שיבת ציון מתוארת במזמור כמהלך פנטסטי, כמעט לא מציאותי, חלום... וצריך לעמוד על המשמר. חייבים להישאר ערים. כי יש מי שמייחס את המציאות לחלום ה"גאולה" ושואף להחזיר אותנו לחלום...

בפרשת בְּהַר מופיע האיסור של לקיחת נשך/ ריבית מאדם שירד מנכסיו. איסור זה מופיע סמוך לגאולה של שנת היובל, ולדיני עבדים הבאים לאחר מכן. מקור האיסור להגשת עזרה לאח או לבן משפחה הוא בחברה השבטית הקדומה, ובאה למנוע עיוותים במעמד השוויוני של חבריה. תוקף האיסור הינו מוסרי בלבד היות ולא מצאנו בכתובים עונש למי שעשה זאת...

פרק כ"א בפרשת אמור עוסק בציוויים מיוחדים ונוספים בנושאי טהרה וטומאה על הכוהנים. לכאורה הדבר איננו מובן הרי כל בני ישראל נצטוו להיות קדושים, ומדוע המקרא מטיל על הכוהנים ציוויים נוספים ומיוחדים? התשובה לכך היא זאת. הכוהן נדרש לשמור על טוהר גופו כדי להגן על קדושת המשכן/מקדש. האיסור להיטמא למת, ואיסורי נישואין שונים, יאפשרו לכוהן להיות באופן תדיר טהור, גם אם איננו עובד באותה עת במשמרתו בקודש.

במקרה של "המקלל" ראינו שאמנם היו שני שלבים, אך שניהם היו רק לאחר ביצוע המעשה – ההנחייה של אלהים למשה להודיע לבני ישראל על הוראות חוק חדש האוסר נקיבת שם אלהים ומיד בסמוך לו הוראה אלהים על הוצאתו של העבריין להורג לאלתר וברגימה, ואז בוצע העונש מיד. כיצד השתלשלות פרשיה זאת מתיישבת עם העקרון ש"אין עונשין אלא אם כן מזהירים"? אתמהה.

על שמו של הנביא ישעיהו רשום הפטנט על העתיד, שמבטיח לעם ישראל שלא משנה מה קרה, העבר הנורא יימחק ו"מעתה ועד עולם" אלוהים יגן עליו מפני כל רע. זו הייתה דרכו ליישב את הקושי של חורבן למול הברית ההיסטורית.

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לעומת "ואהבת את רעך כמוך" היא דרישה לשוויון בין יחסו של אדם לעצמו ליחסו לזולת. עלינו לאהוב, במובן של לכבד, את החסרונות של רעינו כמו שאנו מתייחסים לחסרונותינו, ונדע להעריך את יתרונותיהם כפי שאנו מעריכים את יתרונותינו. זו, לדעתי, המשמעות של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהיא אהבה שכלית, בין אם נכללת בה גם אהבה רגשית ובין אם לאו.

"ציפור הנפש" הוא ביטוי שגור בשפתינו למשהו שמאוד מאוד יקר לנו. הליבה שבליבת המהות שלנו כאדם. על פי המזמור בתהילים קכד, אלוהים הוא הנותן לאותה ציפור הגנה...