האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
תנועת התאסלמות אדירה סוחפת את המערב. בעידוד אנשי ה- WOKE ובמימון קטארי נדיב, צעירים ומבוגרים נטולי שורשים מתמכרים לאופנה החדשה… והלקח? מי שמערער את זהות ילדיו ומנכר אותם מעמו מדת וממדינתו, יגלה יום אחד שהם בחרו בזהות דומיננטית אחרת… תשאלו את האירופים והאמריקנים, נוצרים ויהודים כאחד.
בפרשת קדושים מוזכר האיסור של שבועת שקר. בהיבט הקבלי יש לדבר שני נדבכים הקשורים זה בזה. ראשית לשון הקודש נתפסת בזוהר וגם אצל ג'יקטיליה כלשון בה כתובה התורה שבכתב, והמכילה בשל כך את שמותיו של האל. בנוסף על כך, הן הזוהר והן ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, קושרים בין שבועת האדם לעולם הספירות האלוהי.
פרשת אחרי מות, עוסקת בפרק ט"ז בהרחבה בטקס הכפרה שנערך על ידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים. הטקס האמור היה מכפר על חטאי בני ישראל, כמו גם על הכוהן הגדול ועל המשכן/מקדש כולו. עבודה ייחודית זו מקבלת תפנית פרשנית מעניינית בספר הזוהר ובספרו של יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה. שניהם מייחסים לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים פן מיסטי מובהק, שבו הוא מאחד את אילן הספירות האלוהי, מכוח ספירת שכינה, עד ספירת בינה.
המדינה בוודאי חייבת להגן על אזרחיה, ועל הטריטוריה שלה מפני אויבים, לשם כך עומדים לרשותה מערכות ביטחון. אבל כמו שהמדינה לא יכולה לדאוג שכל אדם יצחצח שיניים, וישמור על בריאותו, כך היא לא יכולה להחליף את חובת ההתארגנות למצבי חירום ולהגנה, של כל אזרח של כל בית, כל שכונה, כל יישוב. האזרחים עצמם, במיוחד ביישובי הספר חייבים להיות מאורגנים וחמושים. הבשורה הליברלית, בסיפור שהיא מספרת על זיקת מדינה לאזרחיה, פגעה באיזון ההכרחי הזה.
נגע הצרעת ממשיך ללוות אותנו גם בפרשת מצורע. הפרשנות הקלאסית קושרת בין חטא לשון הרע לצרעת. בקבלה נגע הצרעת מקבל פרשנות נועזת שרחוקה מפשט הפסוקים. לפי ספר הזוהר אמנם צרעת באה על חטא לשון הרע, אבל חטא זה יש לו השלכות כבירות בעולם המיסטי. אדם שמדבר לשון הרע, חושף את עצמו לכוחות הטומאה והסטרא אחרא, היות שמי שמדבר לשון הרע נשמתו עוזבת אותו ואו אז הוא חשוף לעולם הטומאה.
בפרשת תזריע מוזכרת מצוות ברית המילה בדרך אגבית. הפירוט המשמעותי אודות ברית המילה מופיע דווקא בספר בראשית. למרות שבימי קדם ברית המילה לא הייתה ייחודית לבני ישראל, הרי שמזמן הבית הראשון, היא הפכה לסמן ישראלי ייחודי, היות שרוב העמים סביב חדלו לבצע את מצוות המילה…
על פי המקרא, נָדָב וַאֲבִיהוּא היו בניו של אהרן הכהן. המקרא מספר שנדב ואביהוא הקריבו לפני ה' ”אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם”, וכעונש על כך יצאה אש מאת ה' ואכלה אותם, והם מתו… ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות חטאם ומותם, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
בפרשת שמיני, מתואר הטכס המרשים בו חנכו את המשכן, אולם כבר בתחילתו של הטכס נפל דבר שהעיב על האירוע כולו. המדובר במותם של שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שהיה להם תפקיד מרכזי בטכס האמור. היות ולא מובן עד תום מה היה חטאם, הפרשנים העלו אפשרויות רבות ומגוונות בהקשר לכך. הסמיכות של איסור שתיית יין לכוהנים האמורים לעבוד בקודש, למותם של נדב ואביהוא בפרשה, הביאה את חז"ל לדרוש כי חטאם של שני אלה היה על כי שתו יין קודם שנכנסו למשכן…
פרשת צו, ממשיכה את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד שבפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן. הפרשה פותחת בתיאור קורבן העולה, ואומרת כי על המזבח בו היא מוקרבת צריכה להיות אש תמיד. על פי התפיסה הזוהרית שהבאנו, אש התמיד הינה סמל לכוחות הדין, ולכן כדי לשלוט בה מטפל בה הכוהן המסמל אתת מידת החסד…
המאמר מציג מערכת יחסים בין דרג מדיני לדרג צבאי. אחת כזו, שכל אחד מאיתנו יכול לגזור ממנה את לקחיו לימינו אלה, והכל בעיני המתבונן. קרבת דם מחברת בין דוד המלך ליואב בן צרויה, שר צבאו, נאמנו הגדול ומשענתו לאורך כל ימי מלכותו. והנה, דווקא הוא מסיים את חייו בדרך טראגית, ומוצא להורג כאויב מלכות שלמה…
