ראובן ריבלין: שחיתות שלטונית – הפרדיגמה שלא הכרתם

  ראובן ריבלין

[התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דוברות בית הנשיא. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאסופת המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' - ה'דיפ סטייט', לחצו כאן]

מתוך החוברת: עיונים בביטחון לאומי מס' 9: שחיתות שלטונית בישראל

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

הדף עודכן ב- 5 במרץ 2021

זהו מאמר שכתב נשיא המדינה, ראובן ריבלין ב- 2008, לפני התמנותו לתפקיד הנשיא. היא מובא כאן כמות שהוא...

*  *  *

בעידן הפריימריס הפוליטיקה זקוקה להון. כל פוליטיקאי שנפגש עם אנשים או רוצה להיות בכנס הרצליה, כנס קיסריה או אחר נפגש עם בעלי ההון, מתחכך בהם או אף תלוי בהסכמתם. בעלי ההון הם אלה שיכולים לתרום לו מכספם ואנשי ממון יכולים להשפיע על אנשי שלטון, אפילו בדרך שבה הם תורמים, מכיוון שהחוק מאפשר את זה. צמצמנו בחוק את התרומה של בעל הון אחד לפוליטיקאי אחד לסכום נמוך, אך בהחלט יכולים להינתן תשלומים מסוגים נוספים. העברות הכספים האלה יוצרות מגע בעייתי בין הון לשלטון. לבעל הון בישראל יש עיתון, הוא שותף בטלוויזיה, קשור לתחום ההייטק ועוד. בעל ההון נוגע בכל הנושאים הכלכליים שהתפתחות המדינה בנויה עליהם וקשורה אליהם. פוליטיקאים שנזקקים להון יכולים להיתקל, מייד לאחר עלייתם לכס השלטון, בדרישה מההון להשתמש בשלטון ולהשפיע על קבלתה החלטות ועל ההכרעות.

הרעיון, שלפיו יכול אדם מיועד לשלטון לקבל כסף מבעל ממון, אומנם קיים בכל המדינות הדמוקרטיות אולם הוא בעייתי ביותר. האם השיטה יוצרת נורמה של ערבוב שלטון עם הון?

ניקח לדוגמה בעל הון שמחזיק מפעל חשוב מאוד מבחינה כלכלית ברשות הפלשתינית. בעל המפעל מבקש ממקבל התרומה לעשות מעשה מדיני או ביטחוני וזה שוקל את הבקשה. התוצאות עלולות להיות מסוכנות ביותר למדינה. עולה כאן שאלה לגבי יכולתו של השלטון לדאוג לציבור ולאינטרסים החיוניים יותר של מדינת ישראל. יהיה מזעזע אם למשל יתברר שמפנים את צפון הרצועה, כאשר הכוונה הייתה בכלל להקים שם מפעל תיירותי. מדיניות יכולה להיות כלי בידי גורמי הון מושחתים.

יש אנשים הטוענים שדווקא המינויים הפוליטיים הם הצרה הגדולה ביותר של ישראל, אבל תסתכלו על ארצות הברית, שהיא פאר הדמוקרטיה. המינויים הפוליטיים שם הם מובנים מאליהם, וכאשר שלטון מתחלף מתחלפים יחד איתו גם כל הפקידים. אצלנו לא ראוי למנות כל מי שפוליטיקאי מצביע עליו, אפשר למצוא קהות חושים אצל הרבה פוליטיקאים או שהם נכנעים ללחצים. ולמרות זאת עדיין לא מינו לתפקיד הממונה על התקציבים אדם שאינו יודע כמה הם אחת ועוד אחת, אלא בסופו של דבר נבחרו אנשים שמתאימים לתפקיד במידה מסוימת. פרופסור משה ארנס כבר אמר שבכל פעם שיש לך תפקיד ומאה מועמדים, בסופו של דבר אתה צריך לבחור אחד ממאה וכך אתה קונה לך 99 שונאים- כל אלה שסירבת להם. כלומר האיש שנתן תפקיד לאחר הוא מאותו רגע אובייקט לסחיטה נוספת.

