על שוטרים ועובדים סוציאליים ועל מה שביניהם

על שוטרים ועובדים סוציאליים

[מאמר זה ראה אור לראשונה ב- 2004 בספר: רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ובאכיפת חוק בישראל, בעריכת דר לוי עדן, דר אראלה שדמי ודר ישראל קים] 

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

מאמר זה עוסק בבעיה מוכרת ורבת-שנים - מערכת היחסים בין שוטרים לעובדים סוציאליים. שוטרים ועובדים סוציאליים הם ממקצועות השטח המובהקים ביותר. פעמים רבות הם פועלים באותם מקומות ממש ונמצאים בסיכונים לא מבוטלים. למרות כל אלה, קשה, בדרך-כלל, עד השנים האחרונות, למצוא אחווה ופרגון בין שני המקצועות. העובדים הסוציאליים רואים בשוטרים חסרי פרופסיה 'אמיתית', הפולשים לטריטוריה לא להם, ומגיבים בחשדנות רבה לניסיונות התקרבות [2]. השוטרים, מצדם, מבטלים את הדמיון הרב שבין העיסוקים. על-פי תפיסתם, עבודת העובד הסוציאלי מנוגדת לתחומי עיסוקם, ובמידה מסוימת - נחותה משלהם.

אין מחלוקת באשר לחשיבות שיתוף הפעולה בין שני עיסוקים דומים/שונים אלה, אולם קיימים חילוקי דעות באשר לאפשרויות הגישור עליהם. פרידמן[3], העוסק בהוראה ובמחקר מערכת אכיפת החוק ושימש בעבר מרצה וחוקר בתחום העבודה הסוציאלית, טוען, כי הלישכות לשירותים חברתיים והשיטור חייבים לפתוח אפיקים זה לזה. אסור לתת להם את הזכות לעבוד בנפרד, וחייבת להיות גישה שבה יש חלוקת עבודה מוכרת. שכן, שיתוף הפעולה החשוב ביותר בקהילה הוא בין "סוכנויות מקצועיות" - בין המחלקות לשירותים חברתיים ברשות המקומית ובין המשטרה.

לעומתו, Bar-On (1995), מרצה בכיר בתחום העבודה הסוציאלית, מגיע למסקנה, כי הפעלה צמודה יותר של שני העיסוקים הללו אינה בת הגשמה. במאמר, הנושא את הכותרת "They Have Their Job, We Have Ours", טוען Bar-On, כי ההבדלים בין שני העיסוקים עולים בהרבה על הדמיון ביניהם. יתרה מכך, הבדלים אלה אינם שטחיים. הם מעוגנים בתרבות האירגונית ובמבנה של כל אחד מהעיסוקים הללו, ובמבנה החברה בכלל.

תהה אשר תהה הדעה, שני הגופים מטפלים, לעתים קרובות, בפנים שונות של אותה בעיה, שניהם משתפים פעולה עם אותן אוכלוסיות, והעובדה שלא חברו עד היום הגופים לעבודה משותפת, בתחומים המעניינים את שניהם, גורמת נזק רב לעניין עליו הם מופקדים.

מטרת מאמר זה לבחון את שורשיה של איבה זו, על מנת לנסות ולהעריך את הסיכוי לסגירת הפער שבין המקצועות הללו בעתיד הנראה לעין. לצורך כך, ייבחנו קווי הדמיון והשוני ביניהם בתשתית האידיאולוגית, בייעוד, במטרות ובתפקידים; ייבחן ההיבט של סוגי הארגונים השונים והמבנה שלהם, ותיבדק התרבות הארגונית המשטרתית מול זו של העובדים הסוציאליים, כאחד החסמים העיקריים לשיתוף פעולה.

איבה בין שני המקצועות ותוצאותיה:

ניתן להבחין בשני מניעים עיקריים להיווצרות איבה ומתחים בין שוטרים לעובדים סוציאליים.

המניע האחד הינו כללי - המתח הקיים תמיד בין שני אירגונים ממשלתיים, הפועלים באותו תא שטח, בתחומים קרובים. המניע האחר עוסק במערכת היחסים הספציפית שבין שני המקצועות הללו.

באשר למניע הראשון, ועדת קוברסקי (1989), אשר מונתה לבדוק בדיקה כוללת את שירות המדינה, הצביעה  כבר אז על היעדר תיאום מינהלי (Coordination) כאחת החולשות הבולטות של המנהל הממשלתי. על-פי ועדת קוברסקי, תיאום (בין משרדים שונים), יוצר בעיה, מאחר ואין בין המשרדים יחסים היררכיים ומעמדם האירגוני שווה, בעוד האינטרסים שלהם שונים ואף מנוגדים לעיתים, ופעמים רבות אין הם מעונינים כלל בתיאום. אינטרסים שונים יוצרים יריבות ומגבירים את השונות והזרות בין המשרדים. את התוצאה היטיבה לתאר Allison (1971) המכנה את משרדי הממשלה (בארצות-הברית, בתקופת ממשל קנדי) כאוסף של אירגונים, פאודליים למחצה, הקשורים זה בזה בקשר רופף ולכל אחד מהם חיות משל עצמו.

המניע השני מתייחס למערכות היחסים הישירות בין שוטרים ועובדים סוציאליים. עיון במסמכים שמקורם במשטרה ובמקורות העוסקים במשטרה מלמד, כי דמות  "העובד הסוציאלי" מצטיירת כהיפוכה של דמות "השוטר האידיאלי". לדוגמה:

  • בשנת 1991 פותח בבאר-שבע מודל מערכתי (שלו ויחזקאלי, 1994), המבוסס על הטיה בהליך הפלילי ועל שליחת העבריין לטיפול "בצל החוק". מודל זה גרר אז ביקורת מהרמה המקצועית במטה הארצי. רב-פקד סופר (1993), האחראית על תחום האלימות במשפחה התריעה על "גלישה למעורבות טיפולית" והתריעה, כי "הליך טיפול אינו יכול להיות חלופה להליך אכיפה".
  • תת-ניצב יוסף אבני, מפקד מרחב הנגב בתחילת שנות ה - 90', הביע דעתו, עם כניסתו לתפקיד, על פרוייקטים קהילתיים שפותחו בתחנת באר-שבע כך: "המשטרה היא לא מחלקת רווחה ולא שירות סוציאלי... מטרת המשטרה לאכוף את החוק ותו לא... אי אפשר להפוך את המשטרה ליחידה טיפולית"[4].
  • בדומה, התבטא אחד מחניכי הקורס לפיקוד ומטה במשטרה דאז - סגן-ניצב עוזי זומר[5], בנוסח: "אני לא רואה איך שוטר ועובדת סוציאלית חיים תחת קורת גג אחת".
  • ביטויים המבטאים חשש של השוטרים"מתפקיד של עובדים סוציאליים" הובאו בכתבה במקומון, שסיקר את תהליך השיטור הקהילתי בעיר ראשון-לציון: "זה מה שחסר לי עכשיו, שיחשבו שאני 'לפלף'. כל העבריינים שפחדו ממני אתמול ישתינו עלי בקשת ממחר, ואני עוד צריך לחייך אליהם ולהגיד להם תודה"[6].
  • בכנס הדן באיפשרות הקמת משטרות עירוניות בישראל טען ראש אגף החקירות דאז, ניצב יוסי סדבון כך: אני רוצה להזהיר את כולם: ברגע שהמשטרה תהפוך למחלקה בתוך העיריה, השוטר יאבד את גישתו ה"אכיפתית" ויהפוך ל"שוטר סוציאלי". אין מסוכן מזה. אני רוצה משטרה, שתאכוף חוק בלא משוא פנים, ושיתר הרשויות תטפלנה בהיבטים הנוספים" (אוהבי וגדעון, 2001).

התוצאה של איבה זו, בין המשטרה לבין ארגוני העבודה הסוציאלית בישראל, היתה נתק כמעט מוחלט והיעדר שיתוף פעולה בין הגופים עד לפני כעשור. יחזקאלי (1992, עמ' 360), אשר בדק את אפקטיביות הטיפול המערכתי בתופעת הילד המוכה-מוזנח בסוף שנות ה - 80' ותחילת שנות ה - 90', מצא, כי רמת הטיפול המערכתי נמוכה מאוד, וכי כמעט ולא היה קיים בין הגופים המטפלים שיתוף פעולה כלשהו, אפילו לא בסיסי (שיתוף פעולה בסיסי בלבד, נמצא רק ב - 8% מהמקרים שנבדקו). יחזקאלי הביע תמיהה מדוע, למשל, הורים מתעללים מוחתמים בלשכות הרווחה על הסכם לחדול מהתעללותם, במקום לעשות זאת בתחנת המשטרה, תחת איום של מעצר ובמסגרת תנאי שחרור בערובה רשמיים. 

התשתית האידיאולוגית - דמיון ושוני ביעוד, במטרות ובתפקידי המשטרה ואירגוני העבודה הסוציאלית:

בבסיס האידיאולוגיה של שני האירגונים קיימים קווים של דמיון, אך בעיקר קווים רבים של שוני.

קראוס ושטרן (1993) מציינים, כי בראשית ימיה נקראה העבודה הסוציאלית "מצפון החברה והקהילה". כינוי זה, לדעתם, הדגיש את התפקיד המוסרי של המקצוע, האיר את היסוד הפילוסופי הומניסטי המונח בבסיסו וכיוון לקראת פיקוח חברתי-קהילתי להוצאתו מהכוח אל הפועל. עקרונות היסוד המקצועיים מדגישים את תפקידו המסורתי של העובד הסוציאלי ואת שליחותו המקצועית, הממוקדים בפעולה החברתית למען קידום אוכלוסיות נזקקות, שיקום היחסים ההדדיים בין יחיד לחברה למען שיפור איכות החיים לכל. וייס וגל (2001) טוענים, כי מראשית ימי מקצוע העבודה הסוציאלית, בסוף המאה התשע-עשרה ועד היום מתלווה לעבודה הסוציאלית ויכוח מתמשך על מטרותיו העיקריות. השאלה המרכזית היא, אם מטרתו העיקרית של המקצוע להשיג שינוי חברתי, שיקדם את רווחתן של קבוצות שונות באוכלוסייה, או אולי להעניק טיפול אישי לפרטים, כדי שיסתגלו טוב יותר לסביבתם החברתית. גם בית המשפט העליון טוען, כי שירות המבחן "אינו מופקד על הראייה הכוללת… (ו)נותן דעתו בעיקר לאינטרס האישי של הנאשם" (ע"פ 344/81, ס' 6ד'). על-אף חריפותו של הויכוח, משלבת העבודה הסוציאלית, בפועל, את שתי המטרות. יחד עם זאת, בעשורים האחרונים מושמעת ביקורת נוקבת על כך שהאיזון הופר, שמטרותיו החברתיות של המקצוע ופעולותיו למען רפורמות חברתיות הוזנחו לטובת שיטות התערבות תרפויטיות ביחידים (אבירם וקטן, 1989).

ייעודה של משטרת ישראל (שחטר ואח', 1998, עמ' 66), כפי שהיא הגדירה אותו, הוא: "לפעול לאכיפת החוק ברוח ערכי היסוד של מגילת העצמאות. ייעוד זה מתבסס על השאיפה לשפר את איכות החיים במדינת ישראל, על-ידי מתן שירות לציבור". סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א1971-, קובע, כי: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עברייניםובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש". אסטרטגיית השיטור הקהילתי (ראה בהמשך, פ.י.), שלא נקלטה כאסטרטגיה מובילה במשטרת ישראל (וייסבורד ואח', 2001), אולם אומצה, בחלקה, על-ידי חלק מהמפקדים במשטרה, הגדירה יעוד נוסף: יצירת שינוי חברתי דרך טיפוח מנהיגות קהילתית (גימשי, 1996).

ניתן לסכם ולומר, שקיימים באידיאולוגיות של שני האירגונים קווים משותפים, כמו: שיפור איכות החיים, מתן שירות לציבור, והחתירה לשינוי חברתי, המאפשרים בהחלט התקרבות ושותפות בעבודה. יחד עם זאת, רב גם ההבדל והשוני: מחויבותה של המשטרה הינה לחברה ככלל. לעומת זאת, רוב אירגוני העבודה הסוציאלית משקל יתר לפרט כאינדיבידואל (Bar-On, 1995); המשטרה מגיעה, בדרך-כלל, לאירוע תוך כדי התרחשותו, בעוד שהעובדים הסוציאליים מעורבים רק מאוחר יותר (Bar-On, 1995), ורק בחלק מן המקרים. על-כן, כל אחד מהצדדים רואה אספקטים שונים של החיים; השוטרים רואים את האנשים המעורבים בזמן מתח ולחץ, וכל אירוע מטופל בהקשר המיידי שלו. העובדים הסוציאליים יכולים למשוך את הטיפול לאורך תקופה ארוכה, ולהביא מגוון גדול בהרבה של מרכיבים לפני קבלת החלטה (Bar-On, 1995); האידיאולוגיה המשטרתית שמרנית ומאמינה שאנשים אינם מסוגלים להשתנות. לעומתה, הנחת היסוד של עובדים סוציאליים היא חפותם של אנשים והם מגלים אמפתיה מראש כלפי פרטים (Bar-On, 1995); הצורך העיקרי של המשטרה הוא לספק הרתעה (חפץ, 1996; שוהם ושביט, 1990; בזק, 1981). לעובדה זו שתי השלכות עיקריות: האחת - הצורך של המשטרה להתמקד בעבריינים ולא בקורבנותיהם. השניה - האינטרס המשטרתי להחמיר עם עבריינים, על-מנת להשיג הרתעה. שתי ההשלכות הללו מעמתות את המשטרה עם אירגוני העבודה הסוציאלית, כיוון שהם מתקוממים על הפגיעה בקורבנות, מחד-גיסא, וכיוון שאוכלוסיית העבריינים מהווה מרכיב מהותי מאוכלוסיית המטופלים שלהם, מאידך-גיסא; מה שמיחד את המשטרה מכל מוסד חברתי אחר הוא הכלי העיקרי להשגת מטרותיה - סמכות הכפייה(Klockars, 1983). לעומת זאת, עיקר עבודתה של העבודה הסוציאלית נעשית בהסכמה. יתרה מכך. ה"כפיה" המשטרתית מופעלת בדרך-כלל כנגד מטופליה; חלק מהאידיאולוגיה של עבודה הסוציאלית עוסק בשינוי חברתי. לעומתה, המשטרה היא גוף שמרני מעצם טיבו, שנועד לשמור על הסטטוס קוו (שדמי, 2001; Finckenaur, in print; Weisburd, in print).

