צה"ל

קשה להתמודד עם דימויים. הם נוטים להתקבע בתודעת הציבור גם כאשר העובדות רחוקות מהם. כאלה הם שני הדימויים הכוזבים, בהם מתמודדת לאחרונה הנהגת צה"ל. דימויים אלה מסכנים את לכידותו של הצבא…

בגיהינום הביורוקרטי המאפיין את מדינת ישראל, הקמת מפקדה נוספת עם רמטכ"ל/מפכ"ל נוסף, ואלופים/ניצבים וחצרות מלכות, רק תטביע אותנו בביצה שממנה אנחנו צריכים להיחלץ. הגענו לכאן בגלל האימפוטנציה הקשה של צה"ל והתנהגותו השערורייתית בפריפריה; ובגלל קוצר ידה של המשטרה וריקבונה הפנימי הקשה. איך עוד ביורוקרטיה תפתור זאת?

בהתנהגות מוסרית בארגון כה גדול כמו צבא – הנורמות הן המובילות. לכן, קביעת בית המשפט האזרחי מערערת את אושיות הצבא, שכן הנורמות הן היסוד לפעולה ואילו החוק עיקרו מה אסור לעשות, אבל לא כיצד ללחום.

תופעה עצובה: ככל שהסטגנציה מכלה את החיות מצה"ל, כך הופכים מפקדיו רברבנים יותר, במעין ניסיון פאתטי משהו, להציל ברהב את הכישלון הגדול של ההערכות לעידן אבדן היתרון האסטרטגי הישראלי.

אם זמן ההכשרה/הסתגלות מתארך; ומשך השירות מתקצר, יש לצבא, אפקטיבית, פחות חיילים כשירים. זוהי סוגיה 'בוערת' בתחום הביטחון הלאומי.

הנימוק של הנשיא האמריקאי הנוכחי, ג'ו ביידן לנסיגה מאפגניסטן, היא שהאמריקאים לא נועדו לשמור על מדינות, שצבאם אינו מוכן להגן בעצמו על ארצם.
כדאי שנתבונן על תפקודו של צה"ל ועל המוטיבציה של מפקדיו וחייליו, ונשאל האם הוא באמת מוכן להגן בעצמו על ארצנו!

צבא שנכשל בהאכלת חייליו, גם לא ידע לעשות שום דבר אחר!

אצל הרמטכ"לים האחרונים, שיטת ההשתקה עובדת, אף שכולם מבינים ויודעים על הכישלון החמור בהטמעת מערכת הצי״ד ליחידות המילואים, שהם רוב הצבא היבשתי; וחוסר יכולתם המיקצועית של אנשי המילואים להשתמש בה בשדה הקרב. אבל, כלפי חוץ משקרים שהכל בסדר. בסוף זה בטחון עם ישראל…