יש תחושה עזה בציבור שהשלטון שלנו מושחת, תחושה שיכולה להביא לקריסת החברה ולערעור האמונה במערכת הפוליטית, אך לדעתי אנחנו רחוקים מאוד ממצב כזה. אין אצלנו נורמות המאפשרות ערבוב הון ושלטון, אלא אנשים מושחתים לצד אנשים ישרים וכמו בכל מערכת הדבר נקבע על ידי אישיותו של האדם. לפעמים הזעקה נגד השחיתות מכוונת כלפי מינויים פוליטיים. המינויים הפוליטיים יכולים להיות תוצאה של טיפשות שלטונית או של רשלנות, אבל היא עדיין לא מסכנת את הדמוקרטיה בישראל. אני חושב שבחירות אזוריות יוכלו לשפר את המצב, אם כי גם בבחירות כאלה אפשר יהיה למצוא אנשים בעלי כוח יוכלו גם אז להמציא שיטה, לפיה הנבחר יצטרך את תמיכתם ובלעדיה לעולם לא יוכל להיבחר. עלולה להיווצר תלות או סימביוזה בין האדם שרוצה להיבחר לבין הקבוצה שיכולה לעזור לו בהגשמת השאיפה שלו.

אני כמובן לא מתעלם מאף אחת מתופעות האלה, שהולכות ומתרחבות. התשובה לסוגיות האלה טמונה בחקיקה: גם בחוק המפלגות דרך הפריימריז וגם בחוק המפלגות דרך מתן תרומות. פוליטיקאי, בכל זמן נתון ולא רק בזמן הבחירות, לא צריך לקבל תרומות העולות על אותו סכום מצומצם שיכול להשפיע על דרך שלטונו.

היו לנו מקרים שבהם פרקליטות המדינה רצתה למנוע קידום של פוליטיקאי, בעיקר כדי שלא יגיע לעמדה שממנה יוכל להשפיע על הפרקליטות. יעקב נאמן, איש משפט, נתבקש על ידי ראש ממשלה בישראל לכהן כשר משפטים ומיד פתחו בחקירה נגדו. החקירה מנעה את מינויו לשר, למרות שבסופו של דבר כתב האישום הוכח כעורבא פרח. פתיחת החקירה והגשת כתב האישום מנעו ממנו לכהן כשר משפטים, אך לא מנעו ממנו להיות שר האוצר.

לכל אחד, במסגרת היחסים האנושיים שיש לו במערכת הפוליטית, יש חברים כאלה או אחרים שיכולים להיות חשודים. גם אני, כמשפטן וכעורך דין, מצאתי את עצמי בסיטואציה הזו. הצלחנו לכבוש את השלטון בצורה חוקית ואז הוזמנתי לחקירה בפתח תקווה. נמצא שלא הייתה אשמה במעשיי, אך בינתיים הודיע היועץ המשפטי שלא אוכל להיות שר המשפטים והתמניתי להיות שר התקשורת.

האפשרות, שהמופקדים על שלטון החוק יחד עם הממלכה השביעית יסמנו אנשים, מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. ייווצר מצב שבו קודם יירו באנשים האלה ואחר כך יסמנו אותם; או ישתמשו באמצעים שנותן שלטון החוק על מנת למנוע מהם לקיים את רצון הבוחר; או שישאירו במקומו איש מושחת כדי לקדם את הדברים שנראים חשובים- גישה שנקראת "אתרוג", כי שומרים עליו מכל משמר. כאשר התקשורת בוחרת את מי היא חוקרת, נגד מי היא בונה מערכת של עיתונות חוקרת, ממי היא מקבלת הדלפות ואילו הדלפות היא בולמת- הדמוקרטיה, שלטון העם עומד בסכנה גדולה וממשית. לעומת זאת השחיתויות הקטנות, שגם עליהן צריך להיענש אינן מהוות סכנה. אם פוליטיקאי ימנה את אנשים לא מתאימים ואם מקורביו ירוויחו אלפיים שקלים, הוא יטופל בכל חומרת הדין, אבל האנשים אינם אויבים של המערכת ואין בהם סכנה לשלטון הדמוקרטי.

