האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
הבעיה במלחמה לא הייתה, שלא הפעלנו את צבא היבשה יותר מהר, יותר חזק (יותר גבוה). הבעיה הייתה שאסטרטגיית המלחמה, שישראל בנתה בשנות ה-90 של המאה הקודמת – השמדה מהירה של האויב ע"י חימוש מונחה מדויק (חמ"מ) – לא התאימה לאויב. היא התאימה למלחמה שלא נלחמנו, נגד הצבא הסורי כפי שהוכח במלחמת המפרץ. נגד חיזבאללה וחמאס נדרש לבנות את הכוח אחרת…
נאום עלי חמינאי: הממשל הנוכחי בארה"ב הוא כמו תוספת רעל. הם אומרים: 'בוא ננהל מו"מ על היכולות הצבאיות שלך ועל הצורך שלך בטילים בעלי טווח מסוים, פתח טילים לטווח קצר יותר בכדי שאם נתקוף את בסיסיך, אתה לא תהיה מסוגל לתקוף אותנו בחזרה'; או שהם אומרים: 'בוא נדבר על ההשפעה האסטרטגית שלך באזור', משמע, 'אנחנו מצפים ממך לוותר עליה'…".
ביום שני בסוצ'י נערכה פגישה בין שר החוץ הרוסי לברוב לשר החוץ הסיני וואנג יי. עם סיום הפגישה, ניהלו לברוב ויי מסיבת עיתונאים משותפת, שבמהלכה אמר לברוב את הדברים הבאים: הפדרציה הרוסית תפעל על מנת להבטיח, שהשותפות להסכם – ובראש ובראשונה, השותפות האירופאיות – ימלאו את חלקן בהסכם. אין דרך אחרת! אם למישהו היו השגות לגבי העמדה הרוסית, נדמה לי שהן התבדו!
הממלכתיות הישראלית מבטאת את תודעת ההתנהלות, במתח המתמיד שבין הקמת המדינה כפרויקט מוסדי סדור ומוגדר, לבין ראיית המדינה כאמצעי, בתהליך גאולה נשגב השואף לאין סוף. בכך מוסבר, מדוע לשיטת בן גוריון גם לאחר הקמתה, מדינת ישראל, כאמצעי למימוש חזון אין סופי, תמשיך להיות "מדינה שבדרך"!
לאסקלציה לעיתים יש חיים משלה; ועל ישראל להיערך בהתאם. הנחת העבודה של תר"ש גדעון הייתה, שקיים הסכם בין המעצמות לאיראן. האיום האיראני בהפרת ההסכם מחייב את שינוי הנחות היסוד של תר"ש גדעון ואת ההערכות המחודשת – תקציבית ואחרת – מצד מדינת ישראל להתמודדות עם האיום האיראני. להערכות התקציבית עלולות להיות משמעויות מרחיקות לכת לנוכח הגירעון העצום בתקציב!
ספר שופטים הוא הסיפור על הנורמליות הישראלית-יהודית: אחרי שיצאנו ממצרים בנסים; יש לקיים את סדר החיים בארץ ישראל כמו כל עם, שיושב על אדמתו: עם חרב ביד; כי זו משמעותה של ריבונות. ללא חרב, אנחנו בבעיה…
הגיע הזמן להצטרף לקריאתם המתמשכת של ההורים השכולים, להאריך לשלשה ימים את חג העצמאות. תחילתו ביום זיכרון לנופלים, המשכו ביום שכולו "חשבון נפש לאומי" (שימוקד במורשת ובלקחים), וסיומו, בהנפת הדגל ובחגיגות העצמאות. חובה.
דיין לא נכנס לפוליטיקה בזחילה איטית, על ידי כך שנראה בציבור כאילו הוא עוד עסקן חדש שנכנס לפעילות, כמו שעשו, אולי, אחרים. הוא הבין, שכדי שיוכל להגיע גבוה, הוא מוכרח להתחיל בפיצוץ גדול, בהרגזה גדולה ובאמירת אמת גדולה. יחד עם זאת, בכל הדברים שאמר והרגיז את כולם, הוא האמין עד הסוף…
אין לטעות בין אהבתו הגדולה של דיין לשטח, הצורך לגעת בדברים, לבין התעניינותו בנושאים צבאיים. דיין, הקדיש את רוב זמנו כראש המטה הכללי לנושאים שהיו פוליטיים ומדיניים. כאשר פרש, בסופו של דבר, בינואר 1958, דומני, כי הנכס העיקרי שלקח עימו מהצבא, משירותו הקצר בצה"ל, היה ניסיון מדיני ופוליטי יוצא דופן, יותר מאשר ניסיון צבאי…
להחלטות ביטחוניות – לא חכמות ולא מקצועיות במיוחד, לצערנו – התרגלנו. אבל, האם לעיתים, תהליך קבלת ההחלטות בתחומים הביטחוניים – החיוניים ביותר לחיינו ולעתידנו כאן – הוא מושחת? אולי מה שבאמת קובע זו העדפת האינטרסים הארגוניים והאישיים על האינטרס הלאומי?
