האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מפכ"לים – גם במשטרות העולם וגם אצלנו – הובילו ומובילים רפורמות. תפקיד הרפורמות לטייב את עבודת המשטרה ואת מעמדה בעיני הציבור. צרכי הציבור וציפיותיו שונות מהראייה הארצית וגם התקשורתית. האזרח הפשוט רוצה לראות שוטרים שיקנו לו ביטחון אישי, ורוצה שהמשטרה תיתן מענה אישי לעבירות שהוא חווה…
עו"ד רפ"ק אלי מימוני (בתמונה למטה) הוא קצין משטרה וותיק, ששרת בעבר בתפקידים מבצעיים (סגן מפקד תחנת באר שבע, מ"מ מפקד תחנת נתיבות), והוא משמש היום כתובע משטרתי. להלן ההצעה שהגיש להקל על ה"פקק" שבקידום הרפ"קים. הוא כינה את המאמר במקור בשם: מ'רפ"ק בפקק' ל'סנ"ץ לשם כבוד'… (אם תרצו, זהו רעיון מחולל, כיצד להתמודד עם בעיית הפקק בקידום בין דרגת רב-הפקד לסגן-הניצב). אני מביא פה את המאמר בשלמותו…
בהבנה שלו – מה עיקר ומה טפל – ובנכונות להכניס את היד למים הרותחים, לא להירתע מהמתקפות עליו ולעשות מעשה – יכול רוני אלשייך למקם את עצמו כאחד מגדולי הרפורמטורים שצמחו למשטרת ישראל. אם הוא יצליח, תהיה לנו משטרה בריאה יותר ודמוקרטיה בריאה יותר. לכך אחזיק לו אצבעות מעומק לבי!
עסקאות הטיעון מטעות אותנו להאמין שהן חוסכות במשאבים, מוכיחות את האשמה, מפחיתות בעונש ומצמצמות את פערי הענישה. ככל הנראה תפיסות שגויות אלו הובילו את הרב יובל שרלו, לטעון במאמר דעה ב- YNET מיום ה- 7 בפברואר 2017, שלעיתים ניתן להצדיק עסקאות טיעון. עסקאות הטיעון לעולם אינן מוצדקות!
עד זמנו של יהושפט לא הייתה קיימת ביהודה מערכת משפט מסודרת. הנוהל שנשאר מימי דוד נשען על מערכת משפט עממית, או בפקידי המלך שהוטל עליהם לעסוק בעיקר בגיוס כספים לבניין בית המקדש ובמקביל בהשלטת החוק והסדר בממלכה. לאחר פילוג הממלכה, נאלצו שופטים אלה לנדוד לחבל ארץ יהודה. יהושפט מקים מערכת משפט חדשה ומסודרת שקיימות בה ערכאות משפטיות עד בית הדין העליון היושב בירושלים. סדרי משפט שכאלה ראינו כבר קודם לכן במצרים.
התפיסה כי קיים קשר, גם אם עקיף, בין הגירה לעבריינות שלטה בתחום הקרימינולוגיה עשורים רבים, אך בשני העשורים האחרונים היא מתחילה להתערער בעקבות שורה ארוכה של מחקרים המלמדים שרק לעתים רחוקות מעלים גלי הגירה את רמות העבריינות בשכונות בהן נקלטות אוכלוסיות ההגירה, וכי במקרים רבים המהגרים תורמים לתופעות הפוכות של יצירת תנופה כלכלית, חיזוק הקשרים החברתיים בשכונות חלשות, הידוק היציבות החברתית וירידה בעבריינות.
רבים – ואני בתוכם – טוענים שהמשטרה עשתה עבודה טובה בעמונה (ראו, למשל, את מאמרו של ד"ר אבי ברוכמן: "המפכ"ל: כל הכבוד!". אבל, תשבוחות אינן מחליפות תהליכים של לימוד הפקת לקחים. אז, מה היה לא טוב במבצע? מהן התהיות העולות מעבודת המשטרה בעמונה? המאמר מציין שתיים כאלה.
תופעת תלונות השווא באלימות בין בני זוג (False complaints / false allegations in violence against women) הוגדרה על ידי בית המשפט כהגשת תלונה למשטרה בשל אירועי אלימות, שלא התרחשו… זהו עניין המצוי בלב השיח הציבורי, וכפי שבית המשפט אינו רואה בסלחנות מקרים של אלימות מוכחת, כך גם לא יגלה סלחנות באותם המקרים בהם שוכנע השופט כי לא אירע אירוע כלל…
לארגון המשטרה יש דילמה מתמדת לשמור על איזון נכון וראוי בין השמירה על זכויות וחירויות האזרח, לבין הצורך לשמור על הסדר החברתי, שמירת החוק ואופייה הדמוקרטי של מדינה. הרמן גולדסטין (1977) – אחד מבכירי הקרימינולוגים בארצות הברית ומומחה למדעי המשטרה – הגדיר מצב זה כאנומליה של המשטרה בחברה דמוקרטית.
אני מביא פה לפניכם פוסט שנכתב בפייסבוק על ידי שוטר מדם ליבו ותסכולו, אחרי – ולא בהכרח בגלל – אירועי עמונה… (כיוון שלא בטוח שפיקוד המשטרה יעריך את הכנות – למרות, ואולי בגלל, שאני הייתי מעניק לו צל"ש – לא יצרתי איתו קשר, ביקשתי את רשותו לצטט את הדברים, ואני מבקשכם שלא לעסוק בכותב, אלא בתכנים…). הפוסט הזה מבטא לטעמי היטב את השחיקה הקשה שעוברים שוטרים במציאות חיינו…