סימביוזה קיימת עכשיו בין מערכת העיתונות, היוצרת את דעת הקהל, לבין מערכת שלטון החוק שבידיה הפקדנו את ביטחוננו האישי, את מוסריותנו ואת רצוננו לתפקד כמדינה חופשית. אני רוצה לראות מצב שבו לא תהיה סכנה שלטונית כתוצאה מסימביוזה כזו, שכן היא יכולה להוות סכנה איומה למדינת ישראל.

הייתה תקופה שבה ראש הממשלה, אריאל שרון, היה נתון לביקורת קשה בעיתונות. הביקורת לא התייחסה רק לרמה האישית שלו אלא גם לתפקודו. אחר כך החליטה העיתונות לעזור לאריאל שרון, כי הוא תמך בהתנתקות, כאשר יואל מרקוס מעיתון "הארץ" אמר זאת במפורש מעל דפי עיתונו, זאת הייתה הצהרה של עיתון בעל השפעה על כך שהוא מגויס למען ראש הממשלה. אני מאמין שההתנהלות הזאת מסוכנת לדמוקרטיה. זו אותה התקשורת שיצאה בזעקה איומה ונוראה נגד המינויים בתוך המערכת הפוליטית שהם באמת לא טובים, אבל לא יכולים להשפיע ברמה של אושיות השלטון.

עיתונות חוקרת היא דבר חשוב ביותר לדמוקרטיה. העיתונות יכולה לחשוף דברים אשר שלטון החוק לא יכול לדעת על קיומם; ומשנתגלו יכול שלטון החוק להגיע לחקר האמת ולעקור מן השורש את התופעה ואת הסכנות. משטרה חוקרת צריכה לפעמים לעשות שימוש בתחבולות. היא מטעה את הנחקר וטומנת לו פח, כדי להגיע לחקר האמת ולשמור על כולנו מכל משמר. אבל מסוכן קודם לירות ורק אחר כך לסמן את המטרה ומבחינת הדמוקרטיה זה דבר חמור מאוד. לעומת זאת כאשר העיתונות עוסקת בחקירה, היא תרגיש מאוד לא נוח אם יתברר שאמרה דברים לא נכונים. היא עלולה גם לעמוד במצב שבו תצטרך לתת את הדין בתביעה של הוצאת דיבה. על כן עיתונות שיוצאת בתחקיר תעשה הכל כדי לקדם את החקירה וכדי להוכיח את אמיתות דבריה.

יכול להיות מצב שבו עיתון הוא שמסמן אדם ולאחר מכן עוקב אחרי מעשיו, כדי למצוא ראיות משפטיות נגדו, לתפוס אותו ולהעמיד אותו לדין. בהחלט היו מקרים שבהם החשדות הוכחו כנכונים, אבל הסכנה לשלטון החוק ולדמוקרטיה טמונה ביצירת תלות הדדית בין התקשורת לבין משטרה חוקרת. תקופה מסוימת ראינו סימביוזה מוכחת בין העיתונות למשטרה. מפכ"ל המשטרה דיבר עם עיתונאי חוקר על מה שאמר הנחקר בחקירתו והדברים הופיעו למחרת בעיתון.