בעיה נוספת, המעמיקה את השוני בין שני העיסוקים, היא הפער בין תפקידי המשטרה בפועל והאופן שבו תופסים השוטרים את תפקידם. במהלך ההתפתחות ההיסטורית של השיטור, התבססה לה התפיסה, בין המשטרות המערביות (ומשטרת ישראל בתוכן), לפיה, המשטרה הינה סוכנות למלחמה בפשיעה. זוהי תפיסה הגורסת, כי המשטרה היא מעין צבא, המגן על החברה מפני האויב מבפנים (More, 1992;

Fogelson, 1979), למרות שרוב עבודת המשטרה אינה קשורה למלחמה בפשיעה, אלא לתפקידים חברתיים. מקורות שנכתבו על-ידי אנשי משטרה משופעים בהתבטאויות בעלות אופי צבאי-מלחמתי מובהק: בשנת 1989 פירסם מפקד משטרת צ'רלסטון - דרום קרוליינה, Reuben Greenberg (1989), ספר בשם: "הבה ונכבוש מחדש את רחובותינו" (“Let’s Take Back Our Streets!”). Greenberg טען, כי הוא מסרב לקבל, "כי המלחמה כנגד האלמנטים הרעים בחברה שלנו הינם בלתי ניתנים להבסה" (שם, עמ' 2). את הפרק בנושא הטיפול בנהיגה תחת השפעת אלכוהול הוא מכנה: "התיזו את ראשיהם מעליהם" ("Off With Their Heads")(שם, עמ' 32). Silverman (1999), שניתח את הצלחתה של משטרת ניו-יורק, עשור לאחר מכן,  קורה לספרו: "משטרת ניו-יורק נלחמת בפשיעה" ("NYPD Battles Crime"). הביטויים המתוארים בספר הינם בעלי אופי צבאי מובהק. למשל, אפילו חדר הערכת המצב מכונה על-ידי Silverman כ"חדר מלחמה" ("War Room")(שם, עמ' 98).

"תפיסה לוחמנית" זו התחזקה בישראל מאוד, לאחר שקיבלה המשטרה את האחריות על ביטחון הפנים           ב - 1974. בעקבות קבלת האחריות הוקם "אגף השיטור והביטחון" (האג"ם) במטה הארצי וביחידות משטרת ישראל. ייעודו העיקרי הוגדר כ"ריכוז, תיאום והפעלת יחידות וכוחות למילוי משימות המשטרה הקשורות בתחום המבצעי בנושאי: ביטחון פנים, ביטחון הנפש והרכוש, מניעת עבירות, קיום הסדר הציבורי ותיאום עבודת המטה השוטפת בכל רמות המשטרה" (ביטחון הפנים, חוברת יסוד, 1981). בעשור האחרון אף הוקמו יחידות שלמות במשטרת ישראל לנושאי אבטחה, כמו "אבטחת מוסדות חינוך", "אבטחת התחבורה הציבורית" וכדומה. כלומר, האגף המקצועי, האחראי על תורת ההפעלה של יחידות הסיור (הפטרול) במשטרה, אותו גוף המגיע ראשון לאירועים קריטיים, כמו התעללות בבני-זוג וילדים במשפחה, עבירות המבוצעות על-ידי נערים וכדומה, גיבש לעצמו אידיאולוגיה המנותקת לחלוטין מהיבטים חברתיים, מתודעה שירותית ומשיתוף פעולה עם גורמים חברתיים. תשומת הלב הממוקדת בגופים הייחודיים לנושא הביטחון: מערך החבלה, מערך אבטחת בתי-הספר, אבטחת האוטובוסים וכדומה האפילו על עבודת הסיור והשאירו אותו מוזנח וחסר הכשרה ותודעה כאחד, באשר לתפקידיו החברתיים (שאלה מעניינת היא אם תהליכים דומים יקרו בארצות-הברית וברוב מדינות העולם המערבי, לאחר פיגועי ה - 11 בספטמבר 2001 במגדלי הסחר העולמי בניו-יורק ובפנטגון בוושינגטון, וההתמקדות בביטחון הפנים).

תפיסה זו קיבלה חיזוק משמעותי באירועי השנים 2002-2001. אז הפכו השוטרים לכוח העיקרי הנתקל במחבלים בתוך הערים, במהלך פיגועים, ומתמודד עימם. הידע והמיומנות הצבאיים הפכו יתרון לגבי תפקידים רבים במשטרת ישראל, אם כי, סביר להניח, שמיומנויות אלה יהיו יפות לתקופות משבר בטחוניות ולא יאפיינו, ככלל, את עבודת השוטר. מחקרים, שנעשו בארצות-הברית, לפני אירועי ה - 11 בספטמבר 2001, מלמדים, כי שירות צבאי מוקדם לא מכין את המגויסים למשטרה טוב יותר להתמודדות עם מטרות המשטרה, ולא עם עבודת המשטרה והאירועים בשטח (Patterson, 2000).

ניתוח עיסוקים של השוטרים במדינות מערביות וגם בארץ, מלמד, כי 95%-70% מזמנה של המשטרה מוקדש לפעילויות המבוצעות גם על-ידי עובדיםסוציאליים, כמו: ההתמודדות עם התנהגויות סוטות, עם אלימות לסוגיה, הגנה על ילדים בסיכון ומתן אינפורמציה כללית לאוכלוסיה בתחומים הללו. מצד שני עובדים סוציאליים נסחפים והולכים לפעילות במסגרת מערכת אכיפת החוק, אם במסגרת עבודתם בשירותי התקון, אם כעדים בבתי משפט, אם בהגברת תפקידיהם בהגנה על ילדים ונשים (שדמי[7]; Bar-On, 1995;

Community Research Associates, 1992; Duncan, 1992; Haig, 1979).

דימוי מוטעה זה של יעוד ותפקידי המשטרה התחזק ציבורית גם אצל "לקוחות" המשטרה, בשל התמיכה שהוא מקבל באמצעי התקשורת. לפלילים יש הרבה עניין חדשותי, הן ברמה הלאומית, והן ברמה המקומית. עניין זה מלובה על-ידי סדרות הטלוויזיה העוסקות רובן בתחום המלחמה בפשע.

השוטרים ומפקדיהם התמודדו עם הפער, בין "התפיסה הלוחמנית" לתפקידיהם בפועל, באמצעות הצדקה וקישור של פעולות אחרות שלא קשורות בצורה ישירה באכיפת החוק, למלחמה בפשע. או לחילופין, סרבו לטפל בהם, בטענה, שאלו משימות שירות פוגעות ומטרידות, המפריעות לטפל במטרה העיקרית. כתוצאה מכך התפתחו שני סימפטומים, הרלוונטיים לענינינו:

  • ראיית כל אירוע כפשע, ומתן טיפול חוקי "כביכול" - מעצר ללא כוונת תביעה למשל, והצדקת פעולות שלא קשורות בצורה ישירה באכיפת החוק באמצעות קישורן באופן מובנה לאכיפת חוק או בהגדרתן כדרישות שירות פוגעות ומטרידות. סימפטום זה מעמת את השוטרים ישירות עם העובדים הסוציאליים, המתקוממים, למשל, על מעצרי שווא הפוגמים בסיכויי השיקום של לקוחותיהם.
  • ירידת ערכם של "השוטרים הקהילתיים" (שוטרי הסיור והמשמר-האזרחי), העוסקים ב"עבודה סוציאלית" בהשוואה "לשוטרים האמיתיים", העוסקים בדברים "החשובים ביותר", קרי, במאבק בפשיעה. יצוין, כי תופעה זו קיימת גם בישראל וגם במדינות המערב. לדוגמא, מצב כזה נצפה בניסוי שנעשה בהפעלת שיטור קהילתי בתחנות המשטרה בויקטוריה-קנדה, בתחילת שנות ה - 90' (Walker et al., 1992; Klockars, 1983).

ההבדלים בסוג האירגונים ובמבנה שלהם - פרופסיה צעירה מול (אולי) פרופסיה שבדרך: 

המשטרה מצד אחד ואירגוני העבודה הסוציאלית, מצד שני, שייכים למודלים קוטביים של טיפוסי אירגונים: "אירגונים בירוקרטיים-צבאיים" מול "אירגונים פרופסיונליים" (דרור, 2001; לב, 1996; סמואל, 1990; Schein, 1992).

המשטרה שייכת מבחינה אירגונית לסוג מיוחד של אירגונים פורמליים - משפחת האירגונים הבירוקרטים-היררכיים.  בתוך "משפחה" זו מהווים האירגונים ה"צבאיים" תת-קבוצה, עליה ניתן למנות בעיקר אירגוני ביטחון, כמו הצבא, שירות בתי-הסוהר השב"כ והמוסד. תת-קבוצה זו מאופיינת בתקפותן המוקצנת של תכונות אירגוניות האופייניות לאירגונים אלה, כמו: מבנה פירמידלי, ביורוקרטיה המאופיינת בריכוזיות, הגדרה ברורה של סמכויות המעוגנת בנוהלים, סטנדרטיזציה והתייחסות לאירגון כאל "יחידות ייצור", תוך הדגשת התוצר הכמותי של העבודה (יחזקאלי, טרם פורסם; סמואל, 1990; Weber, 1946). 

פרופסיה היא עיסוק/מקצוע הדורש השכלה נרחבת במדעים או במקצועות חופשיים, ולעיתים אף תקופת התמחות[8]. כשר (1999) מגדיר חמישה מרכיבים לאירגון פרופסיונלי: ידע שיטתי; מיומנות מקצועית; התקדמות מתמדת בתחומי הידע והמיומנות; הבנה של הידע והמיומנות וקיומה של אתיקה מקצועית.

"אירגונים פרופסיונלים", דוגמת אירגוני העבודה הסוציאלית, נבדלים, בין היתר, מאירגונים בירוקרטיים-צבאיים דוגמת המשטרה, בשני תחומים עיקריים: בהתמחות ובמקצוענות. התרבות האירגונית המשטרתית מכילה אוריינטציה המקדשת את ה"ניסיון" על-פני תרבות הנותנת כבוד יתר ללמידה, האופיינית, בין היתר, לאירגוני העבודה הסוציאלית. ההכשרה הפורמאלית במשטרה אינה רלוונטית ואינה חשובה. הסמכות הינה פורמלית וניתנת בתוקף הדרגה והתפקיד.

לעומת זאת, באירגוני העבודה הסוציאלית, הסמכות היא, קודם כל, מקצועית. בר-גל וגוטרמן (1996) מצאו, כי שביעות רצונם והערכת האפקטיביות של עבודתם המקצועית של עובדים סוציאליים, אשר עוסקים בטיפול ישיר בישראל, תלויות, במידה רבה, בהרגשתם , כי עבודתם מאפשרת ביטוי הולם לידע ולכישורים המקצועיים שרכשו בשנות לימודיהם וכי הם מהווים חלק בלתי נפרד מזהותם המקצועית. ניתנת חשיבות רבה, לא רק למעשה ההדרכה עצמו, אלא אף להשפעה שיש לקשר הבין-אישי ולדיאלוג בין המדריך והמודרך, בתהליך התפתחותם המקצועית של התלמיד והמדריך גם יחד (יצחקי והרצנו-לטי, 1998). בר-גל וגוטרמן (1996) קבעו, כי למשוב ולתמיכה שנותן המדריך, להתחשבותו בקשיי העובד, לעידודו להתמודד עם מקרים קשים ועם אכזבות טיפוליות ולהימנעותו מביקורת, יש, כנראה, השפעה על שיפור התפקיד המקצועי של העובד הסוציאלי. לכל אלה אין זכר בתרבות ההדרכה המשטרתית. יחזקאלי (1998) טוען, כי משטרות בעולם המערבי אינן מצליחות ליצור, בדרך-כלל, מסגרות אפקטיביות של הדרכה לשוטריהן. מבנה מערך ההדרכה הינו צבאי, קבוצתי, בעוד השוטר נדרש לעצמאות בעבודתו ובתהליכי קבלת ההחלטות שלו, בתנאים קשים של חוסר וודאות. ההדרכה אמורה לתרגל את השוטר כיצד להפעיל שיקול דעת במצבים כאלה. עמידה במסדרים צבאיים ופעילות קולקטיבית במסגרת הקורס אינם משפרים יכולות אלה. להיפך. הם מקהים אותן. גם ניסיונות לאמץ שיטות הדרכה הנהוגות באירגונים פרופסיונליים, כמו, למשל, מיסוד חניכה אפקטיבית לשוטרים חדשים נכשלה כשלון חרוץ. שורש הבעיה, לפי יחזקאלי ושמואלי (1999), היא בעובדה שבאירגונים היררכיים, כמו המשטרה (ובניגוד לאירגונים פרופסיונליים, כמו העבודה הסוציאלית), האחריות על הלמידה אינה של השוטר, אלא של האירגון. יחזקאלי טוען, כי עובדים, באירגונים בירוקרטיים, מתוגמלים בדרך-כלל על השכלתם המקצועית. לכאורה, נכון לדרוש מהם לקחת אחריות על רמתם המקצועית ולראות בהעלאת מיומנותם המקצועית אתגר וצורך שלהם. לכאורה, אמורים גם המנהלים לפתח תחושת אחריות ו/או מוטיבציה להשקיע בידע ובמיומנויות של אנשיהם. אולם, למרבה הפרדוכס, גם העובד וגם המנהל הישיר רואים זאת כבעייתו הבלעדית של מערך ההדרכה באירגון.

