

[בתמונה: שר ההגנה הסעודי מסייר בגבול תימן ושולח מסר לאיראנים]

בימים אלה, של התגבשות הקואליציה הסונית נגד איראן וגרורותיה, מלאה התקשורת בפרשנויות על טיפשותה ומחדליה של המעצמה הגדולה בתבל, ארצות הברית. כך למשל, טען בן דרור ימיני (2015) במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, כי "המדיניות האמריקנית במזרח התיכון היא רצף של כישלונות..."; ובועז ביסמוט (2015) כתב בישראל היום, כי "קשה להבין עד כמה אובמה לא מצליח לקרוא את הכתובת על הקיר".

אבל, האמת היא שהתסריט הנוכחי משחק במידה רבה לידיה של ארצות הברית, החוזרת ליישם את אסטרטגיית הביטחון הלאומי המסורתית שלה, וכנראה בהצלחה רבה הרבה יותר ממה שמעריכים הפרשנים. לצורך כך היא וויתרה על נוכחות צבאית באזור (אפגניסטן היא סיפור אחר...); התנתקה במידה רבה משתי המדינות שעליהן התבססה נוכחותה במזרח הקרוב - ישראל ומצרים; ועברה לניהול מרחוק של מאזן כוחות אזורי (משמעות הדברים היא שהנתק הגובר מישראל היה מתחייב מרגע ההחלטה על הסגת הכוחות האמריקניים מהמזרח התיכון, והיה מתרחש גם ללא היחסים הגרועים בין אובמה לנתניהו...).

חוק ביחסים בינלאומיים הוא, שכשאתה מתקשה בהבנת מהלכים בזירה הבינלאומית, חפש דפוסי התנהגות דומים בעבר, ואז, יקל עליך להבין את ההווה ולהיערך לעתיד. בחינת ההתנהגות האמריקנית בעבר מלמדת כי ארצות הברית רק חזרה לדפוסי הפעילות ששרתו אותה היטב שנים רבות, וכי בטווח הקצר היא רחוקה מלהפסיד מהעימות השיעי-סוני,המתפתח באזורנו (הטווח הארוך הוא סיפור אחר לגמרי!).

ניתן לתמצת את אסטרטגיית הביטחון הלאומי האמריקני בחמישה עקרונות (פסיג, 2010, עמ' 114-111):

  • להמשיך לשמור על השליטה ביבשת אמריקה ובייחוד בצפונה;
  • להמשיך לשמור על העומק האסטרטגי של ארצות הברית;
  • לשמור על נתיבי ההתקרבות לחופי צפון אמריקה;
  • למשול ביד רמה באוקיאנוסים;
  • למנוע התפתחות יריב עוצמתי לארצות הברית, שיוכל לאתגר אותה בגבולותיה.

העיקרון החמישי הוא החשוב מכולם. חלק מהותי מהמאמץ למנוע את היווצרותו של יריב כזה היא, לדאוג כל העת שמדינות שיכולות לצמוח ולהיות אתגר ממשי לאמריקנים (קרי, מדינות שיש להן פוטנציאל להפוך למעצמות עולמיות, לא אזוריות) לא תוכלנה להתפתח:

  • לכן, לא התערבה ארצות הברית במלחמות האירופאיות, עד שנוצרה סכנה ממשית של ניצחון והגמוניה של מדינה גדולה אחת.
  • לכן, נהנתה ארצות הברית מתלותה של אירופה בכוחה הצבאי בשנות "המלחמה הקרה", והיא רווה נחת עד היום מחוסר היכולת של האירופים לגבש מדיניות משותפת וכוח צבאי אפקטיבי.
  • לכן, מארגנת ארצות הברית כוחות סביב רוסיה, כמו: טורקיה, פולין, צ'כיה ואוקראינה; תומכת בהם ומשסה אותם זה בזה.
  • לכן, מעודדת ארצות הברית את תחיית המיליטריזם היפני כמשקל נגד להתעצמות סין במזרח הרחוק.
  • לכן, שקדה ארצות הברית תמיד, שמדינות אירו-אסיה יהיו מפולגות, על מנת שלא ייווצר כוח אחד מאוחד, שישלוט במרחבי העד של הללו. כל האמצעים כשרים למטרה הזו, בעיקר השיטה הישנה של מעצמות עולמיות להסית וללבות סכסוכים אזוריים, על מנת להחליש אוייבים פוטנציאליים ולגרם להם לחפש כתף תומכת מצד המעצמה הגדולה והחזקה בעולם!

סביב כל כוח חדש שעולה, מארגנת ארצות הברית כוחות, שיהוו משקל נגד (פסיג, 2010, ע' 114). נאמן לדוקטרינה זו, נמנע הנשיא ג'ורג' בוש האב מלהכריע את סדאם חוסיין ושמר על המאזן בין ארבע המעצמות האזוריות: סעודיה, איראן, עיראק ותורכיה. אולם בנו חרג מהדוקטרינה הזו באופן חמור, כאשר הפיל את המחסום העיקרי בפני ההתפשטות האיראנית. אובמה בעצם רק אכל את הפירות הבאושים של מדיניות קודמו...

הטעות האיראנית - הצלחת היתר בתימן

הצלחת יתר במערכת מורכבת מביאה בדרך כלל לפעולות מאזנות מצד הגורמים האחרים בסביבה המשימתית. איראן מתחילה לסבול היום מתסמונת הצלחת היתר.

