האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
במאמר שפרסם INSS ב-2011, כתב תא"ל מיל' שלמה ברום, שהיה ראש החטיבה האסטרטגית באג"ת: "התועלת הביטחונית השולית הנובעת משליטה בבקעת הירדן איננה שקולה למציאות האסטרטגית שתיווצר כתוצאה מחתימת הסכם קבע הוגן עם הפלסטינים ומהסדרי פיקוח בינלאומי". וזהו לוז העניין: אינני מאמין במושג "הסכם קבע בר קיימא". לא רק בינינו לבין הפלסטינים, גם לא בין הפולנים לגרמנים…
לכל עם יש סיפור היסטורי המכונן זהות לאומית. עם ישראל אינו ייחודי בעניין זה. מה שייחודי הוא הסיפור והאופן שבו קבעו לספר אותו: "זהו לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים…השנה כאן לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה עבדים לשנה הבאה בני חורין." אלה מילים פשוטות המזמינות שאלות: האם עודנו עבדים? האם איננו בארץ ישראל? …
בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים." ערכים אלה מממשיכים להיות תנאי לניצחוננו והם מתבטאים בעיקר באזורי הסְפַר, בשילוב הנכון הממשיך להידרש בין הכוח הצבאי הסדיר לבין המתיישבים האזרחים.
זוהי ההקדמה שכתב האלוף במיל' גרשון הכהן לספרו של ד"ר עמיר בר אור. הספר מדגיש את הצלחת הדרג הפוליטי להתאים את מבנה הדרג הצבאי של היישוב למציאות משתנה, ואיך הצליח להשיג עליונות על הדרג הצבאי, כבר בראשית הקמת ארגון ההגנה ב- 1920…
עוצמת התגובות בישראל לחוק הפולני החדש, חשפה עצב רגיש בזהותה של מדינת ישראל. זיכרון השואה משותף כמובן לכולנו. אבל הקולות מצידה השמאלי של המפה החברתית היו בסוגיה זו דומיננטיים יותר. בתוך כך עלתה שוב הטענה כי השואה היא ציר מרכזי במדיניות החוץ הישראלית ובסיס להצדקת קיומה. ללא עוררין, השואה הייתה אירוע מרכזי ותפנית משמעותית בחיי העם היהודי. למרות זאת, מנקודת מבט ציונית, היא לא הייתה ואינה צריכה להיות בסיס הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.
בדיווח על עד המדינה, ניר חפץ, נאמר לציבור כי עדותו מאשימה את ראש הממשלה בקבלת החלטות ביטחוניות משמעותיות בהתעלמות מהמלצת מומחי הביטחון. נשאלת השאלה, עד להיכן מגעת חובתו של מנהיג למלא אחר המלצת מומחים? ועד כמה יועציו הקרובים ואף האינטימיים של מנהיג לאומי, יכולים להתקבל כמקור סמכות לגבי מניעי החלטות המנהיג במכלול שיקוליו הגלויים והסמויים?
בספרו, "חזון, לא פנטזיה", ביקש האלוף יהושפט הרכבי, להזהיר מפני התנהלות לאומית בלתי אחראית. לצורך כך, הוא גייס את כישלון מרד בר כוכבא כאזהרה מפני מדיניות ישראלית בלתי אחראית בעיניו, ותלה את הסיבות לכישלון המרד בהתעלמות מנהיגיו מתנאיי המציאות. אבל, במה זה היה שונה מהסיכון שנטל על עצמו בן גוריון בהכרזת העצמאות?
מנקודת מבטנו, מהכרת סבך מחלוקות שיבת ציון בעת החדשה, שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, מזמינה התבוננות מחודשת. מה הייתה המטרה של עולי עזרה ונחמיה? האם ביקשו כמו אחד-העם בראשית הציונות, רק כינון מחדש של מרכז רוחני בירושלים או שביקשו משהו מקיף יותר כמו בחזונו של הרצל?
הפלת המל"ט האיראני, התקיפות הישראליות בסוריה והפלת מטוס הקרב הישראלי – את האירועים הללו צריך למקם בפרספקטיבה אסטרטגית רחבה: מי שמעוניין לעצב את המרחב שבו הוא חי, אל לו להירתע מחיכוך אקטיבי עם האויב. מי שידע לנצל את המעורבות האקטיבית הזו לקידום האינטרסים שלו, עשוי להגדיל את הסיכוי מנוע 'מלחמה הגדולה', או להגיע אליה בתנאי פתיחה טובים יותר.
בין מומחים צבאיים וחוקרי תופעת המלחמה, מקובלת ההבנה, כי בכל מלחמה ישנם מאפיינים חד פעמיים המכוננים אותה, כאירוע היסטורי שלא יחזור שנית, אף לא במתכונת דומה. מאפייניה החד-פעמיים של מלחמת ששת הימים מובהקים במיוחד. בכל זאת, עדין קיימת בשיח הביטחוני הישראלי נימה גלויה של כמיהה לראות שנית את צה"ל מנצח, כמו באותם שישה ימים ביוני 1967.