העבודה הסוציאלית הינה אחת הפרופסיות הצעירות באקדמיה. היא התחילה את דרכה כסמי-פרופסיה, ממש כפי שהמשטרה הינה כיום. תהליך זה, שעשתה העבודה הסוציאלית משמש מודל לחלק מאנשי המשטרה, השואפים לראות אותה בתהליך שיוביל, לבסוף, לפרופסיונליזציה מלאה של האירגון. הוא גם מתסכל מאוד, שכן, מקצוע העבודה הסוציאלית צעיר כמעט בשבעים שנה ממקצוע השיטור, ולמרות זאת, הישגיו המקצועיים טובים בהרבה.

אך אליה וקוץ בה. דווקא עובדת היות העבודה הסוציאלית פרופסיה צעירה, מעמיד את הסטטוס המקצועי שלה בנחיתות בהשוואה לפסיכולוגיה ולפסיכיאטרייה (וייס וגל, 2001; קראוס והרטמן, 1994). תחושת הנחיתות הזו מביאה לשתי תוצאות המקשות על יחסי המשטרה והעבודה הסוציאלית:

האחת - ניכור וריחוק מהשוטרים, ה"לא פרופסיונלים", תוך צבירת תסכול מתמשך מהיתרון שמקנה הנגישות של השוטרים לזירת האירועים 24 שעות ביממה וליתרונות שבמדים: "למה? אני יש לי B.A. בעבודה סוציאלית, הוא אין לו תואר אקדמי. אני יש לי ערכים מקצועיים, קווי הנחייה מקצועיים, איגוד מקצועי, הוא יגיד לי מה לעשות?"[9]. פרידמן טוען, כי בעת ניסיון לבנות שיתוף פעולה, הגוף המאוים הוא דווקא הלשכה לשירותים חברתיים ולא המשטרה. הוא מתאר ניסיון, שלא האריך ימים, ביזמת המשטרה, לבנות חוזה של שיתוף פעולה בין משטרת חיפה והלשכה לשירותים חברתיים:

"הסתבר כי הצד הספקן, שלא נטה לשיתוף פעולה, חתם על ההסכם רק לאחר שנה של לבטים ושתרם לאחר מכן להתמוססות הניסוי, היו דווקא השירותים החברתיים… אני כעובד סוציאלי יכול להגיד את זה, ואני יודע שברגע שאני אגיד את זה בכנס של עובדים סוציאליים, הם יבצעו בי לינץ'. אבל אני אומר את זה בצורה הבוטה ביותר: לעובד סוציאלי בארץ יש מגננה פסיכולוגית, בדרך-כלל בגלל שיש להם רגשי נחיתות פסיכולוגיים. כיוון שהם רוצים להתחרות, לא עם שוטרים, אלא עם פסיכולוגיים אמיתיים שגומרים את המסטר, שזה המינימום הנדרש כדי לעסוק במקצוע. זה קורה אגב בארצות-הברית, זה קורה באנגליה, זה קורה בכל מקום. זה חלק מהמבנה של העבודה הסוציאלית. יש חוסר ביטחון בזה שמישהו יפלוש לתחום שאתה מרגיש כטריטוריה שלך. אני אומר את זה לא בציניות, אלא כדי שצריך להכיר בעובדה הזו, שצריך לבנות גשרים כאלה, בצורה שלא ייעלבו העובדים הסוציאליים, אלא ינסו לבצע שיתוף פעולה. קל זה לא יהיה".

השניה - אימוץ קיצוני של שיטות פרטניות, הגורם לעימותים מקצועיים עם השוטרים, המעדיפים את האינטרס הכללי של "הרתעה" על-פני האינטרס של איש זה או אחר. העדפות אלה מאפיינות מקצועות בעלי מעמד פרסונלי נמוך, המאמצים שיטות עבודה של מקצועות בעלי מעמד גבוה יותר, על-מנת לזכות ביוקרה השמורה למקצועות הללו. הסבר כזה נותן, למשל, Chalfant, במחקרו על עובדים סוציאליים המועסקים כקציני מבחן. הוא טוען, כי מעמדה הנמוך יותר של העבודה הסוציאלית בהיררכיה המקצועית, גורמת לקציני המבחן לאמץ כלפי העבריין גישה קלינית-טיפולית, האופיינית לגישתו של רופא, כדי לבסס את מעמדם ולמקם את עצמם קרוב יותר למעמדו של אחד המקצועות המבוססים ביותר - הרפואה (וייס וגל, 2001).

מקצוע העבודה הסוציאלית עשה דרך ארוכה, עת הפך מ"עיסוק" ל"פרופסיה". האם המשטרה עוברת בשנים האחרונות תהליך דומה? לשאלה זו יש חשיבות לעניינינו, מכיוון שיש בהפיכת המשטרה לפרופסיה צמצום משמעותי של פערים בין שני המקצועות, והגברת האפשרות של שותפות ביניהם. אבירם וקטן (1989) מספרים, כי אחת הבעיות העיקריות, שהיקשו על התפתחות העבודה הסוציאלית כפרופסיה מקצועית מוכרת, היה העדר ידע מוצק ושיטתי, אשר ישמש בסיס הולם לפיתוח התערבויות מקצועיות ויקנה למקצוע לגיטימציה והכרה חברתית. הם מזכירים את נאומו המפורסם של אחד מאבות העבודה הסוציאלית בארצות-הברית, Abraham Flexner, ב - 1915,בכנס הלאומי לרווחה חברתית (National Conference on Social Welfare (NCSW, , "האם העבודה הסוציאלית היא פרופסיה?". Flexner טען, כי העבודה הסוציאלית טרם הגיעה למעמד של פרופסיה, כיוון שהעובדים הסוציאליים חסרים עדיין אחריות אישית, וכיוון שהמקצוע חסר עדיין ידע שיטתי וטכניקות עבודה מקובלות. זכורה מן הכנס קריאתו לעובדים הסוציאליים, "צאו ובנו לעצמכם פרופסיה"[10].

ובכן, השוטרים עדיין לא "בונים לעצמם פרופסיה", אולם, ניתן להבחין במספר צעדים שעשתה המערכת המשטרתית לכיוון של פרופסיה מוכרת, ביניהם: אקדמיזציה מואצת; התעוררות של תחום "מדעי המשטרה ואכיפת החוק" באוניברסיטאות; ועידוד לימודי מגמת קרימינולוגיה, לימודי משטרה ואכיפת החוק בבתי-הספר התיכוניים בישראל, על-ידי המשטרה. תהליכי פרופסיונליזציה ראשוניים אלו יוצרים היום פתיחות לתחומים שקודם לא היו מתאפשרים במסגרת המשטרה בישראל. לדוגמא, פיתוח יחסי גומלין בין האקדמיה למשטרה, כמו שילוב פרקטיקום של סטודנטים לעבודה סוציאלית בתוך המשטרה, אצל עובדים סוציאליים משטרתיים המועסקים בתיחומים מקצועיים (טבו, 1996).  

התרבות האירגונית המשטרתית ותפיסת התפקיד הנובעת ממנה: 

המושג "תרבות אירגונית" (Organizational Culture) הינו מושג המפתח בהבנת תהליכים אירגוניים בכלל ותהליכים כאלה בתוך המשטרה בפרט. גימשי (1992) מגדיר "תרבות אירגונית" כ"מערכת הנחות היסוד המשותפות לחברי האירגון, הפועלות באופן לא מודע ומגדירות את הדרך שבה האירגון תופס את עצמו ואת סביבתו". התרבות האירגונית היא התשתית הערכית שעליה נשען האירגון. היא קובעת ציפיות הדדיות, דפוסי התנהגות במצבים שונים, מעניקה משמעות מסוימת לאירועים אירגוניים, מכוונת יעדי ביצוע וכיווני פעולה ומנחה את ההחלטות של חברי האירגון ושל מנהליו (Gregory, 1983). בכל אירגון ניתן לזהות דפוסי התנהגות אופייניים, ביטויי לשון חוזרים ונשנים, סגנון לבוש מסוים ומאפיינים תרבותיים נוספים הגלויים לעין כל. בד בבד, בכל אירגון יש מאפייני תרבות - אמונות, ערכים, מוסכמות, נורמות התנהגות ועוד, שאינם גלויים, וניתן לזהותם רק באמצעות חקירה מדעית שיטתית. התרבות האירגונית מגדירה את "כללי המשחק באירגון". מערכת האמונות, הערכים ונורמות ההתנהגות הרווחת באירגון מבהירה למשתתפים את המותר והאסור מבחינה חברתית, כללי משחק לא רשמיים אלה הם הקובעים את מידת השייכות והמקובלות של אדם במערך חברתי נתון.

התרבות האירגונית רלוונטית לדיוננו, בעיקר בהיבט המשטרתי, שכן, תרבות אירגונית הקיימת באירגוני עבודה סוציאלית יצרית הרבה פחות מזו המשטרתית. היא נוטה לטפח את ערכי הארגון, מקדשת את הלמידה תוך תפקיד ואת הידע. היא רואה בפרופסיה סמל סטטוס, ובהיבט הזה היא מקשה על שיתוף פעולה עם אנשי ארגון לא פרופסיונלי כדוגמת המשטרה.

התרבות האירגונית של משטרת ישראל, כמו זו הקיימת במשטרות אחרות, מכילה מאפיינים כמו רוח צוות, קוד סודיות, תחושת מצור, ציניות, סמכותיות, סגירות מהציבור, סולידריות, אלימות וראית עולם דו-ממדי בצבעים של שחור ולבן. למאפיינים אלה נוספים מרכיבים הנובעים מהיותה של משטרת ישראל משטרה לאומית, מהמורשת הביטחונית-לוחמנית הצה"לית ומבסיסה המנדטורי: דגש רב על שמירת סדר ציבורי ברמה הלאומית, דגש על אכיפת החוק וראייה בסיסית של 'מה טוב למדינה, לממשל ולמשטרה'", וזה בא על חשבון מה שחשוב לאזרחים כפרטים, סוגיה שנמצאת במרכז ההוויה של העבודה הסוציאלית (גימשי, 1996; Silver, 1967).

תיאור נוסף של הבעייתיות שבתרבות האירגונית המשטרתית נתן מבקר משרד המשטרה, דאז, אברהם אדן (ברן) (1992), שטען, כי אחד הביטויים לתרבות האירגון במשטרתישראל, היא האלימות, המגובה בנורמה של שקר, שנועדה לחפות על שוטרים אלימים. המפכ"ל לשעבר, אסף חפץ, ראה בתרבות-האירגונית מיכשול לשינוי במשטרה, וכאשר ניסתה המשטרה לאמץ את אסטרטגיית השיטור הקהילתי בינואר 1995, קבע חפץ את שינוי התרבות האירגונית במשטרה כאחד ממימדי השינוי המתחייבים (חפץ, 1996).

פן נוסף של התרבות האירגונית במשטרה הוא השובניזם האופייני לאירגונים צבאיים, גבריים, שחלק מתחומי עיסוקם הינם אלימות. שובניזם זה ניזון, קודם כל, מן העובדה, שהמשטרה היא ארגון גברי קלאסי, בעוד שרוב העובדים באירגוני העבודה הסוציאלית הם נשים (Bar-On, 1995). שובניזם קיים ברוב משטרות העולם המערבי, ושורשיו נעוצים, בין היתר, בהיסטוריה של המשטרה בארצות-הברית, שקיבלה לראשונה לשורותיה שוטרות - עובדות סוציאליות, ב - 1888. כניסה זו לא הייתה לתפקידים ה"גבריים" הרגילים, שאותם מילאו גברים עד אז, אלא היתה ברובה של נשים שעסקו בעבודה סוציאלית, וגויסו לתפקידי שמירה וטיפול על כלואות. עובדה זו קיבעה את דימוי ההפרדה בין תפקיד ה"לוחם" הגברי ו"תפקידי נשים". נקל לשער את מידת ההתנגדות שעוררה כניסה זו של נשים לאירגון. רק ב - 1905 בפורטלנד היתה כניסה ראשונה של נשים לתפקידים מבצעיים, וגם תפקידים אלו היו בעלי גוון סוציאלי - עבודה עם נוער ונשים צעירות. נשים אלו תרמו לאווירת השונות מעמיתיהן הגברים ותרמו להכנסה של גישות רפורמיות-קהילתיות בנושא מניעה, גישות, שאולי מסיבות אלה, אינן מקובלות על רבים במשטרה גם היום. הכנסת גורם מעורר שינוי לאירגון, השונא שינוי במהותו, בוודאי לא הקלה על חבלי הקליטה של אותן נשים במשטרה (More, 1992) ועל הלגיטימציה של הגישות שהביאו איתן.

קווים של דמיון בין שני העיסוקים ותהליכים של התקרבות ביניהם: 

ההיבט העקרוני:  

(Bar-On, 1995) מציין, ברמה העקרונית, שישה קווי דמיון, הקיימים בספרות, בין השיטור והעבודה הסוציאלית:

  • שני המקצועות עוסקים בחתירה לדמות של חברה אידיאלית, שבה אנו מעוניינים, יותר משהם מתמודדים עם החברה כמות שהיא;
  • שניהם עוסקים בחולשות ובכישלונות של החברה ולא בחוזקות שבה;
  • שניהם פועלים להבטיח "יציבות חברתית" ו"התנהגות חברתית מקובלת";
  • שניהם מפתחים אסטרטגיות פעולה בתחום השליטה והטיפול כאחת;
  • שניהם חולקים את ה"מלחמות" שאין הם יכולים לנצח בהן, כיוון שאינם יכולים להשפיע על הגורמים הבסיסיים הגורמים להן;
  • שניהם "הגנתיים", במידה רבה, ומקרינים אותות של נחיתות, מול המטלות המוטלות עליהם.

