לאחרונה התקשר אליי מאזין לנזוף בי. הוא השיג קוראן בעברית, ולא מופיע בו שום דבר מהדברים האיומים שאני כותב על האיסלאם. להיפך. כולו אהבת אדם ואחווה בין עמים. כבר הבנתם למה?

ב-25 בספטמבר 1997, התנצל אהוד ברק בפני עדות המזרח: "בשם מפלגת העבודה לדורותיה, ובשמי, אני מבקש סליחה על הפגיעה שפגענו"... האמנתם לו?

בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש תמריץ להמשך המשבר. ככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח. המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.

האירוע המכונן אינו זיכרון קפוא, אלא צו קטגורי שמחייב את המאמין לעצב את עולמו מחדש לאור ההתגלות שנחשפה בו. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', על תפיסתם של אירועים מכוננים כצווי דתי, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

בפוליטיקה, עוצמה מייצרת מציאות, ולא צדק, וזו היכולת הממשית להכריע: לשלוט במוסדות, לעצב נורמות, לקבוע סדר יום ולכפות כללי משחק. מי שמבקש תחילה הכרה מוסרית, מוותר מראש על ההובלה.

הדיון הציבורי הפך לאובססיבי סביב מוסד הבג"ץ, המשמש לעתים ככלי לקידום אג'נדות של עמותות וגופים פוליטיים, במקום להתמקד בתכליתו המקורית. הפתרון איננו החלשת הביקורת השיפוטית, אלא עיצובה מחדש במסגרת מוסדית מאוזנת, ברורה ומובחנת. רפורמה מבנית המבחינה בין שלושת המישורים – חוקתי, מינהלי וערעורי – עשויה לחדד סמכויות, לחזק את עקרון הפרדת הרשויות ולהעמיק את ההגנה על זכויות האזרח.