המחלוקת בין ישראל לבין הפלסטינים ובין הישראלים לבין עצמם, אינה עוד על הדרך לסיום "הכיבוש", אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C בשאלת הנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה. מדובר בשטחים הכוללים את כל הישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן...
במקום בו אין נוכחות התיישבותית אזרחית, המערכת הביטחונית מתקשה לממש את ריבונות המדינה. עובדה זו נכונה לא רק לשטחי יהודה ושומרון אלא גם למרחבי הגליל והנגב, כמו גם לכל יתר קווי העימות. לא רק שכוחות הביטחון אינם מסוגלים לספק מסה קריטית של נוכחות רציפה אלא שהם אינם רגישים דיים לשינויים בשטח הפוגעים באינטרסים הלאומיים הריבוניים...
סביב למדינת ישראל, הולכת ומתהווה מגמת איום חדשה בשיטת לחימה החותרת בהגיונה לעקיפת תחומי העליונות המסורתיים של צה"ל. האיומים העלולים להתפתח לאחר נסיגה, למול רצועת החוף הצרה, חמורים במשמעויותיהם מאלה שהתקיימו לפני יוני 1967. נותרה השאלה שאין לה הסבר: כיצד קורה שטובי בוגרי מערכות הביטחון לוקים בעיוורון אסטרטגי כמעט כרוני?
כדאי שייפול לנו האסימון... מי שהיה צריך אישור שמה שקורה במוסול קורה בעזה ומה שקורה בעזה קורה בגבול לבנון, קיבל אותו עתה. אנו מוקפים, מצפון ומדרום, ביעד מבוצרים וריבוניים, מוגנים במערכת מנהרות תת קרקעית; חמושים באש רקטית מדויקת ובטילי נ"ט; שמחייבים החלטת ראש ממשלה לכל כניסה קרקעית; שעלולים לגבות מחירים עצומים על כל הפרת ריבונות; ומאות הרוגים, במקרה של כניסה קרקעית מסיבית...
"אין טוב כמו מה שישנו" - כך מלמד פתגם ערבי. לאורו כדאי להתבונן בשנות ההתנגשויות האלימות שמאתגרות את ישראל, לאורך גבול רצועת עזה אחרי ההתנתקות; ולמצוא בהן גם ממד של ברכה.
במאמר שפרסם INSS ב-2011, כתב תא"ל מיל' שלמה ברום, שהיה ראש החטיבה האסטרטגית באג"ת: "התועלת הביטחונית השולית הנובעת משליטה בבקעת הירדן איננה שקולה למציאות האסטרטגית שתיווצר כתוצאה מחתימת הסכם קבע הוגן עם הפלסטינים ומהסדרי פיקוח בינלאומי". וזהו לוז העניין: אינני מאמין במושג "הסכם קבע בר קיימא". לא רק בינינו לבין הפלסטינים, גם לא בין הפולנים לגרמנים...
ב- 21 למאי 2017 פרסם 'מולד' מסמך בשם, 'הנטל הביטחוני של ההתנחלויות': "... בציבור הישראלי רווחת ההנחה כי ההתנחלויות תורמות לביטחונה של מדינת ישראל... לא רק שההתיישבות האזרחית בגדה המערבית לא תורמת לביטחון, היא אף מהווה נטל ביטחוני כבד על מדינת ישראל...". דעותיהם של בכירים שאינם תומכים בקו של 'מולד' - כמו זו של האלוף במיל' גרשון הכהן - נדחקו לקרן זווית בטיעון של "אידאולוגיה במסווה"...
צה"ל אינו מתאים ואינו מצליח להתמודד עם משימות השיטור בקרב האוכלוסיות הערבית, היהודית ואנשי ארגוני 'זכויות האדם' ביהודה ושומרון; וטוב יעשה אם יעביר את האחריות למשמר הגבול, שיש לקוות שיתרחב ויהפוך למשמר לאומי גדול.
"... עם פתרון שתי המדינות, לדעתי, ישראל תקרוס, כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהא על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהא על כל הקורבנות שהם הקריבו? - רק כדי שיגידו להם לעזוב? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט... יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם... "
המקרים הנקודתיים מנקזים אל תוכם את העובדה שהציונות הדתית - בלי אחותה הגדולה הציונות החילונית - משולה לסחרור של ירח שאיבד מגע עם כדור הארץ. הציונות הדתית השתנתה בעשורים האחרונים, אך הציונות החילונית השתנתה יותר. סחרור זה שמשול לילד עם המחט שעומד על הקוטב, שנראה מבולבל כמו הילד הזה שבתמונת הפינוי מעמונה. בעצם, הילד הזה הוא אנחנו.