יחד עם זאת, Bar-On מדגיש, כי למרות שקווים אלה ללא ספק נכונים, הם לוקים בשתי חולשות עיקריות:

האחת - עובדת היותם מופשטים, באופן שכל פתרון שינבע מהם יהיה מופשט גם הוא, ועל כן יהיה מעוות ובלתי ישים. השניה - ככל שהדימיון רב, כך קיימים קשיים וקווי-שוני משמעותיים יותר.

בצד הגישה המקובלת במשטרה, הרואה בשוטר "לוחם" בפשיעה, התפתחה, במקביל, גישה אחרת, שגרסה, כי המשטרה הינה שירות חברתי. נציגה הראשון, הבולט, של גישה זו היה פטריק מרפי (Patrick V. Murphy) - מפקד משטרת ניו-יורק בשנים 1973-1970, שגרס, כי "המשטרה היא יותר עובד סוציאלי מאשר חייל" (Silver, 1967). גישה זו קיבלה חיזוק משמעותי בעשורים האחרונים, עם עליית השיטור הקהילתי. Landstrom & Savage (1992) ו - Duncan (1992) טענו, כי עבודת המשטרה באיזורים אורבניים הינה בעיקרה שירות חברתי. על-כן, הצלחה או כישלון של המשטרה, תלויים ביכולתה לספק את הצרכים החברתיים של החברה. אולם, שינוי כזה של הגדרת השוטר בהתאמה לגישה זו לא אומץ בפועל, עד היום, על-ידי המשטרה ולא נקלט בתרבות האירגונית שלה.

בישראל התחזקה גישה זו בעיקר בעשור האחרון. אמיר (1996א', עמ' 6-5) כינה את המשטרה כ"כמעט שירות סוציאלי חמוש". אמיר מדגיש, כי "התפיסה, הרואה את המשטרה כאירגון של שירות, היא רעיון העולה כבר בתחילת הקמת המשטרה המודרנית הראשונה, ב - 1829, בלונדון. למרות המבנה הבירוקרטי-צבאי של המשטרות בעולם כולו... הוא קיבל בעשור האחרון עדיפות רעיונית ותיפעולית".

אלירם (1985) מסיק, כי "בעשרים השנים האחרונות התברר יותר ויותר שהחברה בת-זמננו, כפי שהיא מתנהלת בארצות הדמוקרטיות, זקוקה למשטרה, אשר יש לה אוריינטציה שירותית". בסקר בקרב 443 נבדקים אקראיים מצא אלירם, כי רוב הנבדקים מעדיפים מה שהוא מכנה "פעילויות לשלום הציבור", על פני לחימה בפשיעה. הכוונה היא לנושאים שאינם פליליים: הגנה על האזרח, מתן שירות לאזרח, טיפול בקורבנות, התערבות בסיכסוכים ובמשברים והבטחת הביטחון בכביש. אלירם מוסיף, כי "אם אכן זקוקה הקהילה בת-זמננו למשטרה בעלת אופי שירותי, צריכה המשטרה לעבור תהליך של העברת הדגש מתפוקות לצרכנים. "מה שפועל כצבא מקצועי יהפוך לאירגון המעניק שירותים... המהות אשר אליה צריכה המשטרה להתייחס בראש ובראשונה היא "הקהילה", כלומר ציבור האנשים הספציפי שבתוכו פועלת המשטרה... שירותי המשטרה חייבים להיות רלוונטיים לקהילה הספציפית שאותה משרתת המשטרה ולהתייחס ישירות לצרכים של הציבור".

לגישות אלה יש חיזוק בבדיקת הצרכים של הציבור מהמשטרה. לדוגמא, בסקר עמדות הציבור שערך מדור פסיכולוגיה של משטרת ישראל בשנת 1993, נמצא, כי הציפיות העיקריות מן המשטרה הינן בתחום המניעה. רק במקום החמישי מדורגת הציפייה לפעילות המשטרה בלכידת עבריינים (באריל ואח', 1993).

אם אכן תראה המשטרה את המניעה לסוגיה, ראשונית, שניונית ושלישונית[11], כאחד מתפקידיה העיקריים, היא תגלה, כי עבודת המשטרה בתחום זה תדמה מאד לעבודתו של העובד הסוציאלי: פעילות יזומה בתוך קבוצות אוכלוסיה שונות; עידוד עבריינים להשתקם; תמיכה בקורבנות; וכדומה.

גישה זו מקבלת חיזוק גם מן המחוקק. פקודת המשטרה (1971, ס' 3) מגדירה מספר תפקידים למשטרת ישראל, אולם, התפקיד הראשון אותו מגדירה הפקודה הוא המניעה לסוגיה: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, (ורק אחר כך) בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירה הבטוחה של אסירים ובקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש".

ההיבט המעשי: 

Terry (1988) טוען, כי עם השנים נוצרה דינמיקה של התקרבות, שגרמה למשטרה ולעובדים הסוציאליים לעבוד יחד על בסיס יום יומי. שני האירגונים הגיעו למסקנה, כי אינם יכולים להמשיך לפעול לבד. בשל הצרכים שיש לכל אחד מהם מרעהו, נאלצו הגופים להתחשב ולתאם את פעילותם, תוך שימת לב לרצון הקהילה. ואמנם, ניתן לראות תהליך הדרגתי של הידוק הקשר בין הגופים.

הסנונית הראשונה המבשרת את תחילתה של עבודה משותפת בין שוטרים ועובדים סוציאליים הייתה ועדת קוברסקי (1989), לבדיקה כוללת של שירות המדינה, אשר העלתה לראשונה את סוגיית העבודה המערכתית לסדר היום הציבורי. ועדת קוברסקי הגדירה את התיאום כ"נשמת אפו" של מנהל ממשלתי מודרני ומורכב. על-פי הועדה, שיפור התיאום בפעולות המנהל הממשלתי, היה מאז ומתמיד, אחד הנושאים העיקריים שעמד במוקד מאמצי הייעול, ובמרכזן של רפורמות מנהליות במדינות רבות. הסיבה לכך היא, שנושאים אשר בהם מטפל המנהל הממשלתי, נעשים מורכבים וסבוכים יותר - ויחסי הגומלין ביניהם, מתהדקים והולכים.

יחזקאל ושלו (1993) מציינים, כי מסקנות ועדת קוברסקי השפיעו מאוד עם המשטרה, והיא החלה לאמץ את ההיבט הכלל-מערכתי, עם פרסומן בשנת 1989. אחת מהנחות היסוד שעמדו כבסיס לתיכנון עתידי באותה שנה, היתה, כי "המשטרה הינה חלק ממערך השירותים החברתיים של המדינה, והמשמעות הינה שעבודתה אינטגרטיבית עם מערכות שלטוניות אחרות… (המפקח הכללי, 1989).

את הדחיפה האמיתית לשיתוף הפעולה, נתן תיקון מס' 26 לחוק העונשין, מה - 7/12/89, אשר מיסד טיפול מערכתי, בחסות החוק, בתחום המאבק באלימות נגד ילדים במשפחה. בעייתיות הטיפול של כלל הגופים בתופעה לא אפיין את ישראל בלבד. Lefeuvre (1982), לדוגמא, שסקר את דרך הטיפול המשטרתית בתופעת ההתעללות בילדים במשפחה בצרפת, טען, כי עובדים סוציאליים ממאנים לערב את המשטרה, למרות שהיא מורגלת ומיומנת לטפל בתופעה. גם בחינת נתונים בישראל, מהתקופה שלפני כניסת תיקון מס' 26 לחוק העונשין לתוקף, מלמדת עד כמה היה המצב קשה בתקופה שקדמה לחוק. בסקר הארצי של מערכת פקידי הסעד לחוק הנוער, נתבקשו פקידי הסעד לעמוד על שיתוף הפעולה ביניהם לבין הגורמים האחרים, בדירוג בן 5 דרגות - ממעולה (5) ועד להעדר שיתוף פעולה (1). נמצאו הבדלים משמעותיים במידת שיתוף הפעולה עם גורמים בקהילה, כאשר שיתוף הפעולה עם המשטרה נמצא בתווך: ציון של 3 מתוך 5, בין מערכת החינוך ואחיות בריאות הציבור: 3.6 מתוך 5, לבין אירגונים וולנטריים: 1.5 מתוך 5, ופרקליטי המחוז: 1.7 מתוך 5 (קדמן, 1990).

החוק מחייב שיתוף פעולה בין המשטרה והפרקליטות לבין מערכת פקידי הסעד. בנוסף, חייב החוק דיווח של גורמי קהילה שונים: בתי-חולים ומערכת החינוך, לגורמים המקצועיים: פקידי הסעד והמשטרה. לראשונה, נקבעה "מטרת על", המחייבת את כל הגופים, והיא הפסקת תופעת ההתעללות. קביעה זו הייתה מהפיכה בגישה המשטרתית הרגילה, אשר נהגה לראות, בדרך-כלל, את המאבק בתופעות דרך העיניים הצרות שלה - מעצר והגשת כתב אישום כקריטריון של אפקטיביות בעבודה. זאת למרות שלעתים, מעצר ההורה המתעלל יכול היה לגרום נזק בלתי הפיך לתהליך הטיפולי.

חוק זה הביא לעליה משמעותית במעמדו של פקיד הסעד לחוק הנוער (טיפול והשגחה) ובעקיפין, גם לעליית מעמדו של מקצוע העבודה הסוציאלית בישראל. מקצוע זה ידע פריחה, בעיקר בתחילת הפיכתו לפרופסיה, אולם בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים נשחק מעמדו, עקב הנסיגה בסדר העדיפויות הלאומי בכל הקשור לנושאי מדיניות הרווחה (קראוס ושטרן, 1993). עם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 26 לחוק העונשין, הפכו פקידי הסעד לחוק הנוער (טיפול והשגחה) למובילים ולמתאמים בפועל ("Case Managers"), בתוקף חוק, של העבודה המערכתית בטיפול באלימות נגד ילדים במשפחה. המובילים את עבודת המשטרה והפרקליטות בתחום האכיפה והטיפול בילד המוכה-מוזנח. תהליך זה יכול היה להיות אף מואץ, לו החקיקה בנושא אלימות בין בני-זוג במשפחה הייתה מחקה את אופן הטיפול שהתווה תיקון מס' 26 לחוק העונשין, לגבי ילדים מוכים. אולם, כפי הנראה על רקע הסיכון הממשי הכרוך בעימות עם בעלים מכים, החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א  - 1991, לא בנה מנגנון תיאום, והמשטרה, בלית ברירה, הפכה לגורם המתאם את הטיפול בתופעה בפועל.

הגישה הקהילתית בשיטור רואה בשוטר פחות אוכף חוק ויותר שומר סדר, ואז תפקידו קרוב יותר לתפקידו של עובד סוציאלי[12]. באשר למשטרת ישראל, הגישה הקהילתית, שתמיד שיחקה תמיד תפקיד משני בפילוסופיית השיטור הישראלי. בישראל התפתחה משטרה מעין-צבאית, ריכוזית, לוחמנית ומיליטריסטית, המקנה עדיפות עליונה למשימות סדר ובטחון, ורואה את יעודה בחיזוק שליטת המדינה ואכיפת הסדר על החברה השסועה עם תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל (שדמי, 2001). שדמי טוענת, כי הרטוריקה שאימצה המשטרה, שהדגישה מאפיינים של משטרת לונדון, הטעו קרימינולוגיים מסורתיים, שראו בהצהרות אלה אימוץ של גישה קהילתית, בעוד שלמעשה הושתלו במשטרה תפיסות, מדיניות ושיטות של המשטרה הקולוניאלית. לעומתה טוענים קים ואח' (1999) ואלירם (1991), כי מאז ראשיתה היו קיימים בפילוסופית הפעולה של משטרת ישראל גם אלמנטים של שיטור קהילתי, הקרובים מאוד לגישת העבודה הסוציאלית. סייעה לכך העובדה, שבישוב היהודי התפתחה מסורת של שיתוף פעולה בין השוטרים היהודיים במשטרת המנדט והישוב. שכן, "השוטרים היהודיים ויחידות הספר היהודיות במשטרה הבריטית צייתו, לעיתים קרובות, להנחיות ראשי הישוב", מאחורי גבם של המפקדים הבריטים (ויסברוד ואח', 1996), וגילו נאמנות והזדהות עם אנשיו. חיזוק נוסף לכך היה המסורת הסוציאליסטית והתגבשות "מדינת הרווחה" בישראל, בראשית דרכה. הדגש הקהילתי בא לידי ביטוי בתחומים רבים: שוטרים התנדבו לעבודות ביצורים, השתלבו במאמץ לקליטת עליה. הם הובילו מזון וציוד לנפגעי שטפונות, אימצו ישובים, אימצו גני ילדים במעברות, עסקו בהנחלת הלשון העברית ביישובי עולים ובמבצעי "קורת גג", בשנים 1950-51. מבצעים אלה כללו אירוח ילדי מעברות בבתי שוטרים בתקופות שטפונות והגישו כל סיוע שהיה דרוש לקהילה, גם בתחומים של בריאות, תרבות, ספורט, סעד ועבודות טכניות שונות (אלירם, תשנ"א; הוד, 1999).