ההכרה באיראן כמעצמה מובילה במזרח התיכון יצרה אפשרויות צמיחה בלתי מוגבלות לאיראן, אולם, במקום להתקדם לאט, בלי להרגיז יותר מידי יריבים ומאויימים פוטנציאליים, הביא אותה הצורך להשיג הסכם אופטימלי עם המערב בסוגיית הגרעין, למהר ולממש ניצחון בתימן. זאת, על מנת לעשות שימוש במשא ומתן בשליטה על מיצרי באב אל מנדב (השער לתעלת סואץ), ובכך להשלים שליטה על שני מבואות הסחר העולמי בין מזרח למערב: מיצרי באב אל מנדב (העיגול האדום בתחתית המפה שלמטה); ומיצרי הורמוז, המאפשרים את תנועת הנפט מערב הסעודית והמפרציות (העיגול האדום במרכז המפה שלמטה ובימינה). חסימת שני צווארי הבקבוק הללו משמעה, בין היתר, חנק של חלק נכבד משוק האנרגיה; וחנק הכלכלה של אותן מדינות שעליהן משתיתה ארצות הברית את מדיניותה במזרח התיכון.

המזרח הקרוב

[המפה מתוך האתר:  Open Armenia]

בסוגרם את שני המבואות הללו עלולים האיראנים, כשיירצו, לכפות מלחמה על המערב. על כן, כשהמערב עייף ומותש ממלחמות, יכולים היו להשיג בהסכם הגרעין את כל רצונם (אין להם עניין ברגע זה בהגעה לנשק גרעיני ודי להם להיות "מדינת סף", על מנת להאט את מירוץ החימוש הגרעיני שנפתח באזור).

אולם, דווקא הצלחת היתר שלהם בתימן הייתה בעוכריהם: מדינות ערב המבועתות מן האיום האיראני ומה"בגידה האמריקנית", נדחפו "עם הגב אל הקיר". כך התארגנה, לראשונה בדברי ימי הערבים, קואליציה סונית מקיר אל קיר, הכוללת מעצמות אזוריות כפקיסטן, סעודיה, מצרים ותורכיה, שהשתלטה על באב אל מנדב, ונחושה למנוע דומיננטיות איראנית ב"חצרה האחורית" של סעודיה. שימו לב שחברה בקואליציה זו מעצמה גרעינית (פקיסטן) ומעצמת סף גרעינית (סעודיה, שנשקה הגרעיני קיים למעשה בפקיסטן ויועבר אליה ברצונה).

באופן כזה השיגו האמריקנים את האיזון המיוחל במזרח התיכון, בלי שייאלצו להשקיע כוחות צבא: ברצונם הם מסייעים לאיראנים (למשל, ההפצצות מן האוויר לכיבוש תכרית), וברצונם, הם עוזרים ל"בעלי בריתם" הקודמים - הסעודים ויתר מדינות הקואליציה הסונית, בנשק, במודיעין ובייעוץ צבאי. זהו איזון מסוג חדש, שבו משלימה ארצות הברית עם עידן חדש: כזה, שבו מעצמות אזוריות מחזיקות בנשק אטומי, ושבו מאזן אימה אזורי מחליף את מאזן האימה הקודם של "המלחמה הקרה", בין ארצות הברית לברית המועצות, בחצי השני של המאה העשרים.

ומה עם ישראל?

המצב הזה אינו מבשר, ברגע זה טובות לישראל (אם כי העולם דינמי, זוכרים?). מאז ימי התנ"ך, הסכנה האמתית נשקפה לנו, לא מהשכנים הקרובים על גבולותינו, אלא ממעצמות אזוריות ועולמיות, שראו באדמתנו "קרש קפיצה" להשגת עליונות אזורית.

המעצמות האזוריות, קרי, שני הגושים הלוחמים - הסונים והשיעים כאחד - היו שמחים אם לא היינו פה ("חצי הברית" שאנו מקיימים היום עם הסונים זמנית בלבד...). הניסיון הצבאי המצטבר שהם רוכשים ובניין הכוח הצבאי שלהם - הן בתחום האש והן בתחום התמרון - עוד יגיע לגבולותינו. אבל, הבעיה העיקרית היא יחסינו עם המעצמה העולמית.

ארצות הברית בוחרת את בעלות בריתה בעיקר מסיבות גאוגרפיות. ישראל הייתה חשובה כבעלת ברית בעיקר בשנים 1973-1967, כל עוד היינו מעצמה אזורית בלתי מנוצחת, באזור הנתון להשפעה סובייטית. מאז 1973 מתרופפים בהתמדה האינטרסים האמריקניים בישראל. במשחק הכוחות החדש שנוצר, אין לאמריקנים כל צורך בישראל, זולת הקשר הדתי העמוק שמחבר בינינו לבין החצי הדתי המאמין של אמריקה. לא נכון לזלזל בקשר זה [קשר דתי דומה עם האליטות באנגליה של תחילת המאה העשרים, אפשר את הצהרת בלפור ותחיית הציונות... (ראה בתמונה למטה), אבל, מומלץ גם לא להפריז בעצמתו.

הצהרת בלפור

[תמונה זו היא נחלת הכלל]

ניתן לסכם סוגיה זאת בקביעתו של פסיג (2010, ע' 114), כי "ישראל היא בעלת ברית לארצות הברית מסיבות כה מורכבות ושבריריות, עד כי קל לפרק את היחסים הללו"!

ומה בעתיד הרחוק?

אופיין של מערכות מורכבות מלמד כי תמיד תרצנה מעצמות אזוריות מצליחות עוד ועוד עוצמה. במשחק הזה, היא "תדרוך", במוקדם או במאוחר, "על רגליה" של המעצמה העולמית, ותאתגר את האינטרסים שלה, עד שזו תיאלץ להילחם. מכאן, שכמו כל פתרון בעולם מורכב ודינמי, המשתנה במהירות, פתרון האמריקני הנו פתרון לטווח קצר בלבד. בעתיד הכל פתוח, והרשות נתונה לכל הצדדים המעורבים!

העשרה

מקורות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.