האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
כחלק מחיזוק החוסן החברתי ארגנו אנשי קיבוץ ניר עם אירוע מקסים של הפרחת בלונים צבעוניים (ראו בתחילת המאמר). באירוע מרגש שבו הונפו דגלי ישראל, שחררו ילדי הקיבוץ לאוויר, לכיוון עזה, בלונים צבעוניים. הבעיה היא, שבצד השני של הגבול, מבינים את זה אחרת לגמרי!
מסיבות היסטוריות נעשו שלוש טעויות קריטיות ביחס לאסירים הביטחוניים בישראל, שמעצבים את יחסיהם עם הרשויות כיום:
באפריל 1951, לאחר תקרית אש קשה. כוח צה"ל שנשלח כסיור משטרתי, לאזור אל חמה שהיה בריבונות ישראלית, נתקל באש סורית מן המארב, שהרגה שבעה מחיילינו. אילו הייתה שם אחיזה התיישבותית אזרחית יתכן והנטישה הייתה גוררת מחאה, ותביעה לפעולה צבאית נחושה יותר. בהיבט זה, תביעת התנועה הקיבוצית מייצגת כהלכה את תפקידם החלוצי המסורתי של יישובי הספר.
המצב הנוכחי – שבו שטחיו המוריקים של עוטף עזה, משנים ביסודיות את צבעם, מירוק לשחור – מעורר, מטבע הדברים, חוסר נחת גדול, בישראל כולה בכלל, ובעוטף עזה בפרט. זהו מצב מעצבן, אבל זמני!
בימים האחרונים מלאה הרשת החברתית בבכי ובנהי, אי מינויו של אלוף משנה עופר וינטר למפקד אוגדה, בסיבוב הנוכחי, אז ברשותכם כמה מילים:
מרד יָרָבְעָם בֶּן נְבָט בשושלת בן ישי, ופיצול ממלכת דוד ושלמה (774-796 לפה"ס) יכול להיות פרק בספרה המפורסם של ההיסטוריונית האמריקנית הנודעת, כלת פרס פוליצר, ברברה טוכמן, 'מצעד האיוולת'…
פרס נובל לשלום נובל, מטבעו, מחליש עוצמה, כיוון שהוא מקטין מאוד את הסיכוי שמקבל הפרס ירצה בהמשך הקדנציה להשתמש בכוח; וכשהעוצמה קטנה, היריבים חוגגים.
נתניהו ופוטין הם אלופי העולם בספינים, רק שבעוד הספינים של נתניהו הם בעיקר לצורכי הבסיס הפוליטי; של פוטין נועדו לשרת צרכים אסטרטגיים…
המחלוקת ביני לבין שם אור, מתחילה כנראה, בשאלת היסוד: בשביל מה אנו מתקיימים בארץ ישראל? אין להתפלא שהמחלוקת מתפתחת לגישה שונה בכל יתר סוגיות היסוד כמו עלייה, התיישבות, וגודל הצבא. המדינה כבר קמה, לטענת שם אור, ואנו עדין מתנהלים כאילו אנו במאבק להקמתה. מדינה להבנתי, היא ישות מתהווה כמו זוגיות, היא מוקמת בכל יום מחדש, במומנטום מתמיד של חיכוך באתגרים חדשים, במאבק שאינו מסתיים לעולם.
צרצרים (בתקשורת) עליך ישראל… והם מתיימרים להציג בפנינו את העובדות, ולפרשן נכונה… במבט לאחור על התקופה שלפני הפסגה, כדאי להשוות מה התרחש ומה קיבלנו אנחנו, צרכני התקשורת:
