אמונה

הנחת הייסוד בספרי המקרא השונים, מבוססת על טרנסצנדנטיות מוחלטת של האל, ומשקפת תפיסת אל מוחלטת, שאין בצדה שום כוחות אחרים. למרות כל זאת, בפרשת עקב בספר דברים, מצוי פסוק שסותר לכאורה את רוח הדברים האמורים כדלקמן:
"יז כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים…" (דברים, פרק י', פסוק י"ז). האם יש במקור זה תפיסה המכירה בכוחם של אלוהי הגויים, רק שהאל המקראי הוא גדול וחזק מהם? האם במקור זה יש עדות לכך כי המקרא מכיר בכוחות הרוחניים של האלים האחרים? …

תוקף האמונה באל המקראי ובמצוותיו הייתה בעצם קיומו של מעמד הר סיני. מאותו רגע, כל קריאת תיגר על מעמד זה, נחשבת כנבואת שקר. משה בנאומו מנסה להזהיר את העם הנכנס לארץ כנען, מפני תופעה של נביאים מתוכם שינבאו כנגד אלוהי ישראל ויגבו את נבואתם בעשיית נסים. אין להתחשב בנסים אלה, כל זמן שאותו נביא קורא לבצע פניית פרסה מהאל המקראי. יתרה מזאת. בתאולוגיה היהודית מעשי נסים אינם הוכחה חותכת לדבר…

עולם אלילי מייצר תמונת עולם פשטנית ליניארית, שלא קיימת כלל, של עולם יציב לכאורה ללא הפתעות. אמונה כזו הופכת את האדם לפסיבי בפעולותיו וברצון שלו לגלות את חוקיות העולם האמתית, שהעיקרון המרכזי בה הוא אי הוודאות והכאוס הנגזר ממנו…

משה, בנאום הפרידה שלו, מזהיר מפני תופעה שהוא מזהה באופיו של העם – קבלה והשלמה ולא יצירה ושינוי. הביקורת שבה מתחיל משה מתגלמת היטב בדבריהם של הנביאים: העם והנהגתו מתנהלים באופן פסיבי, התנהלות הרת אסון שסופה כאוס מוסרי מוחלט… 

אין במקרא התייחסות לנושא האהבה בכלל, ולאהבה רומנטית בפרט. ט"ו באב משמר ככול הנראה מסורת עמומה של חג חקלאי קדום, שעליו הולבש בעל כורחו עניין חזרתו של שבט בנימין לחיק העם. יתכן שבעת החדשה – עת הוחל לפרש את המקרא בעיניים ביקורתיות – היה רצון לציין בלוח העברי חג הקשור לאהבה רומנטית, שלא היה בנמצא קודם לכן.

המסר של שבירת לוחות הברית בידי משה הינו לימוד לדורות. אין בנמצא דבר קדוש כשלעצמו. לוחות הברית שניתנו למשה על ידי האל, איבדו ברגע את קדושתם, עת העם – שאמור היה לקבלם – התנהג באופן לא מוסרי וראוי. הוא הדין לארץ ישראל או לבית המקדש. כאשר העם היושב בארץ ישראל מתנהג בצורה מוסרית, הרי יש קדושה בארץ, ויש קדושה במקדש. ברם, ברגע שיש סטייה מהותית מדרכי המוסר החברתיים, אין קדושה בארץ ולא בבית המקדש, שהפך ממקום של עבודת האל לבית רגיל שניתן להחריבו.

אזהרותיו של ישעיהו למנהיגי העם הינם תמרור אזהרה לדורות. הנהגה ראויה הינה הנהגה שמאזנת בין צרכי המדינה לבין ההתחשבות בכלל האזרחים, בעיקר החלשים שביניהם. כל זמן שהנהגת העם, תתנהג ביהירות שלטונית, ולא תיראה אל מול פניה את העם, על שכבותיו השונות, הרי הנהגה זו נידונה לכישלון מוחלט. בנוסף, עבודת האל חייבת מצע מוסרי ברור. לא ניתן לקיים חברה שמתנהגת באופן לא מוסרי, וסומכת על קיום מצוות מסוימות כתריס בפני פורענות.

שלושה בנים היו למייסד חסידות חב"ד, בעל התניא, הרב שניאור זלמן מלאדי. הרב משה שניאורי, הצעיר מבין השלושה, נולד בשנת 1784 והיה האהוב על האדמור והמיועד לרשת את מקומו. הוא הצליח בכל אשר עשה, ותכונותיו ומעלותיו כבשו לבבות, אולם, אמם של שלושת הבנים, אשתו של האדמו"ר הזקן הזהירה אותו, שלא ימנה את משה ליורשו. "בננו הצעיר אינו יציב בנפשו" אמרה. בסופו של דבר נבחר הבן הבכור, הרב דובער, שייקרא מאוחר יותר, 'אדמו"ר האמצעי'. לימים הסתבך הרב משה שניאורי עם השלטונות, נאסר, הצליח לברוח ומאז חי במסתור, בזהות בדויה, כעני גמור…

הנהגה שמתנהגת בעריצות, ומאפשרת לעבוד עבודה זרה, נותנת, לכאורה, לאדם הפרטי כמו לעם כולו פתרון ראוי לכאורה של יציבות מול הכאוס השולט בעולם. אולם לדרך זו יש מחיר מוסרי כבד שיש לעוקרו מהשורש. בכך מאותת הנביא ירמיהו כי עדיף חוסר וודאות על פני עולם יציב, אם יציבות זו פירושה עריצות, שפיכות דמים וחוסר מוסריות.

זיגמוּנד פרויד – אבי תורת הפסיכואנליזה – נחשב במקביל גם לאחד מבעלי הכפירה הגדולים של המאה העשרים שיצא מהעם היהודי, בדומה לשפינוזה, שהקדימו בשלוש מאות שנים. בערוב ימיו הודה בתלות הקיימת בין תורתו ותורת שפינוזה: "אין סיבה שאזכיר את שמו במפורש, שכן הגיתי את רעיונותי מתוך האקלים שיצר הוא", טען…