יתרה מזאת, פרקליטות המדינה יכולה להיות חלק מאותה הסימביוזה, אם מדובר באדם פוליטי שלא נוח לה במערכת. חומר חקירה חלקי וסטנורגמות מועברים לעיתונות, שיוצרת דעת קהל ובאמצעותה מצטיירת לציבור התמונה של האיש שנתפס. נראה שהשלב האחרון שנותר הוא הרשעה בבית משפט, שכן מבחינת דעת הקהל כלה ונחרצה היא מעמו שהאיש אשם. שעה לאחר מכן יכול להתברר שלא היה ולא נברא- ההאשמות היו לשווא. אנחנו רוצים משטרה אשר אין בה רבב ורק הצדק והאמת עומדים מול עיניה. משטרה שתפקידה כשומרת הציבור הוא להעניק לו הגנה, ולכן לא תעשה שימוש לא ראוי בחומר החקירה. חובתו של שלטון החוק להקפיד בשמירה על החברה ועל כל אחד ממרכיביה, על כל אדם ואדם. השלטון צריך גם הוא להראות את ההקפדה הזו. אפילו השר לא צריך לקבל פרטים הנוגעים לחקירה, כי זה עלול לגרום לשיבוש ההליכים.

אילו הייתי מספר לכם על תופעה כזו, כמו הסימביוזה בין הגופים השונים וניצולה לרעה,  ואומר לכם שהיא קיימת במדינה מסוימת; הייתם אומרים שצריך לטפל בה ולשרש אותה. אסור להפוך את שלטון החוק לכנופיית שלטון החוק וכבר אמרו לפניי שיש כנופיה כזו.

מבחינתו של איש הציבור, הוא איש צריך לדעת שהוא נמצא תחת עינו הפקוחה של הציבור והוא חייב להיות שקוף בצורה הברורה ביותר. במדינה דמוקרטית זכות הציבור לדעת היא זכות מקודשת, שכן אחרת אפשר "לטאטא מתחת לשטיח" דברים שראויים לגילוי הציבור. בזכות גילוי זה אפשר יהיה להתמודד איתם ולהילחם בהם. על כן מי שלא רוצה להיות שקוף, לא צריך להיות איש ציבור. אני חושב שגם אסור שתהיה לו זכות שתיקה, למרות העיקרון המשפטי המקודש שאומר "אין אדם משים עצמו רשע"- עיקרון שמופיע עוד במקורותינו. אנחנו צריכים לדעת שאיש הציבור הינו ללא רבב. אולי זה יביא לאיבוד של אנשים טובים, אבל בכל מה שקשור לשחיתות שלטונית לא יכולה להיות פשרה.

.

וגם:

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאסופת המאמרים אודות תופעת 'מדינת העומק' - ה'דיפ סטייט', לחצו כאן]

4 thoughts on “ראובן ריבלין: שחיתות שלטונית – הפרדיגמה שלא הכרתם

  1. רובי ריבלין הוא אחד האחרונים שיכול לדבר על שחיתות שלטונית מנקודה של אדם נקי. בתקופת חקירת דרעי. להלן ציטוטים מהעיתונות מיום 21.1.92 – "ח"כ ריבלין קרא בכנסת קטעים מתמליל השיחה בין טרנר וגילת" (ויודגש, השיחה הוקלטה בהאזנת סתר אסורה, ולכן כל שימוש בה מהווה עבירה פלילית). ציטוט מרשימה של פרופסור משה נגבי ז"ל בעיתון: "אלמלא היה חבר כנסת, ריבלין היה עומד לדין". יותר מאוחר בעת המשפט עצמו, העיד ריבלין כעד הגנה מטעמו של המושחת אריה דרעי.
    למזלו, מזוז, בהיותו יועמ"ש, סגר את תיקי החקירה נגדו, ואלו ביאח"ה שנחשפו להאזנות הסתר בין ריבלין לאפל, נדהמו מהסגירה.

  2. Pingback: 'דיפ סטייט' - 'מדינת עומק' באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  3. Pingback: נושא לימוד: שחיתות שלטונית - ייצור ידע

  4. Pingback: על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.