אירועי לונדון ולקחם – מבחנה של המשטרה הטובה בעולם…

מהומות לונדון

[הצלם: Getty Images]

מייל און ליין

[כל הצילומים למאמר זה נלקחו מכתבת השער של ה- Mail Online]

באמצע אוגוסט 2011 עמדה המשטרה בבריטניה באחד האתגרים הקשים בתולדותיה – מהומות דמים בלונדון, במנצ'סטר, בבירמינגהם ובערים נוספות, שתוארו בתקשורת הבריטית כ"נוראיים ביותר שראתה לונדון מאז הבליץ הגרמני במלחמת העולם השנייה". צעיר אחד נהרג באופן ישיר במהומות, ושלושה נוספים נהרגו כשניסו להגן על העסק של אביהם (ביסמוט, 2011; חלילי, 2011).

האזרחים שחשו נטושים התאגדו למעין 'משמר אזרחי' ששמר על הבתים והעסקים וניקה את הונדליזם. קבוצות אזרחים אחרות הקימו אתרי אינטרנט שמזמינים עדי ראייה לתעד ולצלם פורעים במהלך מסעות ההרס והביזה כדי לנסות ולאתר אותם ולהביא למעצרם  (חלילי, 2011).

התקשורת בבריטניה, וגם בישראל, לא פרגנה למשטרה הבריטית. כך למשל כתב ה'טיימס' הלונדוני על "אוזלת ידה של המשטרה... שבמשך שני לילות רצופים לא מנעה את הביזה, וגרמה לחוסר אמון קשה כלפיה מצד הציבור: המתפרעים נטלו את השליטה בזמן שהמשטרה נטשה את הרחובות..." (ביסמוט, 2011).

כיצד עמדה המשטרה הבריטית באתגר הזה ומהם הלקחים שניתן להפיק מכך לגבינו? בכך עוסק מאמר זה.

טיפול המשטרה בהפרות סדר

הפרות סדר נרחבות היו תמיד מבחנה האמיתי של משטרה משתי סיבות עיקריות:

האחת, הפרות קשות של סדר ציבורי הן, בדרך כלל, עילה להקמת ועדות חקירה ולפיטורי מפקדי משטרה. זאת בניגוד לתחום הפשיעה למשל, שגם אם מושמעת ביקורת קשה כלפי המשטרה, אין לחץ בדרך כלל להחלפת העומדים בראשה... (יחזקאלי, 2004, עמ' 54-53). בעניין זה זכורה למשל קביעתו של מפקד המחוז הצפוני לשעבר, ניצב אליק רון  (רון, 2004) על השלכות המהומות במגזר הערבי באוקטובר 2000 על המשטרה. רון קבע , כי: "מפקד משטרה, שאיננו יודע, שבערבו של יום הוא יוותר לבדו לצד הדרך, או שהוא רפה שכל, או שהוא משקר לעצמו..."

השנייה, מפקדי משטרה נדרשים בדרך כלל לשלם מחיר אישי, לא עבור אסטרטגיה שגויה שבה נקטו אלא על תגובותיהם האינסטינקטיביות של שוטריהם המופתעים, בשלבים הראשונים של פרוץ המהומות, שבהם נגרם רוב הנזק. פה עומדים למבחן קור הרוח שלהם, התרבות הארגונית המשטרתית והערכים שהוטבעו בהם לאורך שנים.

בפרק הזמן הראשון מוצאים האירועים, בדרך כלל, את המשטרה המופתעת בפריסה דלילה של שגרה, שאין בה יכולת לתת מענה הולם לאירועים. לא רק שהשוטרים אינם יכולים כמעט להגן על האוכלוסייה שבמרכז המהומות, הם גם מתקשים להגן על עצמם. שוטרים בודדים נקלעים למצבים של סכנת חיים, ובמצבים הללו הם מתפתים, פעמים רבות, להשתמש באש חיה. הרג בקרב המפגינים הוא חומר בעירה מצוין, הן בשטח והן בתקשורת. אז, מתחילה הדינאמיקה המסתיימת בדרך כלל בוועדות חקירה ובפיטורי בכירים במשטרה.

