גרשון הכהן

מי שפועל בסוריה ונוטל חלק במעורבות ממשית בהתרחשות, קונה את מעמדו כשותף שיש להתחשב בו בעיצוב הסדר החדש. זו מתכונת השיקולים, המכוונת גם את הגיון קבלת ההחלטות הישראלי, וזו בין היתר גם סיבת התקיפה הישראלית האחרונה בסוריה וירי טיל אס. אי 5 סורי, כנגד מטוסי חיל האוויר. מה שנכון לגבי שאר מדינות האזור, נכון גם לישראל: ההבנה שאם לא תיצור את וקטור החיכוך האקטיבי במגמה הנדרשת לה, לא 'יספרו אותה' ואת האינטרס שלה בכינון העקרונות למתכונת הסדר החדש הצפוי להתגבש.

כמו האמריקנים אחרי מלחמת יום כיפור, הרוסים היום הם הכוח הגמוני היחיד, שיכול לדבר עם כל השחקנים שמביאים כוחות לחזית: עם התורכים, עם האיראנים, עם הסורים, עם ישראל ועם הלבנונים, זה הרבה, וזוהי הזדמנות, ואולי הם יכולים לעזור להביא יציבות…

המערכה שבין המלחמות חשובה לא פחות מן המלחמה הגדולה, ובהנהגה הלאומית ראוי להקדיש לה את מלוא משאבי הקשב ותשומת הלב. בהקשר זה, דינמיקת ההסלמה אל מלחמת ששת הימים היא שיעור חיוני ללמידת התהליך, שבו מערכה מוגבלת עלולה – בניגוד לציפיות – לצאת משליטה. לכן, מערכה זו תובענית בכישוריי המצביאות לא פחות מאלה הנדרשים למלחמה הגדולה. בניהולה הנכון טמונה התקווה להרחיק – עד כדי לייתר את מופע המלחמה הגדולה.

הדיון הפוליטי והתקשורתי בסוגיות דו"ח המבקר בסוגיית מנהרות החמאס ומבצע 'צוק איתן', מבטא הנחות יסוד שראוי להעמידן לדיון ביקורתי גלוי. הן מבוססות על מודלים הנלמדים בעולם האקדמי במדע המדינה, במנהל עסקים ובהנדסת ייצור. מול הסדר האידאלי הרצוי – המוכוון על פי אמות המידה הנרכשות בתחומים אלה – נדרשת נקודת מבט אחרת, המגיעה מבית הספר של החיים, ומונעת מתוך כבוד בסיסי לקשיי המציאות במלוא ממדי מורכבותה.

מהי ריבונות ומה ציפיותינו ממנהיג ברמה הלאומית? כל עוד הכל מתנהל כסדרו, ללא מצוקת הערכים המתנגשים, זקוקים ללא יותר ממנהל תפעול חרוץ ויעיל. הצורך במנהיגות מתחיל במצוקת צומת ההחלטה. למשל, לנוכח מתחים בלתי פתורים, דוגמת גילוי התנגשות בין הכוונת החוק כלשונו וכרוחו, לבין מימוש מטרה לאומית נעלה. כאן מבחנו של מנהיג, ברגע בו הוא נדרש להחלטה פורצת דרך שמעבר למסילת הנוהל והחוק.

"… עם פתרון שתי המדינות, לדעתי, ישראל תקרוס, כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהא על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהא על כל הקורבנות שהם הקריבו? – רק כדי שיגידו להם לעזוב? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט… יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם… "

לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, וזיכרון יישובי גוש קטיף, נכון להוסיף גם את זיכרון חורבן עמונה. השאלה החשובה בהתבוננות על מה שהתרחש שם, אינה מי ניצח ומי נוצח, אלא לאן פנינו במגמות המתהוות, במערכה שתקבע את עתיד התפתחותו של מפעל ההתיישבות. מתוך המאבק נוצר פוטנציאל חדש; ובשלב זה, המגמה המתהווה פתוחה להשפעה ולעיצוב, על ידי מי שישכיל לנצלו בהכוונה נכונה של פעולותיו.

אירועי עמונה הזכירו לי מאוד את פרשת העלייה לביריה: פרשה מתקופת היישוב, שהחלה בסוף חודש פברואר 1946 והגיעה לשיאה בין ה- 14 במרץ ל-17 במרץ 1946…

בבשורת המדינה המודרנית תלו תקוות שתצליח למלא את מלוא הפונקציות החברתיות שכביכול עבר זמנן: משפחה, חמולה ושבט. הפרט ייחל למציאות חדשה שתאפשר לו במסגרת המעטפת המדינתית התומכת, להשתחרר מעול כבליי משפחה וחמולה. אלא שהמדינה למרות מכלול מאמציה, מתקשה עד מאוד במילוי מלוא מעטפת הצרכים של הפרט מלידה ועד זקנה…

לא שאני מבקש לפטור את הנהגת המדינה והצבא מן התביעה לעשות כל שביכולתה על מנת להתכונן כראוי ולהתנהל נכון בשעות מבחן הרות גורל. להיפך. אלא שנדרשת קודם כל חקירה עצמית תרבותית של עצמנו כחברה, על ציפיית היתר שאנו תולים בתהליכים ונהלים קבועים לניהול ענייני המדינה. מלחמה היא אירוע שמעצם הגדרתו בהתהוותו יכול לצאת משליטה. מי שמבקש חקירה על מנת להפוך מלחמה לאירוע מנוהל לפי תכנית סגורה מראשית עד אחרית, כאילו הייתה ניהול ותכנון פס ייצור, דומה לאדם שמבקש לקבוע מראש את אופיו של תינוק עוד בטרם הריון. גם בעידן המודרני, לא הכל בידי אדם!