פנחס יחזקאלי: הפעלת מסתערבים בקרב ערביי ישראל – על מה יצא הקצף?

Mistaravim4

[בתמונה: פעילות מסתערבים ביהודה ושומרון: חוליה אחת עוצרת חשוד והאחרת מחפה עליה. צילום: אלג'זירה]

[לאוסף המאמרים על שיטור בחברה רב תרבותית, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

באוקטובר 2009 סער המגזר הערבי בישראל בעקבות הידיעה, שהמשטרה מפעילה מסתערבים בעבודתה בתוך המגזר. המרכז המשפטי "עדאלה" פנה למפכ"ל, לשר לביטחון הפנים וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפרק את היחידה או לחשוף את פעילותה.

על פי התקשורת נטען בדרישה זו, כי ייעודה של היחידה נקבע על פי הזהות הלאומית של קבוצת היעד שלה, ולא כמקובל, על פי סוג העבירות שבהן תטפל, או התמחותה המקצועית; וכי עצם הקמת יחידה שנועדה לפעול בקרב קבוצת מיעוט לאומי יוצרת חשש כבד לשיטור מפלה ולתיוג גזעני.

עוד נטען, כי "החשש שהיחידה תפעל באופן מפלה אף גובר לנוכח התופעה הנפוצה בקרב המשטרה של ראיית האזרחים הערבים כאויבים". עוד נטען, כי "חשאיותה של היחידה, העמימות בדבר אופן פעילותה והתמקדותה בשיטת שיטור של "הסתערבות" המעודדת קושי משפטי לכשעצמה, מקימות חשש רציני לפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. הקשיים הנובעים מאופייה של היחידה מחייבים מידה גבוהה של בהירות ושקיפות באשר לסיבות הקמתה, הכללים והקריטריונים להפעלתה ושלך המגבלות ומנגנוני הפיקוח עליה".

אם תגיע פניה זו כעתירה לבג"ץ, הרי שנקבל פה דיון מרתק בסוגיית תפקידה של המשטרה בחברה דמוקרטית.

דמוקרטיה מוגדרת כפשרה בין העיקרון הליברלי (שמירה על חירויות הפרט) לבין עקרון הרוב. הממשל הדמוקרטי מהווה מנגנון ויסות של אינטרסים שונים, בין מגזרים שונים באוכלוסיה, כאשר המיעוטים משתלבים בדרך קבלת ההחלטות. באופן כזה, מאפשרת הדמוקרטיה לכל המיעוטים להשתתף בשלטון.

ברגע שרוב קיבל החלטה, הוא יכול לכאורה, לחפוץ להשליטה בכוח, בעזרת המשטרה, תוך התעלמות משלטון החוק, גם תוך כדי פגיעה במיעוט.

על פי הספרות המקצועית, זהו המבחן העליון של משטרה בחברה דמוקרטית. אסור לה להיקלע למצב שבו, בעזרתה, יעשה השלטון שימוש במשטרה כנגד המיעוט (יחזקאלי ושלו, 1996; שדמי, 1989, עמ' 25-1).

משטרה בחברה דמוקרטית (להבדיל ממשטרות במשטרים אחרים) מהווה זרוע של המדינה ולא של הממשלה. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק טען, כי:

"שוטר, אין עליו מרות זולת מרותו של הדין. המשטרה אינה גוף פוליטי, אלא אזרחי. תפקידה של המשטרה אינו לשמור על הממשלה אלא לשמור על המדינה. הממשלה והמדינה אינם היינו הך".

(יחזקאלי ושלו, 1996)

כבר עסקנו בדיונים קודמים בסוגיה, שמכיוון שהמשטרה היא המופקדת על שלום האזרחים כפרטים, והיא פועלת מטעמם, אין היא יכולה לפעול ללא הלגיטימציה שהם אמורים להעניק לה. מוסד המשטרה מבוסס על העיקרון שלפיו מפקידים אזרחים בידי השלטון חלק מזכויות האדם הבסיסיות שלהן, והוא אמור לעשות בהן שימוש מושכל על מנת לשמור עבור האזרחים על סדר החיים התקין, שבלעדיו, לא יתכנו חיים מסודרים. בספרות המקצועית מוגדרת האפשרות, הרעיונית ו/או המעשית, כי השלטון יעשה שימוש במשטרה כנגד המיעוט כ"איום מהותי" על הדמוקרטיה (להבדיל מאיום "לא מהותי" שהוא חריגות של פרטים בתוך המשטרה, שאינן מהוות איום ממשי על הדמוקרטיה) (כבר עסקתי בכך בהרחבה בעבר בדיון קודם).

