[כל הצילומים למאמר זה נלקחו מכתבת השער של ה- Mail Online]
באמצע אוגוסט 2011 עמדה המשטרה בבריטניה באחד האתגרים הקשים בתולדותיה – מהומות דמים בלונדון, במנצ'סטר, בבירמינגהם ובערים נוספות, שתוארו בתקשורת הבריטית כ"נוראיים ביותר שראתה לונדון מאז הבליץ הגרמני במלחמת העולם השנייה". צעיר אחד נהרג באופן ישיר במהומות, ושלושה נוספים נהרגו כשניסו להגן על העסק של אביהם (ביסמוט, 2011; חלילי, 2011).
האזרחים שחשו נטושים התאגדו למעין 'משמר אזרחי' ששמר על הבתים והעסקים וניקה את הונדליזם. קבוצות אזרחים אחרות הקימו אתרי אינטרנט שמזמינים עדי ראייה לתעד ולצלם פורעים במהלך מסעות ההרס והביזה כדי לנסות ולאתר אותם ולהביא למעצרם (חלילי, 2011).
התקשורת בבריטניה, וגם בישראל, לא פרגנה למשטרה הבריטית. כך למשל כתב ה'טיימס' הלונדוני על "אוזלת ידה של המשטרה… שבמשך שני לילות רצופים לא מנעה את הביזה, וגרמה לחוסר אמון קשה כלפיה מצד הציבור: המתפרעים נטלו את השליטה בזמן שהמשטרה נטשה את הרחובות…" (ביסמוט, 2011).
כיצד עמדה המשטרה הבריטית באתגר הזה ומהם הלקחים שניתן להפיק מכך לגבינו? בכך עוסק מאמר זה.