לכן, פרק הזמן הקצר שלאחר פרוץ המהומות הוא המתסכל ביותר עבור המשטרה והבעייתי ביותר, כיוון שבו עושה הכוח המשטרתי את עיקר הטעויות. הבעיה היא שלרוע המזל, זהו גם הזמן המכריע ביותר, בכך שהוא קובע את תוצאת ההתערבות המשטרתית ואת היחס אליה בטווח הארוך בדעת הקהל.

ההטמעה של חוסר היכולת להיות אפקטיבי בשלב הראשון, והצורך לסגת בקור רוח ובאופן מסודר להתארגנות על מנת לצבור כוח, הוא מבחנה של המשטרה בשלב הראשון לאירועים. אולם, מעבר לצבירת הכוח עליה להצטייד בדבר מה חשוב לאין ערוך – בלגיטימציה הציבורית לעשות בכוח הזה שימוש. לגיטימציה כזו נוצרת דווקא אם היא מפגינה איפוק ואפילו חולשה בשלב זה, כיוון שאז עולה דרישה – הן ציבורית והן מהדרג הפוליטי – להפעלת יד חזקה.

כאשר המשטרה כבר מפעילה כוח, ראוי שיהיה זה כוח מדוד, שכן, רמת האלימות שמפגינה המשטרה מקרינה ישירות על רמת האלימות של הרחוב. השימוש הרב שעשתה למשל המשטרה הצרפתית ברימוני גז ממהלך המהומות ב- 2005, כולל זריקת רימון גז למסגד, היו הגורמים להחמרת האירועים, להפיכת המשטרה למרכז העיסוק הציבורי ולתקיפת תחנות משטרה על ידי ההמון.

אסטרטגיה זו של 'חולשה מכוונת' בעייתית בתרבות הארגונית של משטרות רבות, שהיא לוחמנית, מצ'ואיסטית ומחייבת להתגבר על האגו של השוטרים והמפקדים, ומתקשה לפתח כוח עמידה בפני ה'קיתונות' ש'חוטפת' המשטרה בתחילה מהציבור ובתקשורת.

אולם, ב'השפלה' הזו טמונים זרעי הצלחתה של המשטרה. בהיעדר חללים בקרב המפגינים שהפכו ל'קדושים מעונים' ובהיעדר 'תקלות' משטרתיות לעסוק בהן, מופנה הזעם הציבורי אל המפגינים. הביקורת על חוסר האונים המשטרתי היא המסד ללגיטימציה שהיא מקבלת להשתמש בכוח רב בהמשך. היתרון הגדול בכך הוא שמרגע שהושגה אותה לגיטימציה, אין כבר צורך בדרך כלל להשתמש  בכוח חריג, כי היא ההרתעה הטובה ביותר. המפגינים לא יוכלו כבר לגייס את דעת הקהל בסוגיית 'האלימות המשטרתית'... על כך אמר כבר מפקדה לשעבר של משטרת צ'רלסטון בדרום קרוליינה, ראובן גרינברג, כי הוא יודע ששוטריו פעלו נכון כשהרגו עבריין בשטח, כאשר המשטרה אינה מואשמת במעשה ההריגה אלא במחדל של אי הריגתו בזמן...  (Greenberg, 1992). 

