האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
מה יש בו ברב-אלוף במיל', בני גנץ, שמלהיב כל כך את דמיוננו, עד שהוא נהפך לכוכב הבחירות הקרובות, בלי שיאמר ולו מילה אחת בנושא? כיצד הצליח לצבור תומכים כה רבים עוד בטרם דיבר כלל בנושאים פוליטיים? כיצד ניראות חיצונית; טון הדיבור; מופע טלוויזיוני עם "לוק" סקסי משהו; וקסם נעורים נחשבים יותר מחזון או ניסיון מדיני כלשהו מוכח, שעמד במבחן המציאות? התשובה היא 'אפקט ההילה'…
המצב הביטחוני הרגיש והמיוחד נגמר, וכל כוחותינו חפרו בשלום בשטח ישראל, ויחזרו לבסיסם. רק עם ישראל אכל שוב פעם סחריר מפוליטיקאים צינים, שיחזרו אחרי הבחירות הבאות, להתקוטט אחרי ישיבות הקבינט להדליף להשמיץ ולבלף, בדיוק כמו שהם עושים היום…
אינני מקנא בבני גנץ. ניראה שדוחפים אותו כמעט בעל כורחו, כמו גלדיאטור רומאי, להיכנס לזירה הפוליטית. שותק כמו דג, נזהר לא לפלוט מילת שטות אחת שמיד יצלבו אותו בגינה; אבל, מוכן להסתכן כדי לרצות את כול המחמיאים. מניסיון העבר לפחות, הנפילה בו תבוא. צר לי עליו.
סגן הנשיא, מייק פנס, האוונגליסט, הוא הסיבה ש 63% מהקול האוונגליסטי הצביעו בעבור דונאלד טראמפ. אם מסיבה כלשהי, פנס וטראמפ לא ירוצו ביחד בבחירות 2020, הסיכוי של טראמפ לזכות פעם נוספת בבחירות בנשיאות, קטנים מהסיכויים של רוב הביביסטים לזכות בנובל בפיזיקה…
סיימתי השבוע שני ספרים מרתקים. עכשיו שניהם מסתובבים לי בראש וקצת צועקים אחד על השני, וכן, ברור, רק אני שומע את הצעקות. ולכן, אין לי אלא להשמיע את חלקן לפחות כאן, בכתב, כי אחרת ימשיך לכאוב לי הראש…
אובייקטיבית באם נבחן בישראל את הנתונים ביחס לגודל האוכלוסייה, באחוזים, מספר המהגרים הוא קטן יחסית (חייבים לזכור שהמספרים יגדלו עקב ריבוי טבעי). גם נתוני הפשיעה המדווחים שבהם מעורבים המהגרים נראה שאינם גבוהים מאד באופן יחסי. יחד עם זאת, ניתן בהחלט להבין את חוסר תחושת הביטחון ואת הפגיעה באיכות החיים של ישראלים המתגוררים בצמידות לריכוזי אוכלוסיית מהגרים…
ההיסטוריה איננה חוזרת אבל הדפוסים בה חוזרים גם חוזרים. הזקנים שבינינו זוכרים את בגידת צרפת בישראל ערב מלחמת ששת הימים (ראו פירוט בהמשך). צרפת הייתה ספק הנשק העיקרי של ישראל והטלת אמברגו עליה ערב פרוץ המלחמה, הבהירה ברגע את טיבן של בריתות של מדינות קטנות עם מעצמות, בעיקר מעצמות דמוקרטיות, שנוטות לבגוד – מסיבות שונות – בבעלות בריתן הרבה יותר ממעצמות לא דמוקרטיות…. ויש גם לקח בסוף המאמר…
בתרבות שלנו, מנהיג המשנה את דעתו ואינו עומד מאחורי הבטחותיו, נתון במקרים רבים להתקפות על אישיותו מצד בוחריו המאוכזבים, על שאינו עומד מאחורי הבטחות שבגינם הצביעו בעדו. מנהיג דעתן, המבין שהנסיבות מחייבות אותו לערוך שינויים בחבילת הבטחותיו, חייב למצוא נימוקים טובים שירצו את המאוכזבים – אם חפץ הוא בתמיכתם כך. בתרבות המזרח זה אחרת…
ביום העצמאות 2018, ראה אור ספר המתאר את התקופה הסוערת והדינאמית, שבה התגבשה התרבות הפוליטית של ישראל; ובו נוצרה מסגרת היחסים המאפיינים את היחסים, שבין הדרג המדיני עם הדרג הצבאי: "מחולשה לחלישה – הפיקוח הפוליטי על הכוח הצבאי, במעבר מיישוב למדינה" לד"ר עמיר בר אור; שראה אור ב- 2018 בהוצאת נבו…
תרבות פוליטית היא אופייה של החברה או התרבות הארגונית של חברה/מדינה: אוסף העמדות, הערכים, הרגשות, המידע והכישורים פוליטיים בקרב אזרחיה, ובעלי התפקיד שבתוכה, המספק את הנחות היסוד והכללים השולטים בהתנהגות במערכת הפוליטית, ומשפיע – על התנהגות אזרחיה ומנהיגיה במערכת הפוליטית, בארגונים הצבאיים ובשירות הממשלתי – לאורך שנים, כמו בתכתיב גנטי….
