לאחר מאה שנים, המחלוקת שהתקיימה אז בין שתי הגישות - של בן גוריון וכצנלסון מול ז'בוטינסקי - ממשיכה לעמוד במרכזה של ההוויה הישראלית. אלא שהנהגת השמאל הציוני, בהתייחסותה לארץ ישראל, הלכה והתרחקה מדרכם וחזונם של כצנלסון וחלוצי תל חי. כאן מונחת נקודת הפתיחה לבירור דרכה הציונית של מדינת ישראל, למול אתגרי השעה.
יש יותר מסרגל אחד לשיפוט המוסרי-ערכי, והוא תלוי תמיד בהשקפת עולם כוללת - דתית, חברתית ופוליטית. בהיבט זה, עצומות ה"מובחרים" לשעבר מבטאות לא יותר מאבק מעמדי פוליטי של אליטה דועכת, המבקשת לגייס למאבק ציבורי את תהילת עברם, ומתכסה בכסות ערכית...
הנשיא טראמפ בתכניתו מבקש אולי לפתור סופית את הסכסוך, ואת זה כנראה לא ישיג. בינתיים הכניס למערכת האזורית אנרגיה חדשה ופוטנציאל להתהוות. במקום הזה, בן גוריון יכול ללמד אותנו גישה למיצוי נכון של פוטנציאל ההתהוות במערכת שנפתחת למאבק נוסף.
ה- 4 בפברואר הוא יום השנה לאסון המסוקים ב- 1997, שבו נספו 73 לוחמים וקצינים בדרכם ללבנון. אך טבעי הוא שאסון בסדר גודל כזה מקשה על העיסוק בהיבטים אחרים של התופעה, ויחד עם זאת ולמרות הכאב, עצם האירוע מאפשר לנו הצצה נוספת להיגיון הפרדוקסלי של האסטרטגיה: צה"ל היה צריך להטיס חיילים כי לא שלט בצירים, בהיעדר הגנה מרחבית, המבוססת על אוכלוסייה אזרחית כמשענת לכוחות הסדירים. תחשבו יהודה ושומרון... תחשבו רצועת עזה...
במציאות האיומים המתהווה, בחיזבאללה מצפון ובחמאס מדרום ובהצטברות חסרת תקדים של איומי האש הרקטית על העורף הישראלי, גוברת הסבירות לתרחיש המחייב את צה"ל לפעולה במקביל בשתי הזירות...
איך אפשר להשיג פתרון מוסכם, סופי ויציב לשלום בר קיימא במציאות כאוטית, דינאמית, שמשתנה במהירות? זה לב הכשל: חושבים מודרנית במציאות, שבממדים מעשיים משמעותיים, הפכה מזמן לפוסט מודרנית!
תרשו לי להיות אופטימי בנוגע לתכנית המאה של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ... אם ננתח את רוב דברי המומחים שדיברו על המציאות החדשה שנוצרה בעקבות התכנית, נמצא מכנה משותף אחד: אנחנו מנסים לפתור בעיות של איך תראה המדינה הזו שלנו, באמצע המאה ה- 21, עם מושגים מהמאה ה- 19והמאה ה- 20... צריך לשנות מערכת מושגים ולהמציא רעיונות חדשים!
בעשורים האחרונים, המצפן של מדינת ישראל פועל בדומה למצפן של ג'ק ספארו, רב החובל מ"שודדי הקריביים" – היה זה מצפן קסמים שמראה את הכיוון למקום שאליו ליבו של מחזיק המצפן הכי רוצה להגיע. אלא שאם האיש בידיו המצפן, אינו סגור על המקום אליו הוא ממש רוצה להגיע, המצפן לא עובד. זו בדיוק השאלה בשעה הרת גורל שכזו: לאן מדינת ישראל מבקשת להגיע? וכאן מתפצלות הדרכים...
אחד התופעות המוכרות בשיח הפוליטי ישראל היא, הניסיון למכור רעיונות, מבית מדרשו של השמאל, דרך "מומחים" מטעם, המציגים, לכאורה, חוות דעת "מקצועית" "אובייקטיבית". כך, במשך שנים, נהנה השמאל ממונופול כזה של השיח הביטחוני; כשכל דעה סותרת שהציג גורם אחר, נדחתה בזלזול כ"דעה פוליטית"...