תפקוד המשטרה הבריטית

כך קרה גם בבריטניה: בשלב הראשון נסוגו השוטרים לצבור כוח ולהיערך מחדש, והפקירו בלית ברירה את הרחוב לפורעי החוק. תגבורות של שוטרים הובאו ללונדון מווילס והמשטרה נערכה לשלב הבא. בינתיים, קמה זעקה ציבורית ואזרחים דרשו ביטחון ונקיטת אמצעים חמורים נגד המפגינים עד כדי הכנסת צבא לערים. אזרח אחד צוטט בתקשורת באמרו כי:

"אני לא מבין למה יש לנו צבא בלוב וצבא באפגניסטן. מה אכפת לי היום מקדאפי ומהטליבאן? מה שחשוב לי הוא הביטחון של משפחתי. האמן לי, אם המשטרה תיכנס בהם – אני לא חושב שיהיה היום אזרח בבריטניה שלא ימחא כפיים".

נאמנה לגישה הטוענת שהשימוש המשטרתי בכוח הוא הקובע את עוצמת הלהבות ברחוב, גם לאחר הביקורת הציבורית על 'אזלת היד' המשטרתית וקבלת הלגיטימציה מהציבור ומהדרג הפוליטי להשתמש בכוח משמעותי, היה השימוש בכוח מדוד. כך למשל הורה ראש הממשלה קמרון למשטרה להפעיל מים וכדורי גומי בלבד. אף לא מילה על שימוש בנשק חם!. בעצם, לא היה בכך כבר צורך. הידיעה שהן הציבור והן הממסד הפוליטי עומדים עתה מאחורי המשטרה גרמה למהומות לדעוך (חלילי, 2011).

האסטרטגיה הזו של המשטרה השתלמה גם בטווח הזמן הארוך. הציבור מתנגד בתוקף לתוכנית הממשלה הבריטית לקצץ 9000 תקני שוטרים. גם ראש עיריית לונדון, בוריס ג'ונסון, הכריז כי הוא מתנגד לקיצוץ.

ההתארגנויות העצמיות של האזרחים לשמירה על הסדר ולניקיון הוונדליזם סייע מאוד למשטרה להשיב את הסדר על כנו. צילום המתפרעים על ידי אזרחים סייע להביאם לדין, וגם הווה, לטעמי, עדות לאמון שהבריטים רוחשים למערכת אכיפת החוק שלהם. אף אחד לא טורח לצלם עבריינים ולהעלותם לרשת, אם אין הוא מאמין שהרשויות יעשו בכך שימוש...

לסיכום

בחינת תפקודה של המשטרה הבריטית – במבחן השבועות שחלפו מאז המהומות – מעוררת לדעתי הערכה. ומחזקת את הקביעה שמדובר במשטרה הטובה בעולם!

חולשה בשלב הראשון של ההתפרעות וצבירת לגיטימציה להפעלת כוח מאסיבי ייתרה את הצורך בכך. שליטה בעוצמת האלימות המשטרתית ואי היגררות אחר המתפרעים סייעה למהומות לדעוך, כשהעדויות המצולמות שהועלו לרשת על ידי האזרחים מאפשרים למערכת האכיפה 'לבוא חשבון' עם המתפרעים מאוחר יותר. אלה הלקחים שראוי לכל משטרה לשנן בעקבות 'מהומות אוגוסט 2011'.

בערבו של יום גילו הבריטים עד כמה "החברה שלהם חולה", כדברי ראש הממשלה דויד קמרון. אולם, המשטרה שלהם יצאה מהאירוע בלי ששוטריה יגרמו לפגיעות בנפש, בלי לשלם מחיר אישי של בכיריה ועם בסיס התנגדות ציבורי ופוליטי רחב נגד שסכנת הקיצוץ בשורותיה.

המשטרה הטובה בעולם כבר אמרנו?

(גרסה מוקטנת של הפוסט הופיעה בכתב העת 'מראות המשטרה' 241, עמ' 15-14, 46)

2 thoughts on “אירועי לונדון ולקחם – מבחנה של המשטרה הטובה בעולם…

  1. Pingback: משה בלאיש: אלימות קיצונית נגד מיעוטים בדמוקרטיות - ייצור ידע

  2. Pingback: משה בלאיש: דמוקרטיות ואלימות מדינתית קיצונית כנגד מיעוטים, אוקסימורון או מציאות? - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.