האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
המאמר עוסק בשירו של נתן אלתרמן 'עַל זֹאת', המשקף מאבק נחרץ, אמיתי ותמים משהו במלחמת העצמאות ל"טוהר הנשק" (ככל שניתן במלחמות). כמה שונים הדברים היום, כשצה"ל מואשם ברצח עם להשגת מטרות פוליטיות, ושהפרקליטות הצבאית רוקמת – לכאורה, מפחד ביה"ד בהאג – עלילות נגד לוחמים בגין "רצח מחבל נוחבה" או אונס במהלך מעצר בשדה תימן…
מה יהיה גודל האוכלוסייה הערבית – בפתרון של מדינה אחת בין הים לירדן – שלא יסכן את אופייה של המדינה היהודית? המבחן לדעתי הוא אם יהיה רוב בציבור ובכנסת, שלא יהיה מוכן לתמוך בחוק השבות או יבקש לבטלו. זה קו אדום שהייתי אומר, עד כאן ולא יותר!
אנשי שוברים שתיקה מעלים, בו זמנית, שני דגלים: גם דגל המאבק בהמשך הכיבוש; וגם דגל המאבק לשימור תקינות אורח פעולתו של צה"ל. לגמרי לגיטימי!
אולם, בשעה שמזמינים פעיל שוברים שתיקה למפגש עם חיילי צה"ל, מותר וראוי לברר עם איזה דגל מבקשים ממנו להופיע… ברור כי הדגל האחד לגמרי פוליטי ושנוי במחלוקת, ואילו הדגל השני – כבעל אופי מקצועי ואתי – ראוי למקום של כבוד בכל תדריך לקראת פעילות ובכל תחקיר לאחריה. באשר לדגל השני, כולנו עם שוברים שתיקה.
עם חורבן הבית הראשון נקבעו ארבעה צומות: י"ז בתמוז, ט' באב, צום גדליה (ג' בתשרי), והרביעי – י' בטבת. צומות אלה מוזכרים בספר זכריה, כאשר העם שואל את הנביא בעת שיבת ציון: האם יש לצום את צום ט' באב, שהרי, הסיבה לצום זה בטלה… (ראה, ספר זכריה, פרק ז', פסוק ג').
הרקע להיווצרות דוקטרינת מונרו היה הפוך מזה של דוקטרינת אובמה:
דוקטרינת אובמה התפתחה בעקבות ירידת עוצמתה של ארצות הברית: ההסתבכות באפגניסטן ובעיראק – שעלתה למשק האמריקני עשרות מיליארדים של דולרים, והייתה אחד הגורמים למשבר הכלכלי העמוק של הכלכלה האמריקנית;
לעומת זאת, דוקטרינת מונרו נבעה דווקא מרצונה של ארצות הברית כמעצמה אזורית להגדיל את עוצמתה, כיוון שבמהלך המאה ה-19 חלקים נרחבים ממנה עדיין היו בשליטת מעצמות אחרות, כגון אנגליה, ספרד וצרפת, והיא עדיין הייתה רחוקה ממעמד של גורם הדומיננטי ביבשת אמריקה, כמפורט:
בצקלג – יותר מאשר בכל אירוע הרואי לפני כן – דוד קבע את מקומו בנקודת החיבור בין העבר הבראשיתי, המבטיח לעם ישראל זכות אבות, לבין העתיד המכוון לגאולת הנצח.
ההתנפלות ההמונית על הנשיא ריבלין מלמדת עד כמה השיח הפוליטי בישראל רדוד, שטחי ומזכיר קטטה בין אוהדי שתי קבוצות כדור רגל. מהר מאוד התפלג הוויכוח על פי גושי ההצבעה הרגילים, כשהנשיא נתפס משום מה כיקיר השמאל, וכאובייקט ניגוח ברמות שונות מצד הימין. גם ראש הממשלה הואשם (כנראה בצדק) כרווה נחת מהמבוכה שאליה נקלע הנשיא.
כדאי שידעו אותם אנשים בעלי כוונות טובות – המתפעלים ממעשי ידיהם, ומתהדרים ביכולתם להבין את תרבותו של האחר בלי ללמוד אותה ובלי להבין את שפתו: רציתם לכבד את הצד השני אך גרמתם לו לבוז לכם, כיוון שבעיניו, אינכם מכבדים את עצמכם! ובאין כבוד, נותרו בעיני איש המזרח רק יחסי סוחט ונסחט, המאפיינים את היחסים הפלסטיניים-ישראליים מעל לשלושה עשורים!
מנקודת מבט תבונית נאורה, נוטים לזלזל בתהליכי קבלת החלטות של אנשים מאמינים. מיחסים להם ביטחון פטאלי בהבטחה אלוהית, שכביכול חוסכת מהם את הכורח לשקול לעומק את צעדיהם, לנוכח תנאי המציאות. בתוך כך מצביעים על דפוס חשיבה אמוני, כפוטנציאל סיכון. התנהלות דוד מול שאול, מלמדת עד כמה דעה זו רחוקה מהיגיון הסיפור התנכי…
רק מרגע שיוצאים ממרחב הנוחות המוכר ומוצאים ישועה במרחב הפתוח להתהוות, מגלים את היכולת להתנהל בתנועה המתמדת על סף הכאוס…