מכאן, ששיטה זו יכולה לעבוד כל עוד האזרחים מכירים בכך שהזכויות הללו שהופקדו בידי השלטון אינן מנוצלות למטרות זרות. במילים אחרות, משטרה תוכל לתפקד באפקטיביות כל עוד היא נהנית מלגיטימציה בקרב האזרחים שבתוכם היא פועלת ולהיפך. היא לא תוכל לתפקד באפקטיביות בהיעדר לגיטימציה כזו (יחזקאלי, 2004, עמ' 69-61).

הקושי העיקרי של משטרות בעולם המערבי להשיג לגיטימציה הוא בקרב קבוצות מיעוט. זאת, כיוון שהמשטרה מגלה, בדרך-כלל, יחס לא סובלני לקבוצות מיעוט.

המשטרות מוצאות עצמן חצויות בין מחויבותן לדמוקרטיה ולהגנה על זכויותיהם ושלומם של המיעוטים, לבין העובדה שהן משמשות בפועל כזרוע ביצועית של הממשל, שמביאה אותם לעיתים לגלות תוקפנות כלפי המיעוטים (Casey, 2000).

יחסה של המשטרה לקבוצות מיעוט מושפע גם משיטות עבודתה. התבססות המשטרה על הסיור כעמוד שידרה יצרה גם נטייה לאפליה גזעית בקרב השוטרים. כמו כלב שמירה טוב מתמקד הסיור באלה שריחם שונה מריחו של בעליו. כך, למשל, יגלה כלב עירוני ערנות יתר לגבי צועני העובר בסמוך לביתו ולהיפך. כלב צועני יחשוף שיניו מול בן-עיר הנקלע לסביבתו. כך הסיור, המתמקד, מטבע הדברים, באותה אוכלוסייה הנמצאת ברחוב: העניים יותר, המובטלים, הצעירים, כנופיות הרחוב, השחורים בארצות-הברית, ואצלנו – בני עדות המזרח מהמעמדות הנמוכים, ערבים, עולים חדשים ועובדים זרים. משטרות לעולם תהיינה מועדות לחטוא בתחום האפליה הגזעית, ותמיד תחשדנה ככאלה, על-ידי מיעוטים" (יחזקאלי, 2004, ע' 23).

פעמים רבות כשקבוצת מיעוט מרגישה נפגעת, מואשמת המשטרה ע"י המיעוטים כעושה דברה של הממשלה, ומיוחסים לה מניעים זרים, על מנת לשוות לפעילותה דימוי של כלי בידי הרוב לכפות את רצונו על המיעוט.

כך היה,  למשל, בעת התמודדות המשטרה עם הפגנות הימין בישראל  ב- 1993. הביקורת מצד הימין על תפקודה של המשטרה היו כה קשים, עד כי ח"כ דאז, רחבעם זאבי, אף דיבר על הכנת  "רשימה שחורה" של שוטרים, שהתנהגו באלימות עם מפגיני הימין.

דוגמה שונה לחלוטין שאיננה קשורה להפרות סדר אלא לתחום החקירות היא חוסר האמון במשטרה של העולים מרוסיה, בבואה לחקור עבריינים ממגזר זה. כך לדוגמה, בעקבות מעצרו הנמשך של גרגורי לרנר, שהורשע לבסוף בעסקת טיעון, בעבירות של הונאה זיוף ושוחד, הותקפו קציני המשטרה הבכירים שניהלו את החקירה נגדו בעיתונות הרוסית המופיעה בישראל והואשמו כי הם מבקשים לעשות הון אישי ותדמיתי מהחקירה נגד לרנר. גם השר לביטחון הפנים דאז, אביגדור קהלני, שביקר ברוסיה ושכנע את הרשויות שם להעביר מידע מפליל על לרנר, הותקף קשות. גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, דאז, אביגדור ליברמן, צוטט באומרו כי "יחס העולים למשטרה, בגלל חקירת לרנר, כיחסם למשטרה בברית-המועצות" – לא פחות!  טענות אלה אף גלשו למהומות, בדצמבר 1997. מאות עולים זועמים התפרעו באשקלון, צעקו "מדינת משטרה", ודרשו לפטר את השר קהלני ולחקור אלימות שוטרים נגד העולים, כשהם נושאים את תמונת גרגורי לרנר ומכנים אותו "דרייפוס".

על כך שבעיני המיעוט הערבי בישראל, הפעלת מסתערבים הופכת את המשטרה לזרוע של הממשלה אין חולק. אולם, האם אכן ההאשמה נכונה? האם שונה למשל הפעלת מסתערבים בתוך האוכלוסיה הערבית, שבה אנשי משטרה בולטים על נקלה, מהפעלת סוכן סמים בקרב עבריינים? האם בכך יצרה המשטרה באמת "איום מהותי" על הדמוקרטיה?

מה דעתכם?

[לאוסף המאמרים על שיטור בחברה רב תרבותית, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *