[בתמונה: יוסי קופרווסר בהרצאתו במכון לנדר, 2007]

[למאמר המקורי של יוסי קופרווסר בהארץ, 22/3/15]

ב- 22 במרץ 2015 פרסם תת אלוף במיל', יוסי קופרווסר - לשעבר, ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין בצהל ומנכל המשרד לנושאים אסטרטגיים - מאמר קצר בעיתון הארץ, שהפך לאחד המאמרים הנקראים ביותר, תחת הכותרת: אין מצב לשלום אמת (בין הישראלים והפלסטינים). הבאתי לפניכם את המאמר כלשונו:

הציונות החלה כדבר זר ותסתיים כדבר זר... ראשית נראתה לנו כגזירת גורל וכעת סופה הפך לגזירת גורל. אנחנו והיהודים נדאג לחסל אותה כדי שנחיה אחריה כפי שחיינו לפניה — במולדת רחבת ידיים, מלאה בטוב לכל ופורשת צל של טוב, חיבה ושוויון על כולם". זוהי תמצית פרק הסיכום מספרו של מחמוד עבאס, הציונות — התחלה וסיום מהדורת 2011, המופיעה באתר האינטרנט של אבו מאזן. הספר התפרסם לראשונה ב-1977.

למרות זאת רבים סבורים, שהסכסוך עם הפלסטינים מתמקד בשאלת השליטה הישראלית המתמשכת בשטחים שנכבשו ב–67', ובוחרים להתעלם מכך שמבחינת הרוב המכריע של הפלסטינים, הסכסוך הוא על עצם קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי.

תפיסתם של האחרונים נשענת על חמישה עיקרי יסוד:

• אין עם יהודי. היהדות היא דת, לא לאום ולכן אין ליהודים זכות להגדרה עצמית.

• ליהודים לא היתה מעולם ריבונות בארץ ישראל, ולכן אין הצדקה לתביעתם למדינה יהודית כאן. לפיכך, היעלמותה של מדינת ישראל היא בלתי נמנעת.

• היהודים הם יצורים נפסדים, ולכן ביקשו האירופים להיפטר מהם. אין הצדקה לכך שדווקא הפלסטינים, בעלי הארץ מקדמת דנא וצאצאי הכנענים, יסבלו את קרבתם.

• כל סוגי המאבק לזירוז היעלמותה של ישראל הם לגיטימיים, ובכלל זה מאבק מזוין, התקוממות עממית ופעילות מדינית. תמיד יש להעדיף את הכלים המבטיחים את מרב ההישגים בעלות נמוכה ככל האפשר. כעת יש להתמקד במערכה מדינית ומשפטית, ובהתקוממות עממית (כולל הפעלת כוח ללא שימוש בנשק חם).

• הפלסטינים הם הקורבנות של ישראל והמערב, ולכן אין לגורמים אלה הזכות לדרוש מהפלסטינים לקבל אחריות על מעשיהם או למתוח ביקורת על דרכי הפעולה שלהם.

מתוך מחויבות לעקרונות אלה דחה עבאס את הנוסח שהציעו האמריקאים לפני שנה כבסיס להמשך המו"מ, שכן בפועל הוא כלל הכרה בישראל כבמדינה יהודית. עם שובו לרמאללה הצהיר לפני תומכיו: "אנו דבקים בברית ואוחזים בהבטחה. אנו נושאים את הפיקדון ולא יהיה שום ויתור לגביו". לשומעיו היה ברור שהמסר הוא שהפלסטינים ממשיכים להעדיף שלא להקים מדינה, אם הדבר כרוך בהכרה בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי, שמשמעותה ויתור על המחויבות להקמת מדינה פלסטינית על כל שטח פלסטין.

ההסתה המתמשכת של הציבור הפלסטיני נועדה לבצר את עיקרי היסוד האלה. בשנים האחרונות ריכזתי את המעקב אחר הנושא, ולצערי ראיתי אלפי דוגמאות של הסתה מצד הרשות הפלסטינית וראשיה. במצב כזה אי אפשר לכונן שלום אמת, וכפי שראינו בעזה, כל ויתור יהיה בלתי הפיך וישמש בסיס להרחבת המאמץ להשגת היעד הסופי.

מדוע אם כן, ממשיכים רבים וטובים בארץ ובעולם לדבוק באשליה כאילו הסכסוך הוא על השטחים שנכבשו ב–67'? מדוע נראה להם כי ביכולתה של ישראל, בעזרת ויתורים נוספים, ליצור תנאים שיאפשרו התקדמות לשלום? נראה כי לחלקם חסרה היכרות עם המציאות המרה, ואחרים מסרבים להכיר בה, גם כשהיא טופחת על פניהם. הסירוב הזה משקף חשש מכך שאין במציאות גיבוי לאמונתנו שחייבת להיות תקווה וחייב להיות פתרון, ושהפלסטינים, כמונו, רוצים בשלום, שגשוג והגשמה אישית.

הסירוב להכיר במציאות גם משקף חשש שלחצים על "הקורבן הפלסטיני" לשנות את חמשת העיקרים רק יעודדו אותו לפגוע בתיאום הביטחוני עם ישראל, ויובילו להגברת האלימות. ואולי הסירוב גם מבטא רתיעה מהודאה בכך, שהדרך בה הלכנו 20 שנה היתה טעות אסטרטגית שגבתה מחיר דמים והקלה על הפלסטינים לבסס את שיח הסכסוך על מערכת מונחים המשרתת את עניינם.

אנחנו אולי הצד החזק בסכסוך, אבל אין זה אומר שאין אנו הצד הצודק, גם בשאיפתנו לשלום אמת; ואין זה אומר שאיננו יכולים להיות גם הצד החכם. במזרח התיכון החדש יש מקום לשיתוף פעולה בין ישראל לגורמים הפרגמטיים באזור, אך הוא איננו מחייב כניעה לדרישות המופיעות במה שמכונה "יוזמת השלום הערבית", או בהצגת רעיונות דומים שמעלים הגנרלים של השלום המדומה, המסכנים את ביטחונה של מדינתנו.

יוסי קופרוואסר מביא נכונה את העובדות. האם הוא צודק גם באשר למשמעויות ולמסקנות?

[למאמר המקורי של יוסי קופרווסר בהארץ, 22/3/15]