מתחילת שנות השבעים ועד תחילת שנות השמונים הסתמן תהליך של שקיעת הגישה הקהילתית בעבודת המשטרה. הבולטות הגוברת של הפן הביטחוני מחד גיסא, והתמקצעות השיטור בכיוון של מאבק בפשיעה מאידך גיסא (וייסבורד ואח' 1996) תרמו לשקיעה זו. אולם, הגישה הקהילתית החלה להתחזק שוב בתחילת שנות השמונים, תחילה עם כניסת המפכ"ל הרצל שפיר (2001) לתפקידו וגיבוש התכנית הרב-שנתית "תירוש" ואחר-כך עם הקמת "היחידה לקשרי קהילה-משטרה" (ילק"ם), על-ידי המפכ"ל אריה איבצן ב - 1981 (הוד, 1998). קים ואח' (1999) רואים בהקמת הילק"ם נסיון ממשי לבצע 'מהפיכה קהילתית' במשטרה. יחידה זו הוכפפה, עם הקמתה, ישירות למפכ"ל המשטרה, כסימן לגבי מעמדה וההשפעה שאמורה להיות לה על יחידות השטח. בהכוונתה ובעידודה של יחידת הילק"ם נעשו, במהלך שנות ה - 80' פעולות למתן שירותים ברמה הקהילתית ולהידוק הקשר עם הקהילה ברמה הארצית, המחוזית, המרחבית, התחנתית והשכונתית. אחד הפרוייקטים החשובים שיזמה היחידה היה 'פרויקט קציני השכונה', שעיקרו ביזור שירותי המשטרה והכנסת אלמנט של 'שיטור שכונתי' לעבודת תחנות המשטרה. אולם, שוטרים אלה הפכו, עד מהרה, חריגים ומבודדים בתוך היררכית התפקידים המשטרתית. אחד מקציני השטח בעלי האוריינטציה הקהילתית הבולטת ביותר במשטרה - תנ"ץ בני קניאק[13], טען, כי היה פער מהותי בין האופן שבו התקבלו קציני השכונות על-ידי האזרחים והדרך שבה נתפסה עבודתם בתוך המשטרה. לטענתו "פיקוד המשטרה דאז, לא הרגיש ולא הבין את העצמה של קציני השכונות בשטח". האוריינטציה של שוטרים אלה הייתה קהילתית מאוד, ודומה מאוד לאורינטציות העבודה של עובדים סוציאליים, והם הפכו להם שותפים נאמנים. שותפים עד כדי כך, שאנשי אגף התיכנון, שהעריכו את הפרוייקט ב - 1984, ראו בו סכנה, כיוון שהצורך המתמיד של קצין השכונה להיות 'השוטר הטוב', והתעסקותו הרבה בתפקידים סיעודיים וקהילתיים, העלה, לדבריהם, את החשש כי קצין השכונה יאבד את השוטר שבו ויהפוך למעין עובד סוציאלי משטרתי" (אלעד ומבורך, 1984). גם זיו (1992) מציין את החשש שקציני השכונות יאבדו את 'השוטר שבהם' לטובת תפקידי סיעוד. למרות ההצלחה הראשונית של הילק"ם, היא נתקלה בהתנגדות רבה, פעילה וסבילה, בעבודתה בשטח. אסטרטגיות העבודה שניסתה להטמיע, לא נקלטה בקרב שוטרים ומפקדים. שקיעתה היתה מהירה עם תום כהונתו של המפכ"ל איבצן. יחזקאלי ואח' (1995) קבעו כי פרוייקט קציני השכונה אינו ממלא את ייעודו. אחת הסיבות העיקריות לכישלון, לדעת הצוות, היתה כי הגדרת פעילות קציני השכונות היתה מנוגדת לתרבות האירגונית הקיימת (של המשטרה), השמה את הדגש על הצד האכיפתי- לוחמני בתפקיד השוטר. גם ויסברוד ואח' (1996) טענו, כי הרעיון ננטש בתחושת כשלון".

למרות כל האמור לעיל, פרוייקט קציני השכונות הוכיח, כי בנייה שונה של המערך המשטרתי ודגשים אחרים, יכולים להניב שוטרים מסוג שונה לחלוטין, ולקיים שיתוף פעולה ברמה שונה לחלוטין עם אירגוני העבודה הסוציאלית. פרידמן[14] טוען, כי במהלך הניסיון לבנות "חוזה של שיתוף פעולה" בין משטרת חיפה והלשכה לשירותים חברתיים, ניכר היה רצון רב מצד קציני השכונות למסד שיתוף פעולה עם גורמי הרווחה: "באופן טבעי (או לא טבעי) אנשים תמיד חושבים שמשטרה זה גוף קשוח ונוקשה ולא פתוח לדברים מהסוג הזה. קציני השכונות רצו מאד את שיתוף הפעולה הזה. לטענתו, הם הבינו את חשיבות הסיוע מגורם מקצועי, שיודע לעשות סקרי צרכים, שיודע לטפל באנשים... השוטרים בשטח הרגישו את הצורך בסיוע מהסוג הזה והיו מוכנים לקבל את זה ללא שום בעיה".

עשור לאחר מכן, לאחר פריחה של אסטרטגיית השיטור הקהילתי בעולם המערבי, החל משנות ה - 70', החל המפכ"ל אסף חפץ, בשנת 1995 בנסיון להפוך את האסטרטגיה הזו לאסטרטגיה מובילה במשטרה[15]. שיטור קהילתי הוא "ניסיון לצמצם את הפשע, ואת הפחד מפשע, באמצעות גישה יוזמת, תוך שימת לב לזכויות האזרח ותוך צימצום התנאים החברתיים המביאים ליצירת הפשיעה, כאשר מוקד היוזמה הוא ביצירת שותפות עם מוסדות ואירגונים בקהילה" (על-פי פרידמן[16] וגימשי, 1995). הגדרה אחרת, רחבה יותר, מדגישה את ההכרה בתלות ההדדית בין המשטרה לקהילה, על הגורמים הפועלים בה ואת חלוקת האחריות בין המשטרה והקהילה, ליצירת סביבה בטוחה יותר. לפי השיטור הקהילתי, הדגש המשטרתי עובר מהתמקדות יתר בפשיעה החמורה ואכיפת החוק לגישה הממוקדת במניעת פשיעה ובפתרון בעיות בקהילה, תוך מתן דגש על הסיבות להיווצרות הפשיעה וחוסר הסדר (Vedette, 1994).

עיון מקביל בהנחות היסוד שהוציא השרות לעבודה קהילתית במשרד העבודה והרווחה (ללא תאריך), מלמד עד כמה הם דומים לעקרונות השיטור הקהילתי. המסמך גורס, כי ניתן לשנות יחידים, קבוצות, אירגונים וקהילות, כי הקהילה יכולה לפתח יכולת לעסוק בבעיותיה, וכי יש לשתף את התושבים בכל הכרוך בענייניהם ולעורר בהם מוטיבציה להשתתף בקביעת השינויים העיקריים המתרחשים בקהילה ובהתאמתם לצורכיהם.

ארבעת ההיבטים הופכים את "השיטור הקהילתי" שותף נאמן לעובדים הסוציאליים:

·         הדגשת העבודה היזומה, בנוסף לתגובה. גישה זו גורסת כי כדי לפתור בעיות,לעיתים מזומנות יהיה יעיל וחסכוני יותר לטפל בהן טיפול שורש, תוך הנעת משאבים קיימים, הן במשטרה והן בקהילה, כדי לפתרן (Duncan, 1992), ולא רק להגיב לפניות, לטפל באופן שטחי, ולראות בעצם התגובה את תכלית העבודה (Goldstein, 1994).

  • ההיבט המערכתי נקודת המוצא הינה, כי פשע אינו רק עניין משטרתי, אלא עניין חברתי-קהילתי. מכיוון שהמשטרה ומערכת החוק אינן שולטות בתנאים החברתיים והכלכליים המזינים פשיעה, אין באפשרותן לשלוט בה. על כן, המאבק בפשע מחייב עבודה מערכתית, כשמטרת העל של כל הגופים היא הפסקת התופעה (גימשי, 1995; "ועדת קוברסקי", 1989; 1994 , .(Gates

·         מרכזיות ההיבט המקומי בעבודת המשטרה. היבט זה בא לידי ביטוי בשלושה תחומים:

הראשון - איתור צורכי האוכלוסיה: שאלת המפתח היא: מה רוצה האוכלוסיה מהמשטרה. Carey (1994) מציין, כי בדיקות הציפיות של הקהילה מהמשטרה, שנערכו עד היום, שונים מסדר הקדימויות שקבעה לה 'המשטרה האכיפתית', במספר תחומים: אנשים מעדיפים טיפול בעניינים פשוטים של איכות חיים, על פני אירועים קשים המעניינים בדרך-כלל את המשטרה; הטיפול הראשוני חשוב לאזרחים הרבה יותר מהמשכו. על כן, יש להגיע לאירוע מהר ככל האפשר ובמכסימום כוח. כאשר חל עיכוב, יש להגדיר זמן הגעה ולעמוד בלוח הזמנים; הפעילות העיקרית של המשטרה צריכה להיות בתחום המניעה, ולא האכיפה; בשל הצורך להשיג הסכמה נרחבת לפעילותה, משטרה שירותית לא מרבה להשתמש בכוח ועושה הכל על מנת להימנע מכך.

השני - האינטרס המקומי הוא הקובע בהגדרת יעדי המשטרה ולא האינטרס הכללי. על כן, יש לשתף את הקהילה באחריות (Shared Responsibility) ולהפעילה למען השגת צרכיה  (Chalom, 1993).

השלישי - משטרה קהילתית רואה את תפקידה בהפעלת הקהילה והנחייתה, למען איכות חייה. מעין

"“Do it yourself policing (Goldstein, 1994).

·            "שיטור לפתרון בעיות" (Problem Oriented Policing): ההתיחסות לשיטור היא כאל קבוצת בעיות. מתוך הגדרת הצרכים נגזרים האמצעים ולא להיפך. אמצעים אלה יש לאתר בקהילה עצמה ולא מהתקציב המשטרתי לבדו. לעיתים עדיף לשלוח לטיפול בעלים מכים במקום ליצור החמרה, באמצעות המעצר. עדיף לטפל בנרקומנים ולהוציאם ממעגל הסם, מאשר להתמודד עם המתמכרים כעבריינים. עדיף לפתח פתרונות למועדות (רצידיביזם), מאשר להעמיס על מערכת הענישה. עדיף לעודד קהילות למצוא דרכים למניעת פשיעה במקום לסמוך על המשטרה כאחראית היחידה לסדר הציבורי. כל זאת במטרה להפחית את ההזדמנויות להתנהגות עבריינית (Goldstein, 1994 ; Chalom, 1993).

הגישה הקהילתית הביאה תחנות משטרה בישראל לפתח גישות המשלבות אלמנטים קהילתיים - טיפוליים בעבודת המשטרה. הדוגמא הבולטת ביותר מתחילת שנות ה - 90' היה "מודל ההטיה (Diversion) מההליך הפלילי" (שלו ויחזקאלי, 1994), שהתבסס על שליחת החשוד לטיפול, "בצל החוק", במסגרת תנאי השחרור בערובה ותוך ניצול יכולת ההרתעה של המשטרה באשר להשלכות שינבעו מאי-ההסכמה לטיפול כזה. מודל זה, שפותח בתחנת באר-שבע, יושם בשני תחומים עיקריים: האחד היה תחום האלימות במשפחה והאחר בתחום הפניית מועמדים פוטנציאליים, שביצעו עבירות בשל הדחף לסם, לגמילה.

בשני היישומים, היה בבסיס המודלים שיתוף פעולה עם שירותי הרווחה. בתחום האלימות במשפחה הוא הביא לפריחת "מרכזי טיפול לבני-זוג מכים", לקשר ישיר ולדיווח הדדי על מקרי אלימות. בתחום הסמים הוא הביא לפריחת מרכזים לגמילה ולמאבק בסמים ויצר מטרת פעילות משותפת. שהם[17] ציינה, כי מבחנו הגדול של "מודל ההטיה", היה ביכולתו להפעיל בו זמנית, במשולב, צורות התערבות מנוגדות של אכיפה וטיפול. החשיבה וההתלבטות, המאפיינים דרך פעולה כזו, אופייניים לסדר היחסים החדש, הנרקם בין המערכת המשטרתית לגורמי הרווחה. דו"ח הועדה לענייני משטרה בתחום הסיכויים והסיכונים שבשיטור הקהילתי (ויסברוד ואח', 1996) מציין, כי "הערכה של התכנית (מודל באר-שבע) הראתה ירידה בשיעורי המועדות בתחום האלימות במשפחה, בהשוואה לשנה קודמת", וכי גם התוכנית הדומה למכורים לסמים "הראתה תוצאות חיוביות". ואכן, ממצאי מחקרים שהעידו על האפקטיביות של יישומים אלה, הן בתחום האלימות במשפחה (שלו, 1993) והן בתחום הסמים (יחזקאלי ושלו, טרם פורסם) ומסקנות דו"ח מבקר משרד המשטרה בנושא אלימות בין בני זוג ("דו"ח אדן", 1993), הביאו להעתקת המודל לתחנות משטרה אחרות, למרות שנדחה בתחילה על-ידי הגורמים המקצועיים במשטרה כ"גלישה למעורבות טיפולית" (סופר, 1993). יישומים אלה הם, כיום, מהמודלים הנפוצים ביותר בתחום השיטור הקהילתי בתחנות המשטרה ברחבי הארץ.

