זה המזמור היחיד בתהילים הפותח באהבה. קריאה רגילה אומרת שהמחבר אוהב שאלוהים שומע אותו ונענה לתחנוניו. וכך ממשיך הפרק ומהלל את העזרה וההצלה שנותן אלוהים למאמיניו הקוראים לעזרתו. ואני מציע קריאה אחרת: אהבתי את חלקי בעולם; ובמצב זה של אהבה, גם עם הדברים הקשים ביותר והמצבים הקשים ביותר, ניתן להתמודד, מתוך אותה אהבה.

תהילים קט"ז מבטא שיא של ייאוש וטלטלת נפש. יכול לזכות בתחרות שירי דיכאון... המצוקה האישית מתוארת בעושר דימויים, עד כדי גרוטסקה: "רבו משערות ראשי שונאיי חינם... אשר לא גזלתי אז אשיב." (פסוק ה'). המצוקה משתקפת גם באופן בו נתפס מצבו המדוכדך של המדוכא בעיניי המתבוננים בו מבחוץ: "ואתנה לבושי שק ואהי להם למשל. ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר"...