המאמר עוסק באחת ממרידות היהודים האמיצות והבלתי מוכרות בסיפורי השואה והגבורה, של מרד גטו-לחווא (Lachwa), בבוקר ה- 3 בספטמבר 1942. המאמר מנסה לתקן במשהו את העוול ההיסטורי הזה!

כדי לקעקע את הנרטיב היהודי, הפלסטינים חייבים להתמודד עם השואה, כי על פי הבנתם השואה יצרה את מדינת ישראל. זה הרקע להכחשת השואה שלהם.

התוכן המתועד היטב של פגישת אל חוסייני עם היטלר, מצביע על יחסי הכוחות בין השניים. אל חוסייני בכלל לא היה במעמד המאפשר לו לשכנע את היטלר להשמיד את היהודים, ולפי התיעוד הוא לא הזכיר את רצח העם היהודי באופן כולל. מה כן היה שם? ניצולו של אל חוסייני על ידי הגרמנים לצורכי תעמולה ותו לא.

אני לא נהיה עצוב כשחצוצרה מיותמת תוקעת ביער... אני מסתכל מאתמול איך בבת אחת הקולקטיב הישראלי זוכר את מתיו, שלא הכיר; ויום אחרי זה חוזר לקריאות נאצי / פאשיסט לעבר כל מי שלא מסכים עם עמדתו הפוליטית כאילו כלום לא היה...

תנועות מהפכניות - כמו הנציונאל סוציאליזם - היו מעצם טיבן קשובות לתיאוריות מהפכניות אחרות בתחומים שונים, ומצאו עניין רב בפיתוחים הראשוניים של תורות המורכבות, אם כי כדרכם של הנאצים, הם לקחו רעיונות פילוסופיים עמוקים, ועשו בהם שימוש שטחי - ושגוי - לצורכי הבניית האידאולוגיה שלהם, בלי ניסיון אמתי להבין אותם לעומק...

לא רוצים להחזיר עטרה ליושנה; לא רוצים "אתחלתא דגאולה"; לא רוצים התערבות אלוהית; לא רוצים שהשאלות הקטנות של פרקטיקת האמונה ההלכתית יחזרו לנהל את חיינו. איש באמונתו יחיה וימות...

ב- 9 בדצמבר 2020 פרסמה פרופסור דינה פורת תגובה ב'ישראל היום' למאמר שכתבתי שלושה ימים לפני כן; והופיע באתר זה ב- 8 לחודש, תחת הכותרת: "זו לא הכיפה; זה הסיפור הלאומי". זוהי תשובתי...

ב- 20 לנובמבר 2020 פרסם נדב תמיר ב- ynet מאמר תחת הכותרת: "השואה היא לא רק שלנו. ואפי איתם לא מתאים". "התייחסות לאנטישמיות כקטגוריה שונה מגזענות בכלל" - כותב תמיר - "וההתעלמות מאירועי ג'נוסייד אחרים, הן זיקוק הגישה השגויה של ישראל לשואה". האמנם השואה היא היא עוד מופע בתופעה גנרית אוניברסלית של ג'נוסייד?