לא רק שהמודלים הקהילתיים יצרו אווירת קירוב בין שוטרים ועובדים בסוציאליים והיוו בסיס לעבודה משותפת, הם איפשרו, בחלקם, גם פעילות של שוטרים קהילתיים בתחומים שהיו קודם לכן "טריטוריה" של המקצוע האחר. לדוגמא, בפברואר 1997 פורסם מודל מערכתי-קהילתי בתחום האלימות בין בני-זוג על-ידי היחידה לשיטור קהילתי במשטרה בשיתוף מחלקת חקירות ותביעות במטה הארצי של המשטרה. במסגרת מודל זה נדרשו שוטרי הסיור לבצע איבחון ראשוני את רמת הסיכון של קורבנות האלימות, על-גבי טופס מוכן, שהשוטר אמור למלא בזירת העבירה (יחזקאלי וסופר, 1997).

Kuykendall (1974), שסוקר סגנונות של שיטור קהילתי, טוען, כי "תהליך ההטיה" הינו אחד מן התחומים האירגוניים שבהם באה לידי ביטוי הגישה הקהילתית בעבודת המשטרה. ובאמת, חיפוש אחר מודלים של שיתוף פעולה בין שוטרים ועובדים סוציאליים בחו"ל מלמד, כי, כמו בישראל, רובם המכריע של המודלים מבוסס על "מודל ההטיה מההליך הפלילי". המוטיבציה העיקרית ליצירת מודלים אלה, בישראל, כמו בחו"ל, היא הניסיון ל"עקוף" את ה"סתימות" במערכת אכיפת החוק, בתחומים של נוער (Lurigio et al., 1990; Hollin, 1989), סמים (Treatment Alternatives To Street Crime, 1988) ואלימות במשפחה (Lurigio et al., 1990). ההבדל היחידי הוא שמודלים אלו התפתחו, בעיקר בארצות-הברית, בשנות השבעים, בעוד שלארץ הגיעו לראשונה רק בתחילת שנות התשעים, והתבססו רק בחציון השני של עשור זה. מתוך המודלים ניתן ללמוד על דינמיקת שיתוף הפעולה שהתפתחה בין המשטרות ואירגוני העבודה הסוציאלית:

למשל, מסמך של ה - "U.S. Department of Justice" מתאר מודל הטיה לעבריינים שעברו עבירות רחוב, שהחל לפעול כבר ב - 1972. לפי מודל זה, מאותרים מכורים לסמים ו/או לאלכוהול, שהואשמו או הורשעו בעבירות לא אלימות, והם מועברים לטיפול לאירגונים המקצועיים כאלטרנטיבה להליך החוקי, מוקדם ככל הניתן לזמן ביצוע העבירה. מטופלים שלא עמדו בתנאי הטיפול הוחזרו למערכת אכיפת החוק להמשך הטיפול ה"רגיל".

דוגמא נוספת היא מודל ההטיה בתחום האלימות במשפחה, המשותף למשטרת דטרויט, לשירותי המשפחה של דטרויט (Family Service of Detroit) ולמחוז Wayne. במסגרת המודל, משטרת דטרויט מפנה מקרים של אלימות בתוך המשפחה: בעלים מכים, התעללות נגד ילדים, אלימות ילדים נגד הוריהם וכו', בעיצומו של המשבר האלים, לטיפול במרכז לטיפול בבעיות משפחה (“Detroit Family Trouble Clinic”)

(Holmes, 1982; Walker, 1979). בעוד שהמשטרה מייצגת במודל את עמדת הקהילה, לפיה הנורמה של אלימות במשפחה אינה קבילה, העובד הסוציאלי עוזר למשפחה לעבוד על תבניות של פעולות גומלין לא אלימות בין מרכיביה. המטרה הינה למנוע רצידיביזם בכך, שמשפחות שיחושו בעתיד בבעיות, יפנו בעת משבר למרכז הטיפול ולא למשטרה. בחצי הראשון של 1980 הופנו למרכז 96 מקרים, רובם לא חזרו יותר לטיפול משטרתי.

מודל נוסף מתאר מודל הטיה מההליך הפלילי, שנוצר בשיתוף פעולה, ב - 1975, בין משטרת מדיסון ו"שירותי ההתערבות במשבר" (Crisis Intervention Service - (CIS (Stephens, 1988). קציני סיור במשטרת מדיסון, במקום לאשפז אנשים, שסבלו ממשבר נפשי בעת חירום, הפנו אותם ל - CIS. מודל זה גרם לקצינים להבין, שיש אלטרנטיבות לאשפוז, ואת הערך של טיפול מבוסס קהילה. מחקר שפורסם ב - 1978 מצא, שכתוצאה מן התוכנית, קציני המשטרה רכשו ביטחון בהתמודדות עם התופעה והפניותיהם ל - CIS נעשו מתאימות יותר.

Treger (1976) מתאר מודלים נוספים כאלה בשלוש שכונות של שיקגו עם שלוש קבוצות שונות של אוכלוסייה. Treger (1980) אף פירסם טכניקות ושיטות של עבודה למשתתפים בתיכנון, ביצוע ויישום של מודלים קהילתיים של הטיה, המשותפים לשוטרים ולעובדים סוציאליים. הוא דן בשינויים הנגרמים במערכת כתוצאה מהמודלים הללו, ומדגיש את הרגישות הנוצרת במשטרה ובאירגוני העבודה הסוציאליים, המשתתפים במודלים אלה, כלפי יחסים בין-אישיים, בין-מקצועיים ובין-אירגוניים.

העלאת הרף של שיתוף פעולה מוליכה, באופן טבעי, להעסקת עובדים סוציאליים במסגרת המשטרה, לשם התמודדות עם האירועים הרבים המחייבים סוג טיפול כזה. ניצנים לתפיסה הזו בישראל ניתן לראות בניסוי, המתקיים בימים אלה, של הצבת עובד סוציאלי בתחנות המשטרה לטיפול באלימות במשפחה. מודל זה מיושם כיום ב - 11 תחנות משטרה (באר-שבע, ציון - ירושלים, לוד, אשקלון, רמלה, ראשון-לציון, נתניה, קריית-שמונה, הרצליה, נצרת-עילית וחיפה). בפרוייקט אחר, הקרוי קד"ם ("קבוצת דיון משפחתית") אימצו שירותי הרווחה, במשותף עם המשרד לביטחון הפנים פרוייקט משותף הקשור במעורבות עובדים סוציאליים בתחנות המשטרה (הפרוייקט מופעל לניסיון בתחנות אשדוד, ירושלים ובאר-שבע). בכל אחד מחוליות הנוער בתחנות מוגדר כיום אחד השוטרים כ"עובד מניעה", שתפקידו, בין היתר, להדק את הקשר שבין המשטרה וגורמי טיפול וחינוך. ניתנת עדיפות מיוחדת לשבץ בתפקיד זה שוטרים בעלי השכלה אקדמית בתחומים של עבודה סוציאלית ומדעי ההתנהגות (בריי, 2001).

מטבע הדברים, תהליך זה אינו אופייני למשטרת ישראל דווקא והוא קיים גם בחו"ל: Treger (1973) מתאר, כבר בשנות השבעים, מודל חלוצי (כהגדרתו) של הטיה, המלווה במחקר אוניברסיטאי לשלוש שנים, שמומן על-ידי הועדה לאכיפת החוק באילינוי. הניסוי הציב יחידת שירותים חברתיים בתחנת משטרה בקהילה, בכפר Niles שבעיר Wheaton. זאת במטרה לטפל בעוברי עבירות לא אלימים, קטינים ובוגרים, שעבירותיהם פעוטות, תוך ניצול המשבר של המעורבות המשטרתית, מוקדם ככל האפשר לזמן ביצוע העבירה. במאמר אחר מתאריםThomson and Treger  (1973) מודל הטיה בתחום הנוער, באותה עיר, הכולל הצבת עובדים סוציאליים בתחנות משטרה, במטרה להקל על בעיית העומס של בתי המשפט לנוער. עובדים סוציאליים של יחידות נוסח  ה -Social Service Project  (SSP) הוצבו, ביולי 1970, בתחנות המשטרה בעיר Wheaton. התוצאה - ירידה של 41% בתיקים, בין השנים 1969 ל - 1971. מספר שנים מאוחר יותר, מתאר Treger (1981) מודל אחר של הצבת עובדים סוציאליים בתחנות המשטרה, במסגרת תכנית קבוצתית, של שוטרים ועובדים סוציאליים, הממומנת על-ידי Jane Adams College לעבודה סוציאלית, באוניברסיטת אילינוי. זהו מודל הטיה בהליך הפלילי, המפנה לטיפול במחלקות הרווחה אנשים שביצעו עבירות במרחב המטרופוליני של שיקאגו. לפי המודל, העובדים הסוציאליים בתחנות המשטרה זמינים, על-מנת לקבל עבריינים לטיפול 24 שעות ביממה. כל אחד מאנשי הצוות - שוטרים ועובדים סוציאליים הוכשר במיוחד לענות על הצרכים של הקהילה הספציפית, של המשטרה המקומית ושל המבנה הפוליטי המקומי. לכל הצוותים היו אותן מטרות: לשרת ישירות את המטופלים, משפחותיהם והקהילות בתוכם הם חיים; להגביר את שיתוף הפעולה בין שוטרים לעובדים סוציאליים; למסד יחסי סיוע הדדי בין הקהילה והגופים הפועלים בה; ולהשתמש בכל המקורות הקיימים בקהילה, על-מנת להעצים את רמת השירות. Treger מציין עוד, כי מודל זה "שוכפל" ל - 45 קהילות נוספות באילינוי, בקהילות במקומות אחרים בארצות-הברית וגם באירופה המערבית.

גם בימים אלה ניתן, לדוגמא, למצוא באינטרנט[18], הצעות עבודה לעובדים סוציאליים בתחנות משטרה. למשל, ב -Union City Police Department, בקליפורניה, דרוש "יועץ התערבות" (Intervention Counselor) מתמחה לעבוד עם היועץ הראשי (שגם הוא, מן הסתם, עובד סוציאלי). בין תפקידיו נמנים יעוץ פרטני, הערכת מסוכנות באשר לאלימות נגד ילדים במשפחה ולגבי מתאבדים פוטנציאליים, השתתפות במפגשים עם הקהילה ועוד.

יצוין עוד, כי השיטה של העסקת עובדים סוציאליים בתחנות המשטרה קיימת גם בהודו. מטרת ההעסקה שם (כמו בארצות-הברית וכמו אצלנו) היא להתמודד טוב יותר עם תופעת האלימות כלפי נשים במשפחה  (Indian Journal of Social-Work, 1998).

במקביל, חלו תהליכים מקרבים גם באופיו של האירגון המשטרתי. עם הזמן, עובר המבנה האירגוני המשטרתי תהליך של שינוי יסודי, שניתן לראות בו, בטווח הארוך, התקרבות על קו הרצף, מהמבנה ההיררכי ה"קלאסי", לאירגון בעל מאפיינים רבים יותר של "אירגון פרופסיונלי", בעיקר בתחום האקדמיזציה המואצת שעוברות משטרות, ובכללן משטרת ישראל. תהליך זה, מקהה, מטבע הדברים, את ההבדלים בין האירגונים ומחדד את השותפות ביניהם.

במקביל, העבודה הסוציאלית כפרופסיה הולכת ומתבגרת, והסטטוס המקצועי והאקדמי שלה עולה בהדרגה. כיום מכשירים כבר חמישה בתי-ספר אוניברסיטאיים עובדים סוציאליים לתואר ראשון ושני. גם המחקר בתחום העבודה הסוציאלית מתרחב, וחלק מהמחלקות בעבודה סוציאלית באוניברסיטאות הוסמכו להעניק תואר שלישי. ככל שמתבסס מעמדה של העבודה הסוציאלית כפרופסיה, כך קטנה  תחושת הנחיתות בהשוואה למקצועות, כמו הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה (וייס וגל, 2001; קראוס והרטמן, 1994), וסביר שתגבר גם מידת הנכונות לפתח דפוסים טובים יותר של שיתוף פעולה עם המשטרה.

בנוסף לכל אלה קיימות שתי מגמות עתידיות היכולות לחזק, באופן מהותי, את הקשר בין שוטרים ועובדים סוציאליים.

האחת היא המגמה להוציא לחלוטין את האחריות לביטחון הפנים מידי המשטרה ה"כחולה", וליצור מעין "משטרת בטחון", שתהיה אחראי על ביטחון הפנים, בשגרה (שחל, טרם פורסם). לצעד כזה תהיה בוודאי השפעה חשובה בכיוון הקהיית "ההיבט הלוחמני" בתרבות האירגונית המשטרתית ולהידוק הקשר עם הגורמים המקומיים, כולל שירותי הרווחה.

המגמה האחרת, המשתלבת במגמה הזו, הינה הדינמיקה שנוצרה בעשור האחרון בכיוון של "משטרות עירוניות"[19], כאשר הכוונה היא ל"מודל של פיקוד ושליטה, משותף לשלטון המרכזי ולשלטון המקומי" (יחזקאלי, 2001). ההנחה המתבקשת היא, כי משטרות ואירגוני רווחה, הפועלים יחד במסגרת אותה עירייה ייטיבו לשתף פעולה יחד. 

חסמים בדרך לשיתוף פעולה 

ראוי לסייג ולציין, כי קיימים חסמים לא מעטים בדרך להשגת שותפות אמיתית בין שני הגופים. "האינתיפדה השניה" ואירועי ה - 11 בספטמבר 2001 מקצינים מאוד את המודל הצבאי, הן במשטרת-ישראל והן במשטרות אחרות בעולם המערבי, ועלולים להקשות על הבניה של שיתוף פעולה בין הגופים.

גם מודלים משותפים לא הביאו תמיד להתקרבות המקצועית. יתרה מכך, הם נוצרו, בדרך-כלל על-ידי "משוגעים לדבר", ואינם דפוס פעולה טבעי, לא למשטרה ולא לעובדים הסוציאליים. אלקרנאווי וטבו (בדפוס), אשר סקרו את התופעה של שיתוף מתווכים מסורתיים כמתווכי-תרבות בפעולות התערבות של שוטרים ושל עובדים סוציאליים בחברה הערבית בישראל, מציינים, כי קשה להתעלם מן התופעה, שלמרות שהשוטרים והעובדים הסוציאליים מטפלים במקרים, שיש להם רלוונטיות לשני הגופים, ולמרות ששני הגופים השכילו למסד שיתוף פעולה מושכל עם אוכלוסיה בעלת מאפיינים תרבותיים שונים מאוכלוסיית הרוב, לא חברו שני הגופים לעבודה משותפת בתחומים המעניינים את שניהם.

בספרות המקצועית מתועדים מודלים של שיתוף פעולה, שנתקלו בקשיים לא מבוטלים. לדוגמא, קורדונסקי (1994) מתאר מודל של הכנסת עובד סוציאלי, קצין מבחן לנוער, לאגף הנוער של בית המעצר אבו-כביר, עוד ב - 1987. לדבריו, השוטר יכול לראות במטפל גורם מפריע במקרה הטוב, וגורם מזיק-"מלשין" על סטיות ופגיעות בזכויות הנערים, במקרה הרע. התנהגות השוטרים תתאפיין אז באדישות, באי שיתוף פעולה, ובדבקות בנהלים בירוקרטיים, שיקשו על העובד הסוציאלי, וכך עלול האיזון העדין שמקיים את התפקיד להיהרס. ראוי לציין, כי למרות הקשיים, קורדונסקי ממליץ להחיל את המודל גם על יתר בתי-המעצר.

דיון וסיכום

מאמר זה מהווה עיון נוסף (ובוודאי לא אחרון) בסוגייה וותיקה זו, שהעיסוק בה החל עוד בתחילת המאה העשרים. Bar-On (1995, עמ' 38) מביא רשימת מקורות, מ - Penner ב - 1959 ועד Findlay ב - 1991, שהיו רחוקים מהסכמה בסוגייה, האם שני השירותים יכולים לעבוד בצורה צמודה יותר או שההבדלים המבניים ביניהם אינם מאפשרים קשר עבודה צמוד.

גם במאמר זה הוצגו גישות סותרות. Bar-On (1995), הגיע למסקנה שלילית. גם פרידמן[20] מתאר את "ניסוי חיפה", שבו נתקלה התלהבותם של "השוטרים הקהילתיים" החדשים בחשש ובהסתייגות מצד גורמי הרווחה.

אולם, בחינת התהליכים שהתרחשו במשך הזמן שחלף מאז, מלמדת על מגמה אפשרית של התקרבות בין שני העיסוקים הללו. שוטרים למדו להכיר את יעילותם של המודלים הקהילתיים ועובדים סוציאליים למדו להכיר את היתרונות שבאנשי המדים ובהסתייעות הקרובה בהם. מודלים של הטיה מההליך הפלילי, בעיקר בתחומים של נוער, סמים ואלימות במשפחה איפשרו להם לתרגל את היתרונות שבשותפות.

בצד התקבעות המודל הצבאי והתחזקות תפקידי בטחון הפנים במשטרת-ישראל ובמשטרות מערביות, פועלים  שלושה גורמים להקהיית היריבות הזו, עד כדי טשטושה הכמעט מוחלט: עלית נושא "העבודה המערכתית" על סדר היום הציבורי; היישום (החלקי אמנם) של אסטרטגיית "השיטור הקהילתי" על-ידי המשטרה והתחזקות ההיבט המקומי בעבודתה; וההתקרבות האירגונית של המשטרה לדפוס האירגון ה"פרופסיונלי" המאפיין אירגוני רווחה. מצד העובדים הסוציאליים, פועלת לחיוב עובדת התבססותם כפרופסיה מוכרת, ש"יישרה קו" עם פרופסיות וותיקות יותר.

על רקע ההתפתחויות הללו, ובהנחה שההחמרה בתחום בטחון הפנים תמצא את פתרונה, עם הזמן, נראית נבואתה של שדמי[21] בדבר דמותו העתידית של השוטר ריאלית למדי: לדבריה, הוא יעבור שינוי תדמית ויעוד מהותי: לא עוד חייל בחזית נגד אויבים מבפנים, אלא חלק מהשירותים הקהילתיים לטובת הפרט.

תהליכים לוקחים זמן. עיקר ההסתגלות, כיום, מונחת על כתפי השוטרים: היכולת להפריד בין המטלות במישור ביטחון הפנים והמטלות הקהילתיות, היכולת להתמודד עם הפער בין המציאות לבין הדימויים, על הבעיות הרבות שבו: תסכול של השוטרים, החשים שרוב עבודתם אינה חלק מייעודם העיקרי, בעיות בניהול, הכשרה, חינוך והערכת עובדים - כל אלה הינן בעיות מרכזיות באופן תפקוד המשטרה בחברה המודרנית.

וגם אם לא יתקיים, למרות הכל, רצון בין שני העיסוקים להגיע לשותפות, למדנו כבר מניסיוננו, כי חקיקה אפקטיבית, המתווה מנגנונים של עבודה מערכתית, יכולה לגשר על היריבויות ולהסדיר שיתוף פעולה ברמה טובה.

יתכן ועוד ארוכה הדרך, אך, לדעתי, הנתיב כבר מסומן וברור. שותפות בין שני העיסוקים הללו בוא תבוא. את עיקר השינוי אמורה לעשות המשטרה, שאמורה לעצב מחדש את דפוסי המקצוע, במסגרת התקדמותו האיטית אך העקבית של העיסוק המשטרתי לכיוון של פרופסיה. אז תגיע המשטרה לשילוב הנכון בין המודל הצבאי ותפקידי הבטחון, לבין תפקידיה הקהילתיים, ותיצור שוטר הדומה יותר לעובד סוציאלי בגישתו. אם תרצו, שוטרים שהם מעין "עובדים סוציאליים עם אקדחים" (אמיר, 1996ב').

