בהתפלגות ההולכת וגוברת של הציונות הדתית לפלגיה - שמלבד הכיפה לראשם, לא ממש מחזיקים במכנה משותף מוגדר - קשה לאתר דמות רוחנית אינטלקטואלית, בעלת השפעה רחבה ומוסכמת. תרומתו העיונית של יואב שורק יכולה להסביר את התופעה. הציונות הדתית על כלל פלגיה נתונה למעשה במשבר; הנובע, לפי הגותו, לא מאבדן דרך ואבדן מומנטום - כפי שקורה לתנועות רבות - אלא דווקא מעוצמת הדרך...

הצורך המתמיד במומנטום חלוצי מוסבר כתוצאה מראיית המצב הקוסמי, כנתון באורח מתמיד בטלטלה, בהתהוות ובמאבק. אבל, הסיפור שמספרת הגישה הליברלית הנאורה, הוא לגמרי אחר...

הבעיה בניהול מבצעי תודעה מתחילה בכך, שהממונים על העיסוק הזה מסרבים, באופן שיטתי, להכיר בשונותה הקטגורית של תופעה זו בהשוואה לתופעות פיזיקליות. יש בה מרכיבים בלתי לינאריים, שאינם ברי שליטה; ובוודאי אינם מצייתים לניהול הנדסי של קשר סיבתי ישיר בין פעולה לבין תוצאה מבוקשת...

החברה הישראלית לפלגיה, חייבת בחשבון נפש ובתהליך תשובה. מנקודת מבט יהודית כולם חייבים בתשובה, גם הצדיקים, כל אחד על פי דרכו. לא באתי להצביע על הטעון תיקון, אלא להציע מבט רענן ופשוט, על יסודה הפלאי של האפשרות לתשובה. המושג "חזרה בתשובה, כמו מושגים רבים אחרים בשיח הרווח, נלכד עם השנים, בדימוי צר ואף שגוי...

פלגי הציונות הדתית התנהלו בעיוורון מלא למול השתנות הנסיבות. לאנשי הלכה במורשת האורתודוקסיה, יש נטייה קבועה להתעלמות מהשלכותיו של הקשר, על הדינמיקה של שיקול הדעת ההלכתי. כך קורה, שגם בשאלות החיים שמעבר לשולחן ערוך, לאנשים האלה אין רגישות להקשר: אם מה שעשה סבא, בהתנהלותו הדתית, ממשיך להיות אמת המידה לדרך החיים בהווה, אז למה שניתן דעתנו לשאלות של הקשר?

הרעיון המודרני כבשורת קידמה, עיגן יסודותיו בהפרדה בין הדתי לפוליטי, בין הדתי ללאומי. יותר משהמודרנה מטיפה לחילוניות, היא מטיפה למה שכינה הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור- פרקטיקה של הפרדות: הפרדה לשימור חילוניותו של המעשה הפוליטי וחילוניותו של המרחב הציבורי. הציונות שהחזירה ליהודים את ההתארגנות לעשייה פוליטית נתפסת בשל כך כמעשה חילוני; אבל...

החזון החלוצי - של סיפוח בקעת הירדן ויישובה - ממתין שנים לביצוע. אם הכרזת הריבונות לא תתבטא מידית בתנופת צמיחה ובנייה; בהכוונה ותמיכה ממשלתית ממוקדת, היא תגווע בגיחוך עצוב! במאמר תחת הכותרת: 'נטע הנשמה' תבע בן גוריון: "זוהי מדינה ציונית, המצווה על מעשה בראשית. המעשה הוא כפול: קיבוץ גלויות ובנין השממה." בקעת הירדן ממתינה לעייפה למעשה ציוני.

תושבי הסְפַ‏ר כחלוצים אינם אזרחים רגילים. במשך למעלה מעשור עד יוני 1967, סבלו יישובי עמק החולה מקיום מתמיד תחת איומי ירי מהרמה הסורית. לא זו בלבד שנאחזו ביישוביהם בגבורה, אלא אף נטלו חלק פעיל במאבק על הריבונות בחריש עד קצה הגבול. בתיאום עם צה"ל, נשלחו חקלאים לעיבוד שדותיהם בגבול, גם תחת איום התדרדרות  לתקריות גבול קשות. וודאי שאין אפשרות לדרוש סיכון כזה  מאזרח רגיל. זו תמצית החיבור ההכרחי בין קיום במרחב הסְפַ‏ר לבין תודעה חלוצית...

ב- 6 בספטמבר 2019 פרסם אהוד ברק מאמר ב'הארץ', תחת השם: "אנחנו במצב חירום, חדלו לעסוק בדקויות". בתחילת המאמר, הוא מנסח את החזון של מה שהוא מכנה: "הרוב הדמוקרטי". החזון הזה מאופיין בעיקר במה שאין בו: אין בו שום נימה של ייחוד יהודי!

ב- 2 בספטמבר 2019 נאם מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה; כשחלק מנאומו הוקדש לאוזניים ישראליות. הוא דיבר בו על שינוי 'כללי המשחק' בגבול הצפון. בעצם, הוא אמר, שכדאי שאנחנו הישראלים, נהיה כל הזמן עירניים ונצפה לתגובה...