אויבינו הבינו כבר - שעידן המטוסים המאוישים חלף - והצליחו לכפות עלינו נחיתות אסטרטגית בזכות ההבנה הזו... ואנחנו? לא ברור לי האם מי שמופקדים על ביטחוננו חיים במציאות הטכנולוגית של המאה ה 21 או שהם עדיין נשארו תקועים בטכנולוגיה ובנוסטלגיה של המאה הקודמת...

החברים שלי כועסים עלי כי תקפה אותי לטענתם מחלת המשמיציטיס... אני פשוט לא מתבייש לטעון שלאנשים יש אחריות אישית; ושרוב הפעמים, כל תהליך התחקור בצבא הוא חרטוט אחד גדול שבסופו חיבוקי...

כל מקבל החלטות חכם שואף להגדיל את אפשרויות הפעולה שבידו. האם אנחנו מקבלי החלטות חכמים? האם נכונה ההחלטה, להסתפק בעיקר בפלטפורמות המוטסות או שנכון לנצל הרבה יותר את היתרונות המבצעים והכלכליים הגדולים של השימוש בפלטפורמות היבשתיות והימיות, שמסוגלת לשגר חימוש מדויק?

בפרסומים זרים, צוטט גורם צבאי המוצב בסוריה, שטען כי מערכות ההגנה שסיפקו להם, יירטו את מרבית החימושים שהוטלו בתקיפה שיוחסה לצה"ל באזור חאלב, בלילה שבין שני ושלישי. בישראל כלל לא מאשרים שחיל האוויר תקף בסוריה ולא מתייחסים לדיווחים; אבל, הכתובת כבר על הקיר...

עוצמת חיל האוויר לא הושגה ע"י המטוסים המשוכללים, וגם לא ע"י הטייסים המוכשרים; אלא ע"י החימוש המתקדם והמדויק, שנכנס לשימוש נרחב לפני כ- 20 שנים. כיום, החימוש הזה עומד לרשות חילות היבשה בעלויות קטנות פי כמה. ואנחנו? עדיין תקועים בקונספציה האווירית...

עליונות טכנולוגית היא לא רק יתרון. היא יכולה לייצר מגבלות על עוצמתה הצבאית של המדינה בשל מורכבותה ועלויותיה העצומות ברכישה ובתחזוקה, במיוחד עבור מדינה בעלת משאבים מוגבלים כמו ישראל. לכן חייבים לבנות מערך טילי קרקע-קרקע (כפי שהאויב בנה); ושעלותה שווה ערך לעלות טייסת אחת של F35 , ואחזקתה השוטפת)...

חיל האוויר יוכל להמשיך להתקיים כזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל רק בתנאי שיעשה את השינויים הנדרשים בדחיפות...

שם שחילות הפרשים והרגלים בלמו בכוח את התפתחות חילות הטנקים במדינות המערב, לפני מלחמת העולם השנייה; כך בולם חיל האוויר כבר שנים את הקמתו של חיל טילים אסטרטגי. התוצאה תבוא לידי ביטוי, מן הסתם, במלחמה הבאה!

ב-15 באוקטובר 2020 פרסמתי ב'הארץ' את המאמר "הטיל מכופף את זנב המטוס". ב- 22 באוקטובר השיב לי האלוף רן גורן (לשעבר איש חיל האוויר) במאמר נגדי באותו עיתון, תחת הכותרת: "בריק, אתה טועה: אין תחרות למטוס הקרב". האמנם אני טועה?