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

  • אבירם, אורי, קטן, יוסף (1989), "העדפות מקצועיות של בוגרי בתי הספר לעבודה סוציאלית בישראל: רמות יוקרה של אוכלוסיות, שירותים ותפקידים", חברה ורווחה, משרד העבודה והרווחה, ירושלים, כרך י', מס' 3, עמ' 16-3.
  • אל-קרנאווי, עליאן, טבו, נאוה, (בדפוס), "שיתוף מתווכים מסורתיים כמתווכי-תרבות בפעולות התערבות של שוטרים ועובדים סוציאליים בחברה הערבית בישראל", משטרה וחברה, משטרת ישראל, אגף קהילה ומשמר אזרחי, גיליון מס' 6. 
  • אוהבי, שלומית, גדעון, ליאור (2001), "סקירת אירוע: יום עיון בנושא: 'משטרה עירונית בישראל?', שהתקיים ב - 6 בינואר 2000", משטרה וחברה, משטרת ישראל, אגף קהילה ומשמר אזרחי, גיליון מס' 5, עמ' 187-165.
  • אלירם, יהודה, (1985), "מ'צפיות הציבור' ל'צרכי הקהילה'", עבריינות וסטייה חברתית, י"ג, 13-23.
  • אלירם, יהודה, (עורך) (1991), התפתחות השיטור העברי מתקופת המקרא ועד קום מדינת-ישראל, ירושלים, משטרת ישראל, אגף כוח-אדם, יחידת היסטוריה.
  • אלירם, יהודה (עורך), (תשנ"א) התפתחות השיטור העיברי מתקופת המקרא ועד קום מדינת ישראל, משטרת ישראל, אגף כוח -אדם, יחידת היסטוריה.
  • אלעד, א., מבורך, י., (1984), קציני שכונות - דו"ח מסכם, משטרת ישראל, מטא"ר/ מנת"א, תוא"ר.
  • אמיר, מנחם, (1996א'), "הקדמה", אצל: אלירם יהודה, משטרה וחברה - מבוא למדעי המשטרה, הוצאת מולטיפרס בע"מ, ירושלים, עמ' 6-5.
  • אמיר, מנחם, (1996ב'), שיטור קהילתי - סיכויים וסיכונים, הרצאה מיום 17/6/96, במסגרת יום עיון בנושא "השיטור הקהילתי", המכללה האזורית אשקלון, המחלקה לקרימינולוגיה, (בכתובים אצל המחבר). 
  • באריל, ר., בן-ארי, ר., כספי, ת., (1993), משטרת ישראל: סקר עמדות הציבור - 1992/3, משטרת ישראל, מדור פסיכולוגיה. 
  • בזק, יעקב, (1981), הענישה הפלילית, הוצאת דביר, ירושלים - תל-אביב. 
  • בר-גל, דוד, גוטרמן, ניל, (1996), "תפיסת שביעות רצון, אפקטיביות השירות ושחיקה בקרב עובדים סוציאליים בישראל העוסקים בטיפול ישיר", חברה ורווחה, משרד העבודה והרווחה, ירושלים, כרך ט"ז, עמ' 565-541. 
  • בריי, ג'קי, (2001), לשעבר קצין אגף החקירות במחוז הדרומי, עובדים סוציאליים בפעילות משרדי החקירות בתחנות-המשטרה, ריאיון מיום 1/11/01 בנושא מעורבות  המכללה לביטחון לאומי, בכתובים אצל המחבר. 
  • גבע, רות, (1992), אסטרטגיה במניעת פשיעה: שיטות, יישום והערכה, ירושלים, משרד המשטרה. 
  • גימשי, דני, (1992), פיתוח מנהיגות במשטרת ישראל, משטרת ישראל, מטא"ר, אגף כח-אדם, ירושלים. 
  • גימשי, דני, (1995), תכנית בסיס לישום אסטרטגי של שיטור קהילתי - 1995, משטרת ישראל, היחידה לשיטור קהילתי, ירושלים, סימוכין: יצ - 01/072/1030. 
  • גימשי, דני, (1996), "שיטור קהילתי בישראל: תיכנון שינוי אירגוני ויישומו", משאבי אנוש, הרצליה, ירחון מס'  105-106, עמ' 30-32.
  • גימשי, דני, (1999), שיטור קהילתי בארץ ובעולם, משטרת ישראל, המטה הארצי, היחידה לשיטור קהילתי, ירושלים. 
  • "דו"ח אדן" (1992), טיוטת דו"ח ביקורת בנושא: הטיפול המערכתי בתופעת אלימות שוטרים, מבקר משרד המשטרה, משרד המשטרה.
  • "דו"ח אדן" (1993), דו"ח ביקורת בנושא: הטיפול המשטרתי באלימות בין בני זוג, מבקר משרד המשטרה, משרד המשטרה, ירושלים. 
  • דרור, יחזקאל, (2001), סדנא בתכנון מדיני בטחוני, בתאריכים 29/4-2/5/2001, המכללה לביטחון לאומי, מעלה החמישה (בכתובים אצל המחבר). 
  • "ועדת קוברסקי" (1989), דין וחשבון הועדה הציבורית-מקצועית לבדיקה כוללת של שירות המדינה וגופים הנתמכים מתקציב המדינה כרך ב: ועדות המשנה, ירושלים.
  • הוד, אלי, (עורך) (1998), ספר האירועים הבולטים בין השנים 1973-1948, חלק א', משטרת ישראל, אגף כוח-אדם, יחידת היסטוריה, ירושלים.
  • הוד, אלי, (עורך) (1999), ספר האירועים הבולטים בין השנים 1973-1948, חלק ב', משטרת ישראל, אגף כוח-אדם, יחידת היסטוריה, ירושלים.
  • המפקח הכללי של המשטרה (1989), "תכנית מנוף - הנחיות וקווי מדיניות לאירגון סד"כ המשטרה", מסמך מתאריך 15/2/89, המטה הארצי, ירושלים, סימוכין ב/ 110548.
  • וייס, עידית, גל, ג'וני, (2001), "העדפות מקצועיות של סטודנטים מתחילים לעבודה סוציאלית בישראל", חברה ורווחה, משרד העבודה והרווחה, ירושלים, כרך כ"א, חוברת 2, עמ' 176-159.
  • וייסבורד, דויד, אמיר, מנחם, טננבאום, אבי, ברק, ישראל, שלו, אורית, (1996), שיטור קהילתי - סיכויים וסיכונים, מוגש למועצה הישראלית לקרימינולוגיה על-ידי הועדה לענייני משטרה, עמ' 7-8.
  • וייסבורד, דויד, שלו, אורית, אמיר, מנחם, (2001), דו"ח למחקר הערכה בתחום השיטור הקהילתי בישראל, מדינת- ישראל, המשרד לביטחון הפנים, לשכת המדען הראשי, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
  • זיו, אמנון, (1992), קצין שכונה - האפקטיביות של התפקיד, משטרת ישראל, המכללה לקצינים בכירים "נעורים", קורס מתקדם ייעודי, מחזור 28.
  • חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א  - 1991, ס"ח 1352, התשנ"א (28.3.1991), עמ' 138.
  • חפץ, אסף, (1996), "לקראת שיטור קהילתי - מגמות בהתפתחות האסטרטגיה המשטרתית לכיוון של יתר אפקטיביות וגישה שירותית ברמה המקומית", משאבי אנוש, הרצליה, ירחון מס' 106-105, עמ' 24-22.
  • טבו, נאוה, (1996), "פרקטיקום של סטודנטים במסגרת המשטרה - שותפות חיונית לשני הצדדים", משאבי אנוש, הרצליה, ירחון מס' 106-105, עמ' 27-26.
  • יחזקאלי, פנחס, (1992), תופעת הילד המוכה-מוזנח בישראל: ההיבט האירגוני מנהלי, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
  • יחזקאלי, פנחס, שלו, אורית, (1993), "המשטרה ואתגר העבודה המערכתית", ניהול, המרכז הישראלי לניהול בשיתוף התאחדות התעשיינים בישראל, תל-אביב, גיליון מס'  93, עמ' 9-12.
  • יחזקאלי, פנחס, צור, יצחק, גואטה, שלום, אנקור, טובית, (1995), פרוייקט קציני השכונות - ממצאי צוות הבדיקה, משטרת ישראל, היחידה לשיטור קהילתי, פברואר.
  • יחזקאלי, פנחס, (1997), "פרוייקט קציני השכונות - האם ההיסטוריה חוזרת?", מנהלים משטרה, משטרת ישראל, אגף כוח אדם, המטה הארצי, ירושלים, גיליון מס' 9, עמ' 7-12.
  • יחזקאלי, פנחס, סופר, מלכה (1997), מודל מערכתי-קהילתי בתחום האלימות בין בני-זוג, משטרת ישראל, המטה הארצי, היחידה לשיטור קהילתי, מחלקת חקירות ותביעות, 12/2/97.
  • יחזקאלי, פנחס, (1998), "ההדרכה כמעצבת תרבות אירגוני וכמקנה ערכים באירגון", משאבי אנוש, הרצליה, ירחון מס' 127, עמ' 38-40.
  • יחזקאלי, פנחס, (1998), "גיוס והעסקת נשים במשטרת ישראל - דעות קדומות או בעיות אובייקטיביות", מנהלים המשטרה, משטרת ישראל, אגף כוח אדם, המטה הארצי, ירושלים, גיליון מס' 11, עמ' 7-14.
  • יחזקאלי, פנחס, שמואלי, פנחס, (1999), "למידה יחידנית מרחוק במשטרת ישראל: להעביר את האחריות לשוטר", הדרכה - רגע לפני מחר: ספר המאמרים, ירחון משאבי אנוש, הכנס השנתי ה - 6 להדרכה בישראל, 7,9,8.
  • יחזקאלי, פנחס, (טרם פורסם), המשטרה כאירגון בירוקרטי-צבאי: בעיות מבניות והשפעות אירגוניות ותפקודיות.
  • יחזקאלי, פנחס, אורית, שלו, (טרם פורסם), "השפעת החברות בקבוצת התמיכה העצמית N.A. (נרקומנים אנונימיים) על דפוסי פשיעה של עבריינים מכורים", משטרה וחברה, משטרת ישראל, אגף קהילה ומשמר אזרחי.
  • יצחקי, חיה, הרצנו-לטי, מלי, (1998), "היחס הדיאלוגי המאפיין את המפגש בין מדריך למודרך בעבודה סוציאלית", חברה ורווחה, משרד העבודה והרווחה, ירושלים, כרך י"ח, עמ' 418-407.
  • כשר, אסא, (1999), מה זה להיות מקצועי? שעור מס' 1 במסגרת הקורס: דמוקרטיה, ערכים ובטחון לאומי, המכללה לבטחון לאומי, מחזור כ"ז, 12/10/99 (בכתובים בידי המחבר).
  • לב, רפי, (1996), "התפקיד הצבאי - בין מוסדיות לתעסוקתיות", מערכות, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, מס' 347, עמ' 44-46.
  • משטרת ישראל, ביטחון פנים - חוברת יסוד (1981), מטא"ר/עק"ד/ביטחון הפנים, אגף כוח-אדם, המכללה לקציני משטרה. 
  • משרד העבודה והרווחה, האגף לשירותים חברתיים ואישיים, השירות לעבודה קהילתית ושיקום שכונות (ללא תאריך), השרות לעבודה קהילתית, עמ' 1.
  • פקודת המשטרה [נוסח חדש] התשל"א - 1971, סעיף 3. 
  • סופר, מלכה, (1993), "טיפול המשטרה באלימות במשפחה - 'גלישה' למעורבות טיפולית?", מראות המשטרה, משטרת-ישראל, אגף קהילה ומשמר אזרחי, המחלקה לתקשורת קהילתית, בית-חורון, גיליון 144.
  • סמואל, יצחק, (1990), אירגונים - מאפיינים, מבנים, תהליכים, אוניברסיטת חיפה, עמ' 32-33.
  • ע"פ 344/81, מדינת ישראל נ' שחר סגל, בית-המשפט העליון, פ"ד לה(4) 313.
  • קדמן, יצחק, (1990), הטיפול בהתעללות בילדים, מערכת פקידי הסעד לחוק הנוער, סקר ארצי - נתונים, מסקנות והמלצות, המועצה הלאומית לשלום הילד, ירושלים.
  • קורדונסקי, ארי, (1994), "עובד סוציאלי בבית-המעצר (אבו-כביר) - התערבות טיפולית", אצל: ווזנר, י., גולן, מ., חובב, מ., עבריינות ועבודה סוציאלית: ידע והתערבויות, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב, עמ' 123-117.
  • קים, ישראל, יחזקאלי, פנחס, ברוכמן, אבי, (1999), התפתחות השיטור הקהילתי בישראל: עקרונות ויישומים, אוניברסיטת בר-אילן, בית הספר לחינוך, המכון למחקר ולחינוך קהילתי, דו"ח מחקר מס' 13. 
  • קראוס, ו., הרטמן, מ., (1994), "שינוי ביוקרת המקצועות ב ישראל בשנים 1989-1974", מגמות, מס' 36, עמ' 87-78. 
  • קראוס, לאה, שטרן, אסתר, (1993), "עובד סוציאלי כעוסק פרטי", חברה ורווחה, משרד העבודה והרווחה, ירושלים, כרך י"ג, עמ' 193-173. 
  • שדמי, אראלה, (2001), "שיטור עירוני בישראל: הכרח היסטורי בדרך לשיטור חדש", משטרה וחברה, משטרת ישראל, אגף קהילה ומשמר אזרחי, גיליון מס' 5, עמ' 70-49. 
  • שוהם, ש., גיורא, שביט, גבריאל, (1990), עבירות ועונשים - מבוא לפנולוגיה, עם עובד - ספריה אוניברסיטאית, תל-אביב, עמ' 85. 
  • שחטר, ערן, פלג, רותם, ליבני, ענת, רוגל נוגה, (1998), אתיקה במשטרת ישראל, משטרת ישראל, אכ"א/מה"ד וקח"ר, ירושלים, עמ' 66.
  • שחל, משה, (טרם פורסם), "האחריות לטיפול בבטחון-הפנים: סוגיות האחריות והסמכות", עיונים בביטחון לאומי: "ביטחון הפנים בדמוקרטיה הישראלית", גיליון מס' 3.
  • שלו, אורית, (1993), הטיפול המשטרתי בבאר-שבע באלימות בין בני זוג, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המחלקה להנדסת תעשיה וניהול - היחידה למינהל מערכות בריאות, משטרת ישראל - תחנת באר שבע. 
  • שלו, אורית, יחזקאלי, פנחס, (1994), "מודל לטיפול מערכתי משולב בתחנת באר-שבע בעבירות שימוש בסמים ובעבירות אלימות בין בני זוג", פלילים, כרך ד', תשנ"ד,  עמ' 223-257. 
  • שלו, אורית, יחזקאלי, פנחס, (1997), "שיטור קהילתי מול שיטור אכיפתי סוגיות עקרוניות", משטרה וחברה, משטרת ישראל, אגף קהילה ומשמר אזרחי,  גיליון מס' 1, משטרת ישראל, היחידה לשיטור קהילתי, ירושלים, עמ' 66-105. 
  • שפיר, הרצל, ראיון מיום 1/7/01, בכתובים אצל המחבר.
  • תיקון מס'  26 לחוק העונשין מ - 7/12/89.
  • Alison, Graham, T., (1971), Essence Of Decision, Explaining The Cuban Missile Crisis, Harvard University, Little, Brown and Company, Boston, p. 67. 
  • Bar-On, Arnon, (1995), “They have Their Job, We have ours: Reassessing the feasibility of police-social work cooperation”, Policing & Society, vol. 5, no. 1.
  • Carey, R., L., (1994), “Community Policing for The Suburban Department”, The PoliceChief, vol. Lxi, no. 3, pp. 24-26.
  • Chalom, M., (1993), “Crime Prevention and Community Policing In Large Towns”, Interpol International Criminal Police Review, 441, pp. 28-31.
  • Community Research Associates (1992), Strategy for Improving Coordination Among Agencies, Washington D.C.
  • Duncan, M., D., G., (1992), “The impact of police/community relations on the prevention and detection of crime”, Royal Canadian Mounted Police Gazette, Vol. 54, No. 2, p. 1-5.
  • Fogelson, R., M., (1979), Big City Police, Harvard University Press.
  • Finckenaur, Jim, (In print), “Policing A Multicultural Society - Opening Remarks”, Police & Society.
  • Gates, Jennifer, (1994), “Talk is Cheap”, Gazette, vol. 56, No. 6, pp. 2-8.
  • Goldstein, Herman, (1994), Problem-Oriented Policing, University of Wisconsin- Madison, McGraw-hill.
  • Greenberg, Reuben, (1989), Let’s Take Back Our Streets!, Contemporary Books, Chicago - New York.
  • Gregory,Kathleen, L., (1983) “Native-View Paradigms: Multiple Cultures andConflicts in Organizations”, Administrative Science Quarterly, vol. 28, p. 359-376.
  • Haig, B., (1979), “Higher Education for Police Officers”, The Police Journal, 52 (2), p. 141.
  • Hollin, R., Clive, (1989), Psychology and Crime An Introduction to Criminological Psychology, Routledge, pp.189-190.
  • Holmes, A., Sally, (1982), “A Detroit Model For Police-Social Work Cooperation”,Social Casework, 63, (4), pp. 220-226.
  • Klockars, B., Carl, (1983), Thinking about police - contemporary readings, McGraw-hill.
  • Kuykendall, Jack, (1974), “Styles Of Community Policing”, Criminology, 12 (2), pp. 229-240.
  • Landstrom, R., Savage, M., (1992), “A Tool For Change: Developmental Cells”, The Police Chief, pp.  35-37.
  • Lefeuvre, E., (1982), “Intervention De La Police En France Dans Le Milieu Familial, En Cas De Mauvais Traitments A' Enfants”, Child Abuse and Neglect, vol. 6, pp. 193-198.
  • Lurigio, Arthur, J., (1990), Skogan Wesley G. and Davis Robert C. (eds.), Victims Of Crime Problems, Policies and Programs, sage, pp. 96-97
  • More, H., W., (1992), Special Topics In Policing, Cincinnati, Anderson Publishing.
  • Patterson, T., George, (2000), Militarization among American Police Departments: The Effects of Military Service on Occupational Tasks in Police Officers, American Sociological Association, New York.
  • Shadmi, Erella, (1997), Police and Police Reform in Israel: The Formative Role of the State. In: Crime and Criminal Justice in Israel: Assessing the Knowledge Base Toward the Twenty-First Century, Robert R. Friedman (ed.), Albany. NY: State University of NY press.
  • Schein, E., H., (1992), Organizational culture and leadership, Jossey-Bass Publishers, San Francisco, U.S.A. (2ed edition).
  • Silver, Allan, (1967), “The Demand for Order in Civil Society: A Review of Some Themes in the History of Urban Police and Riot”, In: Bordua J. David, (ed.), The Police: Six Sociological Essays, , NY: John Wiley & Sons, pp. 1-24.
  • Silverman, B., Eli, (1999), NYPD Battles Crime, Northeastern University Press, Boston.
  • Stephens, Mike, (1988), “Problems of Police-Social Work Interaction: Some American lessons”, Howard Journal of Criminal Justice, 27, (2), pp. 81-91.
  • Terry, Thomas, (1988), “The Police and Social Workers: Creativity or Conflict?”, Practice, vol. 2, no. 2, pp. 120-129.
  • Thomson, Doug, Treger Harvey(1973), “Police-social work cooperation and the overburden of the juvenile court”,Police Law Quarterly Chicago, 3 (1), pp. 28-39.
  • U.S. Department of Justice (1988), Treatment Alternatives To Street Crime (TASC): Implementation Manual, Office of Justice Programs, Bureau of Justice Assistance.
  • Treger, Harvey, (1973),“The Police-Social Work Team: A New Model For Community Service”,Law and Order, 21 (3), New York,pp. 40-41, 64
  • Treger, Harvey, (1976),“Wheaton-Niles And Maywood Police-Social Service Projects”, Federal Probation, 40, (3), pp. 33-39, Washington DC.
  • Treger, Harvey, (1980), “Guideposts For Community Work In Police-Social Work Diversion”, Federal Probation, 44, (3), pp. 3-8, Washington DC.
  • Treger, Harvey, (1981),“Police-Social Work Cooperation: Problems and Issues”, Social -Casework, 62 (7), pp. 426-433
  • Walker T.,, Edna, (1979), Family Trouble Clinic: A Police-Social Work Approach To Family Violence, Detroit: Family Service of Detroit and Wayne County
  • Walker, S., G., Walker, C., R., McDavid, J., C., (1992), The Victoria Community Police Stations: A Three-Year Evaluation, Ottawa, Canada, Canadian Police College.
  • Weber, M., (1947), The Theory of Social and Economic Organization, Translated and edited by T.Parsons and A.H. Anderson, Glencoe, IL: The Free Press.
  • Weisburd, David, (In print), “Policing A Multicultural Society - Summery and General Discussion”, Police & Society. 
  • No Author (1994), “Community Policing - The Central Philosophy of The Queensland Police”, Vedette, No. 158, p. 21.
  • No Author (1998), “The Special Cell for Women and Children of the Mumbai Police Commissionerate”, Indian Journal of Social-Work, 59, 4, pp. 1052-1057.

*  *  *

יחזקאלי פנחס (2004), על שוטרים ועובדים סוציאליים ועל מה שביניהם, אצל: עדן לוי, שדמי אראלה, קים ישראל, רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל, עמ' 378